בקשה לסילוק תביעה על הסף בתביעה למתן פסק הצהרתי על הפטרת ערב יחיד

עוד הוסכם כך: "3.2 מוסכם בין הצדדים כי כל הנכסים, הזכויות, התקבולים הכספיים, ההכנסות, המתנות והירושות, מכל מקור שהוא, לרבות מיגיעה אישית, בין שהיו בבעלותו של מי מהצדדים ערב הכרותם ובין שהגיעו לידיו או נרכשו על ידו לאחר הכרותם ו/או בעתיד ו/או במהלך התקופה בה הצדדים מקיימים קשרים מכל סוג שהוא, יישארו בבעלותו הבלעדית של בן הזוג שאותם תקבולים כספיים ו/ או נכסים הגיעו אליו או שייכים לו ו/או שקיבלם. לרבות: ביטוח מנהלים ו/או קרנות פנסיה, קופות גמל, קרנות הישתלמות, ו/א קרנות מכל סוג שהוא, חשבונות מט"ח וני"ע, תוכניות חסכון וכל זכות כספית ו/או אחרת הרשומה ע"ש מי מבני הזוג ו/או מי מטעמם.

3.6 מוסכם ומוצהר ע"י הצדדים, כי גם במהלך חייהם המשותפים לא יהא ביניהם שתוף ברכוש וכל צד יהא הבעלים של רכושו והנהנה היחיד של הזכויות ואו הפרות הקשורים לרכושו והנובעים ממנו.

השתלשלות דיונית ביום 5.9.17 נדחתה בקשה לסילוק על הסף של התובענה או העברתה לבית המשפט לעינייני מישפחה.

על יסוד כל אלה הנתבעים טענו שהתביעה כיום, מהוה הפרה של ההסכם לחיים משותפים, אשר קיבל תוקף של פסק דין והיא גם מהוה עמידה בחוסר תום לב על זכות.

סוף דבר – התביעה מתקבלת וניתן זה סעד הצהרתי לפיו ביחסים שבין התובעת ובין מבטחים, הנתבעת מס' 1, יש להכיר בתובעת כידועה בציבור של המנוח, מר **** צידון ז"ל. בנסיבות העניין, כאשר מדובר בהליך מתחום הבטחון הסוצאלי, כל צד ישא בהוצאותיו.

...

להלן תמצית טענות הצדדים: לטענת התובעת, מאחר שתביעתה מצומצמת לסעד הצהרתי לפיו היא ידועה בציