בקשה לסילוקה על הסף בתביעה להיוון זכויות בנחלות חקלאיות

הוראות רמ"י בקשר לסכומי הפצוי המגיעים לחוכרי קרקע במיגזר החקלאי מוסדרות בהחלטות רמ"י. התובעים טוענים נגד אופן חישוב הפצוי המגיע להם בגין השבת קרקעות נחלותיהם לרמ"י ונגד הפליתם לרעה לעומת חוכרים אחרים המחזיקים בקרקעות סמוכות למושב שהיו שייכות להם בעבר.

התביעה נסמכת, בין היתר, על אמרת האגב המפורסמת הנזכרת בפיסקה 34 בפסק הדין בבג"צ 244/00 עמותת שיח חדש, למען שיח דמוקרטי נ' שר התשתיות הלאומיות, פ"ד נו(6) 25 (להלן: "בג"צ הקשת המזרחית"), אשר הותירה פתח לבירור טענות חוכרים חקלאיים הטוענים לזכויות משפטיות עודפות במקרקעין, דהיינו - זכויות משפטיות העולות על אלה שהמדינה טוענת להן בהסתמך על חוזי החכירה הסטנדרטיים שנחתמו עימם.

באותו עניין קבע כב' השופט אור את הדברים הבאים: "אכן, בחלק קטן של חוזי החכירה לא נקבע מה תהיה התוצאה מבחינת זכויות החוכרים במקרה שינוי ייעוד בקרקע. מדובר בחלק קטן ביותר של החוזים (דוח ועדת מילגרום, בעמ' 25). ייתכן גם שהיו מקרים של הישתתפות חוכרים או גופים מיישבים בתמורה ששולמה עבור רכישת קרקע שנרשמה על שם קרן קיימת לישראל והוחכרה אחר כך לחוכרים. ייתכן שבמקרים אלה ובמקרים אחרים לחוכרים אלה או אחרים יש זכויות משפטיות העולות על אלה שהמדינה טוענת להן. עניינים אלה ואחרים דורשים ליבון והכרעה משפטית נקודתיים. אין בפנינו תשתית עובדתית שתאפשר היתייחסות פרטנית לטענות אלה ולהכרעה בהן. הערכאה המתאימה להכרעה במחלוקות אלה אינה בית-משפט זה". בבקשתן טוענות הנתבעות כי עניינם של התובעים אינו נופל לגדרי החריג שבחריג אשר נדון בבג"צ הקשת המזרחית, ויש לסלקה על הסף בשל מספר נימוקים אשר העקריים בהם הם, העדר עילה והתיישנות.

הפער בין המגזרים נוצר והעצים בעקבות רפורמה שביצעה רמ"י בשנים האחרונות שאיפשרה לחוכרים במיגזר העירוני להוון את זכותם לבעלות מלאה כימעט ללא תשלום.

בצדק טענו התובעים כי בקשה לסילוק על הסף צריכה להתבסס על האמור בכתב התביעה בלבד ועל יסוד ההנחה שגם אם יוכיחו התובעים את טענותיהם, הם לא יוכלו לזכות בסעד המבוקש.

...

נוכח טענות התובעים ביחס להוראות שונות בחוזה, לא שוכנעתי (בשלב זה של ההליך) כי הימנעות התובעים מהפניה לחוזה 1995, מלמדת על הסתרה מכוונת של עובדות מהותיות, בפרט בנסיבות שבהן אין מחלוקת כי מדובר בחוזה אשר לא יצא לפועל.

סוף דבר לאור האמור אני מורה כי תוך 30 ימים מהיום יגישו התובעים כתב תביעה מתוקן שבו יפרטו את סכום הפיצוי הנתבע על ידיהם נכון למועד הגשת התביעה וישלמו את הפרשי האגרה כמתחייב מהוספת הסעד הכספי.

בכפוף לכך, אני דוחה את הבקשה.

הרקע לבקשה לפניי בקשה לסילוקה על הסף של התביעה.

במסגרת התביעה דנן עתרו התובעים לפסיקת סעדים הצהרתיים לפיהם הם זכאים להיוון זכויותיהם בחלקת המגורים על פי הוראות החלטה 979 של מועצת מקרקעי ישראל (להלן – החלטה 979).

הואיל ועיקר התביעה דנן מבוסס על תחולת החלטה 979 באשר לרכישת זכויותיהם של פירט ונוקראי, עתרה רמ"י לסילוקה על הסף של התביעה מעיקרי הטעמים הבאים: מעשה בית דין (השתק עילה והשתק פלוגתא); מניעות; היתיישנות; שהוי; חוסר סמכות עניינית; העדר עילה, העדר יריבות וחוסר תום לב ושימוש לרעה בהליכי משפט.

