בקשה לסעד זמני: פתרון חנייה בבית משותף

בקשה לצוו עשה זמני שיחייב את המשיבה, נציגות הבית המשותף, לסלק על חשבונה חומרי בניה, לרבות רשתות ברזל, מחניה של המבקשת שבאותו בית משותף ברחוב קדיש לוז 7 חיפה.

התבקש איפוא סעד של אכיפת הסכם הגישור על נציגות הבית המשותף, על דרך מינוי כונס נכסים או מומחה מטעם ביהמ"ש. כאשר כחלק מהוראות הסכם הגישור שהתבקש לאכוף, התבקש גם לאפשר למהנדס וינד לקבל הנחיות מיועץ קרקע מוסמך , ולערוך על יסודן תכנית שתובא לעיון ואישור המבקשת .

איזה פיתחון פה היה לה על פי מתוה ההסכם השני? כל הורתם של התביעה הנוספת והסעד הזמני בטעות של מר וינד שתיכנן ושלח תכנית א'1, שהלמה מתוה עבר, שלא הוא שהוזמן ממנו כעת על ידי הנציגות, והוא סבור אכן שגם הפיתרון הזול יותר - מתאים.

...

אולם זאת כתלות בנתונים קונקרטיים, שלטעמי ממילא אינם בנמצא כאן, ולא כמסקנה הנגזרת אוטומטית מעצם השתיקה).

איני קובע מסמרות ביחס לסעד במקרה אשר כזה, אולם הותרת התיקון במגרש הנציגות מחד, תוך מתן זכות הוטו לתובעת על דרך התיקון , יצרה מנגנון של שיתוק, שגרם בסופו של דבר להגשת התביעה השניה.

אני קובע אפוא כי כל עוד מסרבת המבקשת לאפשר אפשרות התיקון על פי התכנית האחרונה של מר וינד מ 30.11.20, תדאג הנציגות לסלק חומרי הבניה באמצעות הקבלן מטעמה, וזאת על חשבון המבקשת שתשא בעלות השינוע, ועלות החומרים, ככל שתדרש הנציגות לשלמם לקבלן .

רקע, ההליכים עד כה וטענות הצדדים: המבקשים הם דיירי ביניין משותף ברחוב בילינסון 10, קריית חיים (להלן: "הבניין המשותף"), בחיפה הידועים כחלקה 9 בגוש 11586 (להלן: "המקרקעין").

במועד הגשת הבקשה נעתר בית-המשפט לבקשה לסעד זמני במעמד צד אחד (החלטת כבוד השופט בן ציון ברגר) והורה כי ייאסר על המשיבים לבצע כל בניה ברכוש המשותף בחזית ובעורף הבניין.

המשיבים הביעו הסכמתם למנות מומחה שיקבע מה הם יכולים לבנות בהתאם להיתר הבניה, כאשר המבקשים היתנגדו למינוי וטענו כי הדבר יהא רלוואנטי רק לאחר פיתרון השאלות הקנייניות.

כאמור, ביום 05.01.2021 ניתנה על ידי החלטה מפורטת ומנומקת בכלל הבקשות; באותה החלטה פירטתי את מהות ההליכים שהתקיימו עד כה, וניתן כנגד המשיבים צו מניעה זמני האוסר עליהם או מי מטעמם לעשות כל שינוי במצב השטח נכון ליום 30.04.2020 וכן להמנע מעשית שימוש בגינה הצמודה לבית המבקשים וכן בחניה מושא תיק ביניין 62/3609, בקשה מס' 62/3609/03.

...

לסיכום – הבקשה למתן צו מניעה מתקבלת כאמור ואני מחדדת את תוקפם של הצווים הקיימים בתיק מיום 30.4.20 ומיום 5.1.21 ומורה לצדדים להימנע מביצוע כל דספוזיציה, ולהימנע מביצוע כל פעולה המשנה את המבנה ובכלל זה עבודות בנייה ו/או הריסה וכל עבודה מכל סוג שהוא במקרקעין נשוא הבקשה הידועים כבית משותף ברחוב בילינסון 10 בקריית חיים, הידועים כחלקה 9 גוש 11586.

