בקשה לסילוקה על הסף של תובענה מינהלית בגין מיכרז אבטחה

בית דין איזורי לעבודה בנצרת סע"ש 67353-01-18 לפני: כב' השופטת רויטל טרנר התובע: TIDROS MUBASA ע"י ב"כ: עו"ד מומי זרקא הנתבעות: 1. קבוצת רויאל ישראל ניקיון, אבטחה וכח-אדם בע"מ 2. ביג מרכזי קניות בע"מ ע"י ב"כ: עו"ד שגיב עזרא החלטה

לפני בקשה מטעם הנתבעות לדחיית התביעה כנגד נתבעת 2, מחמת העידר יריבות, וכן בקשה מטעם התובע להורות על תיקון כתב התביעה על דרך של הוספת חברת מיקדן ב' בע"מ ח.פ 514465665 (להלן: חברת מיקדן) כנתבעת נוספת בתיק, וכן מבקש התובע לקבל עותק מלא של הסכמי ההיתקשרות של הנתבעות עם חברת מיקדן.

מנגד טוען התובע כי אין מקום לדחות את התביעה כנגד נתבעת 2 על הסף, שכן דחיה על הסף תיעשה ביד קמוצה ובמשורה ואין זהו מקרה לדחיה על הסף.

עוד טוען התובע כי העסקתו בעבודות ניקיון התבצעה בחצריה של נתבעת 2, שם עבד בהקף שעות בלתי חוקי, וכן היתנהלותו של התובע היתה מול מינהלי נתבעת 2 הנמצאים במרכז הקניות.

ההלכה הפסוקה הנה כי הסעד של סילוק על הסף יינתן במקרים חריגים בלבד, וכי "סעד זה של מחיקה על הסף מופעל על ידי בתי המשפט ביד קמוצה ובמשורה, ובבתי הדין לעבודה קצרה המשורה עוד יותר" (דב"ע מז/3-15 אפנר יצחק ואח' - מפעלי הנדסה לחינוך, מיום 18.8.1987).

מנגד, טוענות הנתבעות כי הטענות כנגד חברת מיקדן מופרכות, שכן היא מילאה את כל חובותיה על פי דין ואין המדובר במיכרז הפסד ומשכך אין מקום לצרפה כנתבעת בתיק.

...

לאחר עיון בכתבי הטענות ובטענות הצדדים, אני סבורה כי דין הבקשה להידחות.

סיכום הבקשה לדחיית התביעה כנגד נתבעת 2 - נדחית.

הבקשה לצירוף חברת מיקדן כנתבעת בתיק – מתקבלת, ובהתאם אני מורה על צירופה של חברת מיקדן ב' בע"מ ח.פ. 514465665 כנתבעת מס' 3 בתיק, וכתב התביעה המתוקן מתקבל לתיק.

ככל שמדובר בתביעה כספית, שההחלטה המנהלית נבחנת באופן עקיף, עניין זה מצוי בסמכותם של בתי המשפט ה"רגילים", בהתאם לגובה התביעה הכספית, שכן החוק הנ"ל אינו מקנה לבתי המשפט המינהליים סמכות להעניק סעדים כספיים, אלא בתובענות לפיצויים שעילתן במיכרז או בתובענות ייצוגיות.