על פי הנוהל, בעל זכויות בנחלה חקלאית שהעביר את זכויותיו לאחר מועד מתן פסק הדין בבג"ץ פורום הערים ושילם לרמ"י דמי הסכמה כתנאי להעברת הזכויות שמכר, רשאי לבקש להצטרף בדיעבד להסדר הקבוע בהחלטה 979.

...

הוא הדבר באשר לאי-הסבירות שבהסתמכותם של התובעים כאילו תוחל עליהם החלטה זו. לפיכך, עילות התביעה שמתבססות על חובתה של רמ"י להחיל על נחלת פירט ועל נחלת נקוראי את החלטה 979 נדחות על הסף.

בנסיבות אלה, על יסוד הטעמים אותם פרטתי לעיל, ומתוקף סמכותי לפי תקנות 43-42 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן – התקנות) אני מורה לתובעים למחוק את כל טענותיהם באשר לתחולת החלטה 979 על עניינם וכן למחוק את כל טענותיהם באשר לעניין ההסתמכות, האפליה ועשיית העושר הנטענות כנגד רמ"י. לנוכח ריבוי וערבוב הטענות בכתב התביעה שעתידות להימחק ומכוח סמכותי לפי תקנה 46 לתקנות, אני מורה כי מחיקת הטענות תעשה על דרך הגשת כתב תביעה מתוקן.

לנוכח התוצאה אליה הגעתי והשלכותיה על ההליך דנן ומאחר שאני סבור כי לא היה מקום להגיש את התביעה באופן בו הוגשה לאחר שטענות משמעותיות של התובעים נבחנו לעיצומן בערכאת בג"ץ, אני מחייב את התובעים בשכר טרחת באי כוחה של רמ"י בסך 8,000 ₪ לתשלום בתוך 30 ימים, בלי קשר לתוצאה בתיק העיקרי.

בית המשפט המחוזי בנצרת ת"א 60326-12-19 תמיר ואח' נ' רשות מקרקעי ישראל/אגף בעלות ורי ואח' תיק חצוני: בפני כבוד הרשמת עינב גולומב תובעים 1. אודי תמיר 2. אסתר תמיר שפק נתבעים 1. רשות מקרקעי ישראל/אגף בעלות ורי 2. נהלל מושב עובדים להתישבות חקלאית שיתופית בע"מ החלטה

לפני בקשת הנתבעת 1, רשות מקרקעי ישראל (להלן – רמ"י/המדינה) להורות על סילוק התביעה על הסף, מחמת חוסר סמכות עניינית.

בתמצית, ובכל הנוגע לענייננו כעת, הסכם הפשרה קובע כי עבור איוש הנחלות הפנויות במושב (הנחלות המפצלות) ע"י מומלצי המושב, ישולמו דמי חכירה מהוונים בסך מיליון ₪ כולל מע"מ לנחלה.

לאחר מכן ובמועדים שונים בשנים 2017 ו- 2018, פנו התובעים/המושב לרמ"י בבקשות לאפשר את הקצאת הנחלה למועמדים אחרים מטעמם, תחילה לביתם (הקטינה) של התובעים ובהמשך לאימו של התובע 1, בקשות שנדחו, כאשר בכל הנוגע לבקשה ביחס לאימו של תובע 1, היא נדחתה בשל האיחור בהגשתה ותוך חריגה מתקופת הסכם הפשרה.

מדובר במקרה ייחודי בו עילת התביעה נגד המדינה מבוססת על מערכת חוזית כפולה הכוללת הן את הסכם הפשרה והן את ההסכם הקונקרטי שלטענתם התגבש בפועל בינם לבין המדינה בעקבותיו, לאור הפעולות שביצעו לפי מתוה הסכם הפשרה, מכוחה קמה להם זכאות חוזית להשלמת הקצאת הנחלה.

...

אין בידי לקבל את טענת המדינה כי לשלב המקדמי בו מדובר, ולצורך קביעת הסמכות, ניתן לקבוע כי מדובר בהצגה מלאכותית של המחלוקת.

מסקנתי מכל המפורט לעיל הינה, כי התביעה מצויה בסמכותו העניינית של בית משפט זה, ומשכך דין הבקשה להידחות.

הבקשה לסילוק על הסף נדחית אפוא.

