בקשה לסילוק תביעה על הסף - חשיפת בקשה לסודיות בהוצאה לפועל

בע"א (ת"א) 23647-03-11 עריית יהוד-מונוסון נ' רומנו (28.8.12) (להלן: "עניין מונסון") נקבע: "הינה כי כן, צדק בית משפט קמא בנימוקיו בהחלטתו לדחיית הבקשה לסילוק התביעה על הסף. הערייה אינה חייבת להוכיח כי הוברחו נכסים, אלא די בהתקיים שני התנאים הראשונים, דהיינו כי מדובר בחוב ארנונה סופי וכי החברה הפסיקה את פעילותה, ללא תשלום החוב, על-מנת שהחזקה קמה וגם ניצבה. מכאן, על בעל השליטה לסתור חזקה זו. הסתירה יכול ותהא בעת שיוכח על-ידי בעל השליטה, כי לא היו לחברה נכסים או בהוכחת אשר נעשה בהם. כמובן שלצורך סתירת החזקה, לא די באמירה כללית, אלא בהצבת תשתית עובדתית ראויה כי אכן ככל שהיו נכסים לחברה, אלו לא הועברו לבעל השליטה שלא בתמורה או בתמורה חלקית. לא למותר להוסיף, כי ככל שבעל השליטה טוען כי נכסים אלו או אחרים נמכרו, עליו להוכיח כי אכן שולמה תמורה מלאה בגין מכירה זו". בבית המשפט העליון נדחתה בקשת רשות לערער על פסק דין זה, תוך שהובהר כי "...בהנתן קיומו של חוב מס סופי והפסקת פעילותה (או פירוק) של חברה פרטית, אין על המועצה להוסיף ולהוכיח כי נכסי החברה הועברו לבעל השליטה. במילים אחרות, החזקה על פי הסעיף, דהיינו: העובדה שלכאורה הוכחה (בהעדר הוכחה לסתור), מתייחסת הן לעצם ההעברה לבעל השליטה, והן לכך שזו נעשתה שלא בתמורה או בתמורה חלקית. כפי שציין בית המשפט המחוזי, אף אני סבור כי כל מסקנה אחרת תסכל למעשה את הטעם הטמון בהעברת הנטל אל בעל השליטה על פי ההסדר" (רע"א 7392/12 רומנו נ' עירית יהוד מונסון (25.10.12)).

לדבריו הוא ניסה למכור את העסק, אך הניסיון ניכשל לאחר שהרוכש נחשף לנתונים העיסקיים.

דון הצהיר על סמך עיון בתיק נתבעת 1 ברשם החברות כי הנתבעים "... הגישו ביום 15/4/2015 תצהיר כושר פירעון לפיו מבקשים לפרק את החברה ואף הצהירו שיש בידי החברה...לסלק את חובותיה בתוך 12 חודשים". זאת על אף שבאותו מועד נתבעת 1 לא היתה פעילה עסקית, תיקיה ברשויות המיסים היו סגורים, ועמדו נגדה תיקי הוצאה לפועל פתוחים.

...

להצהרתה "כך שולמו החובות". על רקע אותה מתיחות בחיי הנישואים וכוונתם להתגרש, ביקשה כי הדירה שבבעלותם תירשם על שמה ומשבעלה סירב, "...לבסוף החלטנו בחודש נובמבר 2008 להעביר את הדירה במתנה לשלוש בנותינו.. בחלקים שווים". עם זאת, בעדותה העידה נתבעת 5 על חשש מהצטברות החוב ועל קשר בינו לבין העברת הנכסים.

מכל מקום, כל עוד מדובר בהעברות כספיות שלא נרשמו ולא תועדו בשתי החברות, אשר לא ברור אם בכלל בוצעו ובגין מה, אני סבורה שאין בטענה זו של הנתבעים כדי להשפיע על המסקנות ועל תוצאות ההליך.

לאור כל האמור החלטתי לקבל את התביעה נגד הנתבעים.

לאחר הליכי הוצאה לפועל בהם נקט עיני, הגיעו הצדדים להסכם פשרה, אשר אופן קיומו נדון בפני במסגרת הליך אחר, בו נקטו צומן, הליך הנזכר בפתיח כתב ההגנה דכאן [ת.א. 28985-07-19].

עוד הזכירו הנתבעים הליך נוסף הנידון בבית משפט זה, במסגרתו הגישו בקשה לגילוי מסמכים בעיניינה של התובעת, לפי הוראות סעיף 198א לחוק החברות, תשנ"ט-1999, טרם הגשת תביעה נגזרת [ת.א. 15473-09-19 – להלן: "ההליך המקביל/הנוסף"].

בנסיבות אלה, טענו הנתבעים כי יש לסלק על הסף את התביעה, תוך שפירטו מהלכים נוספים בהם נקטו בעלי המניות האחרים כנקמה בנתבעים (סעיף 64 לכתב ההגנה).

כידוע, נקודת המוצא העקרונית לעניין גילוי מסמכים ועיון בהם היא גילוי מירבי, שכן המשפט עומד על האמת וביסוד ההליך השפוטי עומדת חשיפת האמת.

נוסף על אלה וכידוע, כפי שקבע בית המשפט העליון מפיו של כבוד השופט עמית "דיג במים הטריטוריאליים של התביעה מותר, אך לא דיג בים של התובע" [יצחק עמית, "קבילות, סודיות, חיסיון ואינטרסים מוגנים בהליכי גילוי במשפט האזרחי נסיון להשלטת סדר", ספר אורי קיטאי 247, 251 (2007) והאסמכתאות המובאות שם; רע"א 1625/17 פלוני נ' מדינת ישראל (5.3.2017)].

...

סבורני כי דרישת הנתבעים היא דרישה מכבידה אשר אף מטעם זה אין להיעתר לה. יוזכר בהקשר זה כי ככל שהדרישה מכבידה, יש להקפיד הקפדה יתרה בבחינת הרלוונטיות.

בשים לב לכל האמור, ובאיזון בין הצדדים, סבורני כי בגדרי המחלוקת ומעבר למסמכים הרבים שגולו, די במסירת כרטסת התובעת המלאה כפי שנתבקשה על ידי הנתבעים, ואין מקום להעברת מסמכים בגין כל פעולה ופעולה.

הדרישה באשר ליתר המסמכים המבוקשים – נדחית.

ביום 14.4.2019 התקבלה בקשת שרי לסילוק התביעה הכספית שפלונית הגישה נגדה כמפורט בפיסקה 6 לעיל על הסף אגב חיובה בהוצאות משפט ובהוצאות לטובת אוצר המדינה.

גם בהמשך החלטתו עשה ביהמ"ש קמא הבחנה בין חשיפת המשיבה את תוכנו של ההסכם לאחרים לבין חשיפת קיומו של ההסכם: בס' 13.6 הדגיש ביהמ"ש קמא כי ההתכתבות בין המשיבה לעו"ד זילבר שייצגה אותה יחד עם עו"ד נטר מלמדת כי המשיבה "יידעה אותם ברגע האחרון על אודות חתימת הסכם שלום בית, אך לא שתוכנו נחשף בפניהם. המבקש בחר שלא לזמן את עו"ד זילבר או נטר לחקירה האם המשיבה חשפה בפניהם את תוכנו של ההסכם, או רק יידעה אותם על אודות קיומו של ההסכם..." (ס' 13.6 להחלטה).

באשר לשיקולי יושר ותום הלב – בפרק זה של החלטתו ראה ביהמ"ש קמא לחובת המבקש, בין השאר, את העובדה כי הוא "מחד טוען בהליך זה שיש לבטל את ההסכם, אך מנגד מנהל נגד המשיבה תביעה אחרת בגדרה הוא עותר לאכיפת ההסכם ולחיוב המשיבה בתשלום פיצוי מוסכם נוכח הפרת חובת הסודות" (תלה"מ 157-03-18).

כשבוע לאחר שבקשת דוד על פי פקודת ביזיון בית המשפט נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי, הוא הגיש את העירעור מושא פסק הדין, על החלטת כב' רשמת ההוצאה לפועל מיום 8.3.2022, שדחתה את בקשתו לעיכוב הליך הכנוס, וזו לשונה: "ביום 1.3.2022 פנה החייב בבקשה לעכב את הליך הכנוס, בטענה כי צו המניעה הזמני, שניתן ביום 162.2021 הפך קבוע "עד להכרעה בתביעה" וזאת לאחר שהפקיד סך של 150,000 ש"ח. החייב ציין כי התביעה לא נדחתה, אלא נמחקה.

...

באשר לסיכויי ההליך – אחת מהטענות המרכזיות של המבקש בתביעתו היא כי המשיבה הפרה הפרה יסודית את ההסכם משלא קיימה את הוראת סעיף 25.2 להסכם שאסר עליה להציג את ההסכם ו/או לגלות אודות קיומו: "הצדדים מתחייבים שלא למסור כל פרט המופיע בהסכם זה לכל גורם שהוא, כמו"כ מתחייבים הצדדים שלא לספר אודות קיומו של הסכם זה". ביהמ"ש קמא הביע בהחלטתו את התרשמותו כי מהמסמכים שצורפו לבקשה "לא ניתן לקבל את טענת המבקש שהמסקנה המתחייבת מהם היא שהמשיבה הפרה את החיסיון" ונימק זאת בכך ש"המסמכים אליהם הפנה המבקש אינם מלמדים שהמשיבה הפרה את חובת הסודיות עוד בטרם אישור ההסכם, אלא שהמשיבה אישרה שפנתה לעו"ד נטר והודיעה אותו שהגיע להסכם עם המבקש (אך לא מעבר לכך), זאת על מנת שעו"ד נטר לא יגיע לשני הדיונים שהיו קבועים כאמור למחרת היום.

בפתח פרק "דיון והכרעה" נפסק כך: "אני סבור כי יש מקום לקבל את הערעור באופן חלקי בלבד, כך שהצו הזמני שניתן על-ידי ביום 16.2.21 להשהיית הליך כינוס הנכסים בקשר לנכס המסחרי בבעלות המבקש יהפוך להיות קבוע עד להכרעה בתביעה המתנהלת בביהמ"ש קמא (ובהתאם לתוצאתה) וזאת בכפוף לכך שהמבקש יעמיד בטוחה חלופית: הפקדה כספית על סך 150,000 ש"ח בין במזומן בין בערבות בנקאית שתופקד בקופת בית המשפט קמא בתוך 60 ימים ממועד המצאת החלטתי זו". בפרק "סוף דבר", נכתב כך: "הצו הזמני שניתן על-ידי ביום 16.2.21 להשהיית הליך כינוס הנכסים בקשר לנכס המסחרי בבעלות המבקש יהפוך להיות קבוע עד להכרעה בתביעה המתנהלת בביהמ"ש קמא (ובהתאם לתוצאתה) וזאת בכפוף לכך שהמבקש יעמיד בטוחה חלופית: הפקדה כספית על סך 150,000 ש"ח בין במזומן בין בערבות בנקאית שתופקד בקופת בית המשפט קמא בתוך 60 ימים ממועד המצאת החלטתי זו. ככל שתביעת המבקש בביהמ"ש קמא תידחה ובמועד מתן פסה"ד חובו בתיקי ההוצל"פ שפתחה נגדו המשיבה ושהוא עותר לביטולם יעמוד על מעל סכום זה (150,000 ש"ח) הסכום יועבר לידי המשיבה על חשבון חוב המבקש כלפיה (ותבוצע הפחתת חוב בהתאם בלשכת ההוצל"פ). ככל שסכום החוב בתיקי ההוצל"פ יהיה פחות מסכום זה (150,000 ש"ח) תוחזר יתרת הסכום (שמעבר לחוב בהוצל"פ) לידי המבקש". 34.4 ביום 18.10.2021 התביעה לביטול פסקי הדין נמחקה משום שדוד לא הפקיד ערובה להבטחת הוצאותיה של שרי על אף שהמועד להפקדתה הוארך ארבע פעמים.

המסקנה מהנימוקים המפורטים להלן היא שדין הערעור על החלטת כב' רשמת ההוצאה לפועל מיום 8.3.2022 להידחות אף ללא צורך בתשובה, בהתאם להוראות תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018: 35.1 הלכה למעשה ערעורו של דוד מכוון ביחס להחלטת כב' הרשמת מיום 19.10.2021 לחדש את הליכי הכינוס נוכח מחיקת התביעה לביטול פסקי הדין.

התוצאה היא שהערעור נדחה.

ביום 17.2.2011 נטל המנוח מהבנק הלוואה נוספת בסך 159,277 ₪ שבאמצעותה הוא סילק את ההלוואה הקודמת.

בפנייה נטען כי חלק מהמסמכים אשר התבקשו על ידי הנתבעים (לרבות צו ירושה, וכן טופס ויתור על סודיות רפואית חתום על ידי יורשי המנוח) לא היו בידי התובע עד אותה עת, בשל הלך ממושך שהתנהל בבית המשפט לעינייני מישפחה בירושלים (הליך אשר התארך נוכח מחלוקת ביחס לזהות היורשים).

ביום 4.6.2019 ניתן תוקף של פסק דין להסכם בין התובע לבנק, לפיו נמחקה התביעה נגד הבנק והליכי ההוצאה לפועל בהם נקט הבנק עוכבו בידיו עד למתן פסק דין בתובענה שבפני.

נטען כי הנתבעת עמדה על קבלת צו ירושה, כתנאי סף לטפול בדרישת התובע.