בשלב זה, ולפנים משורת הדין, הבקשות לביזיון בית המשפט נדחות תוך שניתנת בזאת התארה למשיבים כי ככל שיוכח כי פעלו בניגוד להוראות הצו, בית המשפט ישקול מתן סעדים מתאימים על פי הוראות הדין.

לשלוח לצדדים ולהודיע תוכן החלטתי למשיב 1 טלפונית.

ביום 13.3.18 ניתן על ידי כב' השופטת ר' סגל מוהר, אשר דנה בבקשה לסעד זמני, צו מניעה במעמד צד אחד אשר אסר על הנתבעים לבצע עבודות בניה ללא היתר כדין או בנגוד לצוו הפסקה המינהלי מיום 25.2.18, אשר אסר על פתיחת דלת בקומה שניה בחזית דרומית וכן בניית חניה מקורה.

ביום 26.1.20 הושגה הסכמה דיונית לפיה הצדדים יישאו במשותף בעלות עמוד תומך שחייב טפול תיחזוקה מיידי והסכמה זו ייתרה את הצורך להדרש לבקשת הסעד בעיניין זה. למרבה הצער, נסיונו של בית המשפט להביא את הצדדים להידבר ביניהם על בסיס מימצאי המומחה לא צלחו והראיות בתיק נשמעו.

ב. הצנרת נידרשת לצורך פיתרון סניטרי לתיכנון מוצע".

באשר לגג וחדר השרות - המחסן קבע המומחה בסעיף 9.6 לחוות דעתו "על פי תשריט הבית המשותף ניתן להבין שהתובעים עושים שימוש בשטחים השייכים לנתבעים מזה זמן רבץ השטחים השייכים לנתבעים: חדר השרות המצוי מתחת למדרגות וכן גג המבנה". בהתאם לאמור, הנתבעים זכאים לידרוש סילוק ידם של התובעים.

...

בנסיבות אלו, וככל שעד למועד למתן פסק דין זה לא נצבעו הקירות החיצוניים של המבנה, אני מורה לנתבעים לצבוע את הקירות החיצוניים של הקומה העליונה בצבע קרוב ככל האפשר לצבע הקיים מחוץ לדירת התובעים וזאת בתוך 90 ימים מהיום, אלא ככל שהצדדים יגיעו להסכמה על צביעת כל הקירות החיצוניים של המבנה, תוך ששני הצדדים נושאים בעלות הצביעה בחלקים שווים.

מצאתי כי הפיצוי הראוי לתובעים מתאזן עם שווי השימוש שעשו התובעים בשטחם של הנתבעים ועל כן אין מקום לפסוק לטובת התובעים פיצוי כספי בראש נזק זה. סיכומו של דבר, התביעה העיקרית מתקבלת בחלקה, כמפורט בפסקה 42 לעיל.

באשר לטענת הנתבעים להוצאות לדוגמא - פסיקת פיצויים עונשיים בהליך אזרחי תעשה במקרים חריגים בלבד, שהמקרה הנוכחי אינו נמנה עליהם ולכן דין הבקשה להידח.

התביעה הוגשה בטרם קיבלה התובעת חזקה בפועל בדירה וביום 29.1.19 ניתנה החלטה בבקשה לסעד זמני אשר הורתה כי כנגד תשלום סך של 100,000 ₪ לנתבעת והפקדת 47,000 ₪ בקופת בית המשפט, תמסר החזקה בדירה לתובעת.

אם בין הדיירים מחלוקת מי מהם קיבל זכות שימוש במכפיל חניה מסוים, מעבר לשתי החניות הלא מקורות שהוצמדו לדירות אחרות, על הדיירים ליפתור מחלוקת זו בהליך נפרד.

עוד הבהיר כי כאשר ייערך תשריט הבית המשותף תסומן החניה במכפיל שתשמש את דירת התובעת.

...

על כן זכאית התובעת לסעדים הבאים: בגין איחור במסירה אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 179,950 ₪.

בנוסף תשלם הנתבעת לתובעת פיצוי בסך 10,000 ₪ בגין נזק לא ממוני.

