לפניי בקשה למתן סעד זמני, בה עותר המבקש, למתן צו מניעה זמני המורה למשיב להמנע מבצוע עבודות בניה והאוסר דיספוזיציה ביחס לשש חנויות בבניין ברחוב אחמד עלי 32 בעיסאוויה, בירושלים (להלן: החנויות).
לטענת המבקש הוסכם על הצדדים כי התשלום בגין השנתיים הראשונות יינתן מראש, ואכן, כך נטען, שולם על ידו סך של 300,000 ש"ח.
לטענת המבקש, בחודש דצמבר 2022 פנה אליו המשיב ובקש לבטל את ההסכם והציע עסקה חלופית (שלוש חנויות מתוך שש כנגד דמי שכירות חודשיים בסך של 16,000 ש"ח), אך הוא סרב.
בהתאם להוראות תקנה 95 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018 ולהלכה הנוהגת, בהכרעה בבקשה למתן סעד זמני על בית המשפט לשקול שלושה שיקולים עקריים: הראשון, קיומה לכאורה של עילת תביעה, כאשר די בכך שבית המשפט ישתכנע כי התובענה מעלה לכאורה שאלה רצינית ואיננה בגדר תביעת סרק; השני הוא מאזן הנוחות בו ייבדק הנזק שעשוי להגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני, וכן נזק שעלול להגרם לצד שלישי; והשיקול השלישי, הוא שיקול שביושר ובצדק, קרי "אם הבקשה הוגשה בתום לב ומתן הסעד צודק וראוי בנסיבות העניין, ואינו פוגע במידה העולה על הנידרש" (ראו והשוו: רע"א 5841/11 אקסלרוד נ' בנק מזרחי, פסקה 24 (20.09.2011)).
...
לאחר שבחנתי את התקיימותם של תנאים אלו על בסיס כלל החומר שלפניי, סבורה אני כי הכף נוטה לדחיית הבקשה.
אעיר כי לא נעלמה מעיני טענת המבקש כי מדובר בהסכם פיקטיבי, אולם לא הונחו לפניי ראיות המאפשרות לקבוע קביעות כלשהן לעניין אותנטיות ההסכם, ובמכלול הדברים איני סבורה כי בטענה זו, כפי שנטענה, יש כדי להטות את הכף למסקנה שונה, מקום בו לו המבקש היה מגיש את הבקשה סמוך למועד מסירת הודעת הביטול, היה בידו למנוע מצב של השכרת החנויות לצד ג' או העלאת טענה בדבר השכרתן.
כאמור לעיל, במכלול הדברים בענייננו, ומהטעמים עליהם עמדתי, סבורה אני כי שיקולי מאזן הנוחות, השיהוי ושיקולים שביושר, מטים את הכף לדחיית הבקשה, והיא נדחית אפוא.
