בקשה לסעד זמני בערעור: עיכוב ביטול רישיון לישיבת ארעי

חוק החזקת תעודת זהות והצגתה, תשמ"ג-1982, קובע בסעיף 2 את החובה להציג תעודת זהות, ובסעיף 3 מרחיב חובה זו על מי שאינו תושב וקובע כי: "מי שאינו תושב ומלאו לו 16 שנים ישא עמו תעודה רשמית המעידה על זהותו והנושאת את תצלומו, והוא חייב להציגה לפי דרישה כאמור בסעיף 2". חוק הכניסה לישראל מרחיב עניין זה וקובע: 13ה. (א) לשם ביצוע הוראות פרק זה, רשאי פקח או שוטר – (1) לידרוש מאדם שיש יסוד להניח כי שהייתו בישראל מחייבת רישיון ישיבה לפי חוק זה, לזהות את עצמו ולהציג לפניו את המסמכים הנוגעים לשהייתו וכן למסור לו ידיעות הנוגעות לשהייתו" במקרה זה הדרישה להציג תעודה מזהה (שבעקבותיה התברר כי המערערת שוהה בישראל שלא כחוק, ומכן עיכובה והשמתה במשמורת בהמשך), נעשתה על פי חוק הכניסה לישראל הקובע כי ניתן להציג דרישה כאמור לאדם "שיש יסוד להניח כי שהייתו בישראל מחייבת רישיון ישיבה לפי חוק זה" (ראו והשוו לדברי כב' הנשיאה אסתר חיות בבג"ץ 4455/19 עמותת טבקה - צדק ושויון ליוצאי אתיופיה נ' משטרת ישראל, פסקה 16 לפסק דינה (נבו 25.01.2021).

בהודעת המערערים מאותו יום נאמר כך: "כפי שפורט בעירעור, בשעה זו מיתנהל הליך מקביל בבית משפט מחוזי מרכז בעמ"נ 61746-12-21 במסגרתו ניתן צו לעיכוב הליכי הרחקה כנגד המערערת. משכך על מנת למנוע כפל הליכים לא הוגשה בקשה לעיכוב הליכים בהליך דנן". זאת, מבלי להזכיר, ולו ברמז כי החלטת כב' השופטת פינק הייתה ליתן סעד זמני, אך כדי לאפשר עיכוב הרחקה עד להגשת העירעור בבית המשפט בתל אביב והגשת בקשה מתאימה במסגרתו.

מיד עם מתן ההחלטה הנ"ל ובעקבותיה, הגישו המערערים לבית משפט נכבד זה בקשה למניעת ה הרחקת המערערת" גם הפעם נימנע ב"כ המערערת מלציין כי הסעד הארעי בבית משפט מחוזי מרכז ניתן כדי שהמערערים יגישו ערעור ובמסגרתו בקשה חדשה למניעת הרחקה, וכן לא ציין כי בית משפט מחוזי מרכז, לאור האמור, ביטל את הצוו למניעת הרחקה.

...

ביום 13.1.22 הבהרתי כי החלטתי ניתנה כיון שבניגוד לדברי ב"כ המערערים בגוף הערעור התבקש סעד זמני של מניעת הרחקה, בפתח הערעור ובמודגש.

סוף דבר על אף ההבנה למצוקתו של מר כרמי, ובעיקר למצוקתה של אמו, כפי שאמרתי, לא ניתן לאפשר למערערת להשתחרר ממשמורת ולטפל בה, הן בשל העובדה שקשה להבטיח כי אכן תתמיד בעבודה זו, אך בעיקר, כיון שאין מקום לכך שעה שפנתה למצוא מטופלת חלופית רק עם מעצרה, ומכל מקום לא נעשה כל ניסיון להסדיר את מעמדה קודם למועד זה. לאור כל האמור לעיל הערעור נדחה, הסעד הארעי המונע הרחקת המערערת מבוטל.

אשר להוצאות, אני סבורה כי יש להטיל במקרה זה הוצאות על המערערת בלבד, לאור עשיית הדין העצמי.