בגין ליקויי בנייה תשלם הנתבעת לתובעת סך של 24,137 ₪, סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית ממועד פרסום מדד יולי 2019.

לפי הצהרתו של וינד, חנייתו של השכן תוקנה על בסיס תכנית זו, ואולם בשטח שינה וינד את התכנית והנחה את הקבלן לבצעה ללא מרכיבי יציקת הבטון ותשתית הברזל, שכן שהסתבר לו לאחר בדיקה בשטח ולפי שיקול דעתו המקצועי כי אין בהם צורך, מה גם שדיירי הבית המשותף היתנגדו לתכנית הכוללת יציקה בשל עלותה הגבוהה.

גם לאחר הגשת התביעה, בסעיף 4 לתצהירו של המהנדס וינד מיום 28.11.2020, אשר הוגש לתיק לקראת הדיון בבקשה לסעד הזמני, הצהיר הלה, כאמור, כי עוה"ד דנינו דיווח לו בזמן אמת מבית המשפט כי השופט הציע שהתכנית שיכין לשקום חניית התובעת תיתבסס על תכנית השכן, ולכך נתן הסכמתו.

כירסום חלקי, אם כי לא מלא, בגירסה זו חל בכתב ההגנה: נטען, כי הגם שהנתבעת הבהירה בפירוש ובשקיפות, כי בכוונתה לתקן את חניית התובעת על פי תכנית השכן, הרי שכב' השופט חדיד העניק לנתבעת חופש פעולה רחב יותר, קרי, איפשר לה לתקן את החנייה לפי הנראה לה ולמהנדס וינד כנכון ומקצועי, מבלי לחייבה לתכנית כזו או אחרת (סע' 11(ד) לכתב ההגנה; סעיף 8(ד) לכתב ההגנה המתוקן); אלא שבסעיף 31 לכתב ההגנה (סעיף 24 לכתב ההגנה המתוקן) שבה הנתבעת וטענה, כי התיקון יהא זהה לתיקון השכן: "עובר להסכמות [...] התבקש ב"כ הנתבעת [...] לשוחח עם המהנדס וינד [...] ב"כ הנתבעת יצא לשוחח טלפונית עם המהנדס וינד, הציג לו את הפיתרון המוצע (הצגת תכנית לתיקון החנייה לפי מודל חניית השכן בתוך 48 שעות, הכוללת הצהרה שאין צורך ביעוץ קרקע), קיבל את הסכמת המהנדס, חזר לאולם והודיע..." במילים אחרות, לכאורה חזרה בה הנתבעת מהטענה כי הפיתרון המוצע היה הכנת תכנית זהה לתכנית השכן וטענה כי בית המשפט נתן לה ולוינד שיקול דעת רחב (לעניין השאלה האם אכן ניתן שיקול הדעת גם לנציגות - ארחיב בהמשך); אולם בפועל אישרה כי דיווחה למהנדס וינד, כי הפיתרון המוצע היה הכנת תכנית זהה לתכנית השכן.

...

כאמור, שוכנעתי כי מלכתחילה לא היתה לנתבעת כל כוונה לקיים את הסכם הפשרה כלשונו.

הסעדים אני מקבלת את התביעה ומורה על ביטול הסכם הפשרה בת"א 2129-04-20 ופסק הדין המאשרו.

לפיכך, ונוכח קביעתי דלעיל, כי תכנית מס' 1 היא התכנית הראויה, המתאימה והבטוחה לשיקום חניית התובעת, וכי היא זו אשר נערכה על יסוד שיקול דעתו המקצועי העצמאי האמיתי של וינד, בטרם שונתה על ידו על יסוד הטעייתו ובהתאם לתכתיבים מצד הנתבעת, אני קובעת כי החנייה תתוקן בהתאם לתכנית האמורה: למען הסר ספק, המדובר בתכנית הנושאת את התאריך 25.11.2020, אשר נשלחה על ידי ב"כ הנתבעת לב"כ התובעת ביום 26.11.2020, והכוללת יציקת בטון ותשתית ברזל, כמפורט בסעיפים 32 ואילך לעיל.