כמו כן, ההנחה היא כי תובע אשר "ישן על זכויותיו" משך תקופה ארוכה יוצר מצג לפיו הוא ויתר על תביעתו ומבסס את הציפייה של הנתבע שלא ייתבע.

יפים לעניין זה דברים שנאמרו בע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה של עץ חיים בירושלים נ' הועדה המקומית לתיכנון ולבניה (2.7.2003) (בסעיף 11): "תכלית מוסד ההתיישנות היא לתחום גבולות של זמן להגשת תובענות תוך יצירת איזון בין אינטרס הנתבע הפוטנציאלי לאנטרס התובע הפוטנציאלי ושמירה על עניינו של הציבור... עניינו של התובע מחייב כי יינתן לו מרווח זמן מספיק להכין את תביעתו ולהגישה, ותנתן לו שהות במקרים מתאימים למצות אפשרות השגת הסדר מוסכם לפיתרון המחלוקת מחוץ לכותלי בית-המשפט. עניינו של הנתבע מחייב כי משך התקופה שבה יהיה חשוף לסכנת תביעה יהיה מתוחם ומוגבל, ואין לצפות כי יידרש לשמור על ראיותיו לזמן בלתי מוגבל; האנטרס הצבורי מחייב מצד אחד, כי תנתן לתובע שהות לעשות לפיתרון הסיכסוך מחוץ למערכת השיפוט. מצד אחר, יש עניין צבורי בקביעת תקופת היתיישנות להגשת תביעות כדי שבתי-המשפט לא יעסקו בעניינים שעבר זמנם ויתמקדו בבירור בעיות השעה. ביסוד ההתיישנות איזון בין אינטרסים לגטמיים של גורמים שונים, ותוצאת האיזון משתקפת בהסדרי ההתיישנות כפי שנקבעו בחוק" ככלל, בהתאם לסעיפים 5 ו-6 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, תקופת ההתיישנות לתביעות שאינן במקרקעין היא שבע שנים מהיום בו נולדה עילת התביעה.

...

לפיכך, אני דוחה את טענת התובע בדבר תחולת סעיף 8 לחוק ההתיישנות בנסיבות התביעה דנן.

סוף דבר: המסקנה המתחייבת מכל המפורט היא כי עילת התביעה נולדה ביום 1.7.2015, במועד פטירתו של המנוח.

אשר על כן, אני מקבל את טענת הנתבעת כי התביעה נגדה התיישנה במועד הגשתה ומורה על דחייתה.

בטבורה של החלטה זו עומדת לפיכך השאלה אם כתב התביעה מגלה "עילת תביעה". אם עומדת לתובעים הזכות לטעון לפגיעה בפרטיותם רק בהנתן שהנתבעים, "הזוכים" בתיק ההוצאה לפועל, נחשפו לבקשה שהגישו התובעים, בלי כל החלטה הקובעת חיסיון על הבקשה וכאשר נקבע בהמשך שהבקשה לסודיות נדחית.

נהפוך הוא, טוענים הנתבעים, התובעים עצמם חתמו על "טופס ויתור סודיות" שהועבר לנתבע על ידי לישכת ההוצאה לפועל וממילא שהנתבע לא עשה כל שימוש בבקשה על נספחיה אלא להגשת התגובה.

הנתבעים עותרים לסילוק התביעה על הסף, ומשמע שלפי הנטען התביעה איננה מגלה עילה שכן תדחה אפילו יוכחו כל טענות התובעים ואפילו יוכח שהנתבעים כולם פעלו כדי לעיין בבקשה ובנספחיה.

...

בטבורה של החלטה זו עומדת לפיכך השאלה אם כתב התביעה מגלה "עילת תביעה". אם עומדת לתובעים הזכות לטעון לפגיעה בפרטיותם רק בהינתן שהנתבעים, "הזוכים" בתיק ההוצאה לפועל, נחשפו לבקשה שהגישו התובעים, בלי כל החלטה הקובעת חיסיון על הבקשה וכאשר נקבע בהמשך שהבקשה לסודיות נדחית.

אם מצאנו שהכלל מחייב גילוי מלא לצד שכנגד של כל בקשה שהוגשה על נספחיה, ועוד הוספנו ומצאנו שעקרון זה מבטא לא פחות מעיקרי הצדק הטבעי וקבוע בתקנות סד"א, ממילא שכל עוד לא ניתנה החלטה אחרת – יוותר הכלל ותישמר זכות העיון לצד שכנגד.

אשר על כן אני מקבל את טענת הנתבעים, קובע כי כתב התביעה איננו מגלה עילת תביעה כלפי הנתבעים ואף מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט, כך שאין הצדקה לאפשר תיקון כתב התביעה.