הובהר, כי הבקשה לביטול פסק הדין נדחתה זה מכבר, וכי בית המשפט "אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיו" (להלן: ההחלטה השניה).
אחר זאת, נקבע גם כי "מחדלי המבקשת אינם עניין של 'מה בכך' אלא עולים לכדי זילזול בבית משפט", וכי "בית [ה]משפט לא נתן פסק דין בהיעדר הגנה בחופזה", אלא להפך – "פעם אחר פעם ניתנה אפשרות למבקשת לתקן מחדליה אך היא לא ניצלה את האפשרויות שניתנו לה". עוד נפסק, כי גם ההחלטה השניה – בדין ניתנה, שכן עיון חוזר מן הסוג שהתבקש מצריך "שינוי נסיבות מהותי", וכזה לא היתקיים בנסיבות המקרה דנן.
ביום 30.5.2023, נתנה הרשמת ק' אזולאי את החלטתה בבקשה, שבגדרה נדחתה הבקשה למחיקת ההליך על הסף.
לצד זאת נקבע, כי יש להוציא את התצהיר מתיק בית המשפט, וכי "ככל שהמבקשת תבחר בכך, עד ליום 7.6.2023 תוכל להגיש תצהיר בתמיכה לבקשת עיכוב הבצוע, אשר לא יעלה על שישה עמודים (כאמור בתקנה 50(5) ל[תקנות])". המבקשת לא אמרה נואש, וביום 7.6.2023, הגישה "בקשה להבהרת ההחלטה מיום 30.5.2023". בהחלטה מיום 11.6.2023, הבהירה הרשמת כי "הבקשה היא למעשה בקשה לעיון חוזר" בהחלטה המוקדמת, אלא שלא הוצגו כל נסיבות חדשות המצדיקות את שינוי ההחלטה, ובכל מקרה, כי אין כל צורך בהבהרתה של ההחלטה המוקדמת.
...
בכגון דא, התוצאה היא שמדובר בהתנהלות העולה כדי זלזול חמור בבתי המשפט, כך שאפילו היה עולה בידי המבקשת להוכיח את רכיב סיכויי הגנתה – בהחלט יכולים היו מחדליה, על הזלזול שנשקף מהם, להאפיל על סיכויים אלה (עניין גריסרו, פסקה 11; רע"א 2159/00 פנחסי נ' סוויסה (19.6.2000)).
אכן, משמעות הכרעתי היא, שישנם מסמכים שהגישה המבקשת בסופו של דבר, אך שלא נבחנו אף לא על-ידי אחת מן הערכאות; ברם, משמסמכים אלה הוגשו באיחור על איחור, מבלי שבוססו טענות המבקשת לטעמי איחוריה, ומשהוסיפה המבקשת לאחוז בדרכה זו – מדובר בתוצאה כמעט בלתי-נמנעת.
סוף דבר, שהבקשה נדחית.