לפניי בקשה לסעד זמני בעירעור שהגיש המבקש על פסק דינו של בית הדין לעררים בערר (ת"א) 5035-17 (כב' הדיין דותן ברגמן) שניתן ביום 26.11.2017.

בית הדין לעררים דחה את טענת המבקש לפיה ביטול רישיון ישיבתו ביום 15.09.2016 נעשה שלא כדין.

עיון בפסק דינו של בית הדין לעררים, מעלה כי הוא מפורט, מנומק, מתייחס לכלל טענותיו של המבקש ולכאורה, אין עילה להתערב בו. בית הדין נידרש לכלל טענותיו של המבקש לרבות טעמים הומנטריים מיוחדים לעיכוב הרחקתו.

לאור האמור, דין הבקשה לסעד זמני להדחות והצו הארעי שניתן ביום 28.11.2017 בטל בזאת.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובפסק דינו של בית הדין לעררים, אני סבור כי בנסיבות העניין- דין הבקשה להידחות.

על המבקש מוטל הנטל להראות כי מתקיימים שני תנאים מצטברים: האחד- שיש להליך הערעור סיכוי להצליח, והאחר- שמאזן הנוחות מטה את כף המאזניים להיעתר לבקשה (בן-נון וחבקין, הערעור האזרחי (2012), 586-687; עע"ם 6754/13 שרסטה נ' משרד הפנים (פורסם במאגרים 16/02/2014)).

לאור האמור, דין הבקשה לסעד זמני להידחות והצו הארעי שניתן ביום 28.11.2017 בטל בזאת.

לאחר שיחרורה של המבקשת ממשמורת, פנו המבקשים למשיבה וביום 6.4.2014 נקבע כי המבקש עומד בקריטריון של "בעל מישפחה" ועל כן בוטלה הפנייתו למיתקן חולות.

בעקבות הכרעות דומות על פי מתוה זה בערכאות נמוכות, נידרש בית המשפט העליון בשנית להבהרת הסוגיה בעע"מ 3899/13 משרד הפנים נ' מיהרה (פורסם בנבו, 21.5.14), שם קבע: "הגשת בקשת מקלט על ידי אחד מבני הזוג, אינה איפוא "תרופת פלא" לקבלה "אוטומאטית" של מתן רישיון ישיבה זמני לבן הזוג, לפי סעיף 2(א)(5) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, ויש לבחון באופן פרטני נסיבות כל עניין ועניין.

בענייננו, נראה כי לאור השהייה הממושכת של שנים רבות בארץ (מאז 2007/2008); השלב המתקדם בו מצויה בחינת בקשת המקלט, שהוגשה כבר בשנת 2014 ובחינתה מתעכבת על ידי המשיבה; ההכבדה הכלכלית והנפשית שתוטל על המשפחה באם יורחקו המבקשת והקטינים מן הארץ (השווה עמ"נ (מנהליים ת"א) 50530-03-16 **** איגלר זולואגה נ' מדינת ישראל - רשות האוכלוסין ההגירה (פורסם בנבו, 09.05.2016), עמ"נ (מנהליים ת"א) 51695-11-15 MASTER RAMIN PLAENGCHAISONG נ' שר הפנים (פורסם בנבו, 17.12.2015)); ומעורבותם של קטינים רכים בשנים (בני 2, 3, 4) אשר ייאלצו להפרד מאביהן (עת"מ 23737-06-13 פלוני ו-4 אח' נ' מדינת ישראל – משרד הפנים (פורסם בנבו, 27.1.14); עת"מ 31222-03-13 חגאזי נ' משרד הפנים (17.2.14)), נוטה מאזן הנוחות לטובת המבקשים למתן הסעד הזמני עד להכרעה בעירעור.

לאור האמור, דין הבקשה למתן סעד זמני בעירעור להיתקבל והצו הארעי מיום 1.9.2016 יעמוד על כנו עד להכרעה בעירעור.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובהחלטת בית הדין לעררים, אני סבור כי בנסיבות העניין דין הבקשה להתקבל.