ברע"א 483/88 מפעלים פטרוכימיים נ' מדינת ישראל (1990) הבהיר בית המשפט העליון: "ואין נפקא מינה לדינא, אם עילתה של התובענה נולדה בתחום המשפט המנהלי, שגם במקרה זה אין מדובר אלא ב'תביעה אזרחית', שהסמכות לידון בה נקבעת לפי סכום התביעה ומי שתובע כסף אין לומר עליו שתביעתו היא 'כסוי' לדבר אחר". ראו גם רע"א 7987/10 מדינת ישראל - משרד החינוך נ' עמותת מוסדות "חזון ישעיה" (28.4.11): "ההכרעה בסוגיית הסמכות העניינית לידון בתביעה המשלבת רכיבים מינהליים ואזרחיים נדונה על ידי בית משפט זה בעבר והבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית או ציבורית עקרונית נוספת בסוגייה זו. בית משפט זה קבע לא פעם - לרבות אחרי חקיקתו של חוק בית המשפט לעניינים מינהליים - כי ההכרעה בסוגיית הסמכות העניינית לידון בתביעה בה נעשית תקיפה עקיפה של החלטה של רשות תיעשה על פי מבחן הסעד וכי ככל שמתבקש סעד כספי אשר לא נתונה לבית המשפט לעניינים מינהליים סמכות לתתו במסגרת תובענה מנהלית - הסמכות לידון בתביעה בה אותו הסעד מתבקש נתונה לבתי המשפט האזרחיים (השלום או המחוזי על פי סכום התובענה)." בענין סילוק על הסף סילוק על הסף הנו סעד חריג, ששימוש בו יעשה, אך במקרים קצוניים ויוצאי דופן בהם ברור, כי התובע לא יוכל לזכות בסעד המבוקש על ידו, אף אם יעלה בידו להוכיח את כלל העובדות המפורטות בכתב תביעתו (ראו: ע"א 2582/09 גנאים נ' בי"ח רמב"ם (8.8.10),; ע"א 5634/05 צוקית הכרמל פרויקטים בע"מ נ' מיכה צח חברה לקבלנות בע"מ (4.6.07), עע"ם 5116/04 נידר כוכב הצפון – חברה לבנין ופיתוח בע"מ נ' עריית תל אביב יפו (7.9.04); וכן ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין (1986)).

...

מכל מקום, היות שההלכה הפסוקה מורה אותנו לבחון את הסעד, והיות שהסעד הכספי הוא בסמכות בית משפט השלום (במקרה זה) ולא בימ"ש לעניינים מנהליים, אני קובעת שהסמכות העניינית נתונה לבית משפט זה, ולכן אני דוחה את בקשת העיריה לסלק התביעה על הסף.

לסיכום אני דוחה בקשת העיריה למחוק התביעה מחוסר סמכות עניינית ומחייבת את העיריה לשלם לתובעת סך של 2,000 ₪.

אני מקבלת את בקשת משרד החינוך ומורה על מחיקתו מכתב התביעה.

אשר לטענות המשיבה בדבר תקיפה עקיפה מציינים המשיבים כי דוקא הכללית היא זו שמבקשת לתקוף את טענות הרשות המינהלית; מדובר בשני מישורים שונים בתכלית; המבקשים אינם מבקשים את ביטול המיכרז אלא את פיצוי המבוטחים בגין הפגיעה בזכויותיהם; דוקא העובדה כי המיכרז כבר הותקף בעבר מראה כי עניין אלפריח אינו רלוואנטי לנסיבות שלפנינו; בעיניינו אין מדובר בתקיפת תנאי הסף של המיכרז כי אם תקיפת הנזק שניגרם לצדדים שלישיים בגין השלכותיו הכלכליות של המיכרז והסעד מיתמקד בפצוי כספי למבוטחים בגין הפגיעה.

בע"ע 6540-10-10 יבגני גולוב נ' אלטרנאטיבה שירותי אבטחה בע"מ (12.1.2012) נפסקו הדברים הבאים: "ביסוד התביעה הייצוגית מונחים שני אינטרסים מרכזיים. הראשון שבהם הנו אינטרס הפרט, אשר לולא הסדר ייחודי זה לא היה מממש את זכותו בשל שוויה הנמוך של תביעתו, עלויות נהולה או מחסומי תביעה אחרים. האנטרס הנוסף הנו אינטרס הציבור, להביא לאכיפת הדין כמו גם להרתעה מפני הפרתו, תוך יעילות, חסכון במשאבים ואחידות... התובענה הייצוגית מקדמת לפיכך את זכות הגישה לערכאות המשפטיות, בעיקר של סוגי אוכלוסיות המתקשים לפנות אליהן כיחידים (סעיף 1 לחוק).

ודוק, אין בידינו לקבל את טענת המבקשים לפיה בזמן אמת לא עמדה להם זכות להגיש עתירה למתן צו עשה לביטול המיכרז משום שלא היו צד להליכי המיכרז (הגם שעשויה היתה לעלות שאלה האם תקיפה ישירה זו צריכה להתברר בפני בית הדין לעבודה שלו הסמכות הייחודית לידון בהליכים שבין מבוטח לבין קופת חולים או שמא בידי בית המשפט לעניינים מינהליים אשר לו הסמכות לידון בהליכים לתקיפת מיכרזי הרשות).

