כידוע, השיקולים המצטברים שעל בית המשפט לשקול בבואו להכריע בבקשה לסעד זמני הם ראיות לכאורה לקיום עילת תביעה, קרי, אם עומדת שאלה רצינית לדיון או שמא מדובר בתביעת סרק על פניה; נחיצות הסעד הזמני לצורך הגשמת המטרה; הטיית מאזן הנוחות לטובתו; העידר סעד אחר שפגיעתו קלה יותר והיעדר שהוי ותום לב (תקנה 95 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018).
הלכה נוספת היא, כי צו עשה זמני ינתן רק במקרים חריגים ביותר, בהם מצא בית המשפט כי נידרשת היתערבות על מנת למנוע תוצאה קשה ביותר וכי בהעדר ההתערבות בשלב המוקדם של ההליך ייגרם למבקש הסעד נזק משמעותי שאינו בר פיצוי.
אין מקום לבחון בשלב זה, בגדרי הבקשה לסעד זמני, את הטענות השונות שהעלו הצדדים לגבי ההסכם ביניהם, ובכלל זה את טענת המבקשים שלפיה ענב לא מכחישה שההסכם לא תקף ואף קיימת בנידון הודאת בעל דין.
בהיתחשב בהקף העבודה שהושקעה בהליך, ובכך שהתקיים בו דיון במעמד הצדדים, אני פוסקת לענב הוצאות בסכום כולל בסך 10,000 ₪.
...
לאחר עיון בבקשה, בתגובה לה, בטיעוני הצדדים ועיון בסיכומיהם, מסקנתי היא כי דין הבקשה להידחות.
הלכה נוספת היא, כי צו עשה זמני ינתן רק במקרים חריגים ביותר, בהם מצא בית המשפט כי נדרשת התערבות על מנת למנוע תוצאה קשה ביותר וכי בהיעדר ההתערבות בשלב המוקדם של ההליך ייגרם למבקש הסעד נזק משמעותי שאינו בר פיצוי.
לפיכך הבקשה לצו מניעה זמנית נדחית.