על המבקש מוטל הנטל להראות כי מתקיימים שני תנאים מצטברים: האחד – שיש להליך הערעורי סיכוי להצליח, והאחר – שמאזן הנזקים מטה את כף המאזניים להיעתר לבקשה (בן-נון וחבקין, הערעור האזרחי (2012), 586-587; עע"ם 6754/13 שרסטה נ' משרד הפנים (פורסם בנבו, 16.2.2014)).

לאור האמור, דין הבקשה למתן סעד זמני בערעור להתקבל והצו הארעי מיום 1.9.2016 יעמוד על כנו עד להכרעה בערעור.

ביום 19.3.2019 הוצא צו על-תנאי בעתירות אלה שהורה למשיבים בהן, בין היתר, "לבוא וליתן טעם מדוע לא יוענק רישיון לישיבת אירעי מסוג א/5 לעותרים ולמבקשי מקלט יוצאי דארפור כמותם, וזאת עד להכרעה בבקשות המקלט הפרטניות שהגישו" (בג"ץ 4630/17, הנשיאה א' חיות, המשנה לנשיאה ח' מלצר והשופט מ' מזוז).

בבקשה נטען כי להחלטה להפסיק את הליך העירעור תוך הותרת עיכוב הבצוע על כנו אין אחיזה בדין וכי היא נוגדת מושכלות יסוד בכל הנוגע למתן סעדים זמניים.

המשיבה מדגישה בהקשר זה כי המבקש לא קיבל רישיון ישיבה מסוג א/5 מכוח החלטתו של בית הדין לעררים, בהיתחשב בכך שההחלטה עוכבה על-ידי בית המשפט המחוזי למשך שנתיים, ואף בעבר לא החזיק ברישיון מסוג זה. לפיכך, מתן רישיון מסוג א/5 למבקש בשלב זה משנה למעשה את המצב הקיים, מבלי שהושלם בירור עניינו של המבקש.

החלטתו של בית המשפט המחוזי בעיניין הפסקת הליך העירעור תיוותר על כנה, ואילו ההחלטה להותיר את הסעד הזמני המעכב את ביצוע פסק דינו של בית הדין לעררים – תבוטל.

...

דיון והכרעה לאחר ששקלתי את הדברים אני סבורה שיש מקום לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה.

דא עקא, בהתאם למתווה שנקבע בהחלטתו של בית המשפט המחוזי – "נחסמה" דרכו של המבקש לעשות כן. אף אינני מקבלת את טענות המשיבה שנסבו על השוואת העניין דנן לבר"ם 4331/19 שבו המצב הדיוני היה שונה.

לנוכח כל האמור לעיל, הערעור מתקבל.

ביום 29.10.2019 ניתן למבקשת רישיון ישיבה זמני מכוח סעיף 2(א)(5) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 שהוארך מעת לעת עד ליום 14.11.2021.

חרף האמור, המבקשת לא הגישה ערר חדש, ובמקום זאת הגישה בקשה "לביטול פסק דין". ביום 29.12.2021 דחה בית הדין את הבקשה.

ביום 2.1.2022 ערערה המבקשת לבית המשפט לעניינים מנהליים על החלטת בית הדין, ולצד העירעור, הגישה גם בקשה לעכב את הרחקתה עד למתן הכרעה בעירעור.

ביום 2.1.2022 הורה בית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב-יפו (כב' השופטת מ' אגמון גונן) על מתן צו אירעי למניעת נקיטת צעדי אכיפה נגד המבקשת, לרבות הרחקת המבקשת מישראל.

לעניין מאזן הנוחות טוענת המשיבה כי הוא נוטה לטובתה, בין היתר מאחר שנוכח היתנהלותה הדיונית של המבקשת קיים חשש ממשי כי לא תצא מהארץ ככל שערעורה ידחה, ולפיכך צדק בית המשפט לעניינים מנהליים כשהתנה את מתן הסעד הזמני בהפקדת ערבון.

...

המשיבה סבורה כי על הבקשה להידחות, בהיעדר עילה להתערבות בהחלטת בית המשפט לעניינים מינהליים.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה, הגעתי למסקנה שדין הבקשה להידחות.

סוף דבר: המועד להפקדת העירבון מוארך עד ליום 23.3.2022.