בהליך שם נדונה בקשה לסילוק על הסף של בקשה לאישור תובענה ייצוגית שהוגשה כנגד רשות שדות התעופה, אשר עניינה הפרה נטענת של חוק התחרות הכלכלית.

...

לאור האמור ומשלא שוכנענו שלמבקשים עילה אישית ביחס למרכז 2012 מצאנו שיש לדחות את הבקשה.

לאור התוצאה אליה הגענו לא מצאנו להידרש ליתר טענות הצדדים.

סוף דבר לאור כל המפורט לעיל הבקשה נדחית.

טענות אלה של המשיבה נדחו ועל רקע זה היא הגישה ביום 11.9.2019 המרצת פתיחה לבית המשפט קמא (ה"פ 28155-09-19; להלן: המרצת הפתיחה) וטענה כי חלק מהקביעות בדו"ח של מערך הבקורת – ובכלל זאת הקביעה ביחס לנכויים בגין אי השלמת תקופת העבודה המינימאלית – הן שגויות והובילו להפחתה בלתי מוצדקת בציון שניתן לה. ביום 22.9.2019 הגישו המערערות בקשה לסילוק התובענה על הסף בהיעדר סמכות עניינית, וטענו כי על המשיבה להגיש עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים שהוא "בעל הסמכות העניינית לידון בתוקפן ובסבירותן של החלטות מעין אלו, מכוח פרט 5 לתוספת הראשונה לחוק בתי המשפט לעניינים מינהליים". בית המשפט קמא קיבל את הבקשה והורה ביום 2.10.2019 כי המרצת הפתיחה תסולק על הסף, בציינו כי עולה ממנה שההשפעה הצפויה של הציון בבקורת "בכל הנוגע להתקשרות במכרזים עתידיים" – הייתה בעלת "משקל רב" בהגשת המרצת הפתיחה וכי טענות המשיבה "סובבות החלטה שנראית על פניה ככזו העוסקת בפרשנות המצב החוקי על-ידי המערך. ככאלה הן אכן, באופיין, תקיפה ישירה של החלטה מנהלית". מטעמים אלה, סבר בית המשפט קמא כי המקום המתאים לבירור טענותיה של המשיבה הוא בהליך מינהלי.

פסק הדין של בית המשפט קמא ביום 2.12.2020 ניתן פסק הדין של בית המשפט קמא אשר קיבל את העתירה באופן חלקי, וחייב את המדינה בהוצאות המשיבה בסכום כולל של 15,000 ש"ח. בית המשפט הדגיש כי אין מחלוקת על כך שכל עובד שבקש לעבוד כמאבטח אצל המשיבה חתם על נספח שבו התחייב להשיב את מלוא עלות ההכשרה אם לא יעבוד אצל המשיבה לאחר תום הקורס, או את החלק היחסי של העלות אם יעזוב לפני תום תקופת העבודה המינימאלית.

ככלל, בית המשפט לעניינים מינהליים אינו מוסמך לידון בשאלות חוזיות הנובעות מהפרת חוזה שנכרת בעקבות מיכרז, ובהקשר זה הובהר כי "משהסתיים הליך המיכרז אנו עוברים אל שלב החוזה, וברגיל, תובענה הקשורה לבצוע החוזה והפרתו, היא תובענה הצריכה לדון בבית משפט אזרחי [ולא בבית המשפט לעניינים מינהליים]" (עניין קוטלרסקי, שם וכן בפיסקה 19; וראו גם: אורי גורן בתי משפט מינהליים 102 (2008)).

...

דברים אלה יפים לענייננו, בשים לב לטעמים כבדי המשקל שפורטו המצדיקים את המסקנה כי הליכים מסוג זה יידונו בבתי הדין האזוריים לעבודה.

על כן, אני סבורה כי ראוי להסדירו כך שהליכים דומים בעתיד יתועלו אל הערכאה המקצועית המתאימה.