מבוא מונחת לפניי בקשה לסילוק על הסף (להלן: "הבקשה") של תביעה אשר הוגשה על ידי התובעים, עין ורד מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ (להלן: "עין ורד" ו/או "המושב" ו/או "האגודה") ותובעים נוספים, שהנם חברי האגודה ובעלי זכויות בנחלות החקלאיות בעין ורד, הכל לפי המפורט בכתב התביעה (כולם יחד יכונו להלן: "התובעים").

בית המשפט מתבקש להצהיר כי הסכם החכירה שיחתם יהיה מהוון לדורות, וכי הכספים שהושקעו ברכישת המקרקעין ובהשבחתם יוכרו כדמי הוון מלאים, או לחילופין - כדמי חכירה ראשוניים בשיעור השווה ל-80% משווי המקרקעין אשר מזכים את התובעים בזכות להיוון בשיעור נמוך בדומה למה שכבר נקבע בהחלטות שונות של מועצת מקרקעי ישראל (בין היתר החלטות 729, 851 ו-968) (סעיף 459.3 בכתב התביעה).

...

ככל שהנתבעות סבורות כי יש לצרף לכתב התביעה צדדים רלוונטיים נוספים, לרבות בעלי נחלות אחרים בעין ורד – הרי שפנויה בפניהן הדרך להגשת בקשה מתאימה בענין זה. אוסיף ואדגיש כי גם טענת הנתבעות לפיה בית משפט זה נעדר סמכות עניינית מאחר שכתב התביעה כולל לכאורה טענות רבות המהוות "תקיפה ישירה" של החלטות של מועצת מקרקעי ישראל – דינה להידחות.

סוף דבר נוכח כל האמור לעיל, הנני דוחה בזאת בקשתן של הנתבעות לסילוקה על הסף של התביעה דנן.

בנוסף, הנני מורה בזאת לתובעים לפעול בהתאם לאמור בסעיף 116 דלעיל בהחלטה זו. על אף התוצאה אליה הגעתי בהחלטה זו הנני סבור כי מאחר שהגעתי לכלל דעה כי טענות הסף שהועלו על ידי הנתבעות טעונות בירור עובדתי נוסף אשר הצדיקו, אם כי בדוחק, אי סילוק התביעה דנן על הסף – אין הצדקה להשית הוצאות לטובת התובעים בגין החלטה זו. לכן לא מצאתי ליתן צו להוצאות.

התובעים עותרים לסעדים בדמות הצהרה על זכותם לחכירה לדורות המתחדשת לצמיתות בכל 49 שנים, כאשר השקעות התובעים ואבותיהם בקרקע מהוות דמי הוון מלאים; לחלופין, הצהרה לפיה ההוון הוא חלקי, בשיעור 75%; לחלפי חלופין, בשיעור 44%; לחלפי חלופין, בשיעור 25%; ולחלפי חלופין, בשיעור 12%.

סבו וסבתו של מזרחי - גיאורג ודבורה גץ המנוחים (להלן: "גץ") נימנו על קבוצת עולי גרמניה והתיישבו ברשפון בשנת 1937, בנחלה בשטח של 7.5 דונם שכללה 3 חלקות מגורים (2.5 דונם * 3), נוסף על שטח חקלאי.

בסיכומיו זנח מזרחי סעד חלופי זה ועתר לסעדים נוספים שלא נתבעו בכתב התביעה, כגון הצהרה על זכות "בעלות ביושר". תמצית טענות הנתבעות כטענות סף ושלא בגדרי בקשה נפרדת לסילוק על הסף, טוענות הנתבעות כי דין התביעות להדחות או להמחק על הסף מחמת היתיישנות ולמצער שהוי.

בהגדרה זו של תחום החריג נבקש להדגיש את שני אלה: ראשית, הזכויות בהן מדובר צריכות להיות זכויות ייחודיות, הנגזרות ממאפיינים או נסיבות ייחודיים של החוכר החקלאי בו מדובר, ולא זכויות גנריות, הנטועות בטיעונים העומדים לזכות כלל החוכרים החקלאיים.

...

סוף דבר העילות עליהן מתבססות התביעות התיישנו ואף לא צלח ניסיונם של התובעים להוכיחן לגופן.

ביתרת טענות הצדדים לא מצאתי ממש שיהא בו להשפיע על מסקנותיי ולאור המקובץ, דין התביעות להידחות.

חרף התוצאה אליה הגעתי ועל אף מורכבות המחלוקת והמשאבים הרבים אליהם נדרשו הנתבעות, שוכנעתי כי מדובר במקרה מיוחד המצדיק פסיקת הוצאות על הצד הנמוך ואף הסמלי.