סוף דבר מכל הטעמים המפורטים לעיל, אציע לחבריי כי נקבע שהסמכות העניינית לדון בטענות המועלות בהליך דנן, נתונה לבית הדין האזורי לעבודה, וכי המשיבה רשאית להגיש את תביעתה לערכאה זו, על פי הסמכות המקומית המתאימה, אם תחפוץ בכך.

במכתב סער למשרד השיכון מיום 24.8.22 (נספח 8 לבקשת המבקשת) טענה סער כי משרד השיכון לא היתייחס בתשובתו להבדל שבין העובדים הותיקים של פי המיכרז נידרש היה לשמור על תנאי ההעסקה הקודמים שלהם מהמכרז הקודם (להלן: "המאבטחים הותיקים"), לבין המאבטחים החדשים שנקלטו לעבודה כעת, בתנאים אחרים לחלוטין (להלן: "המאבטחים החדשים").

בתגובת המשיבה 2 ("להלן: "סער") מיום 20.10.22 היתנגדה סער לבקשה לסילוק על הסף וטענה כי זכויות עובדיה מחייבות אותה לעדכן את שכר עובדיה, זכויות הנגזרות מכוח הוראות החוזה שבינה לבין המדינה, וכן מהוראות החוק להגברת האכיפה של דיני העבודה, תשע"ב-2011 (להלן: "החוק להגברת האכיפה").

המבקשת טענה כי על פי החוק להגברת האכיפה ובהתאם לפסיקת בית הדין בהילכת סער בטחון, עובדים זכאים לפנות בתביעה לבית הדין לעבודה, כלפי מזמיני השירותים, ומשכך לבית הדין לעבודה סמכות עניינית לידון בבקשה.

בכך גילה המחוקק את דעתו כי יש לרכז את הדיון בסוגיות הנוגעות לדיני העבודה בישראל בבית הדין לעבודה, כערכאה שהנה בעלת המומחיות לידון בהן (ראו: עניין משרד הפנים, בפיסקה 23; בג"ץ 4737/14 הסתדרות העובדים הלאומית נ' שר הכלכלה, פסקה 16 [פורסם בנבו] (5.11.2014)), וזאת חרף ההיבטים המינהליים הכרוכים בכך.

באשר לעצם טענת המדינה לדחייה על הסף, נפסקה פסיקה מפורשת, בפסק דין בעיניין ראשון לציון שם נידונה השאלה האם על מזמין השרות, ודאי מזמין שהנו גוף צבורי, חלות חובות אקטיביות לעדכן את הסכמי ההיתקשרות מול קבלני השרות, בעקבות מענק שעליו הוסכם, ולוודא את תשלום זכויות עובדים אלה בנוסף נידונה סמכות ההסתדרות לאכוף את זכותם של עובדי הקבלן במיגזר הצבורי במסגרת בקשת צד, וסוגיית מיכרזי ההפסד.

ביחס למאבטחים הותיקים לא הייתה מחלוקת כי שכרם עולה על שכר המינימום על פי המיכרז ולפיכך לגביהם אין מקום לתשלום הפרש זה. משמדובר בהליך קבוצי, ובהתאם למדיניות כבוד בית הדין הארצי, כל צד יישא בהוצאותיו .

...

נדחית טענת המדינה כי הליך זה הוא פרי קנוניה של המבקשת והמשיבות 2 ו-3.

טענה זו בעניין מאזן הנוחות נדחית.

לו נכונה טענה זו, והיא לא נסתרה בסיכומי המשיבה 1 , אזי גם מטעם זה טענת מגבלת התקציב נדחית.

סוף דבר מסקנתנו ממה שהוכח לפנינו היא כי על פי הצעות המשיבות במכרז בו זכו, לשונו, חוק שכר מינימום, החוק להגברת האכיפה וצו ההרחבה, על המדינה לשלם למשיבות 2 ו -3 את הפרש שכר המינימום בסך של 40.77 ₪ לשעה ושכר חודשי מינימאלי בסך של 7,420.14 ₪, עבור מאבטחים חדשים, ממועד תחולת הצו ואילך, לרבות לגבי החודשים בהם שילמו המשיבות מכספן הפרש זה. סכומים אלו אשר ישולמו למשיבות 2 ו-3 בגין כל מאבטח חדש, יועברו במלואם ע"י המשיבות 2 ו-3 ישירות למאבטחים החדשים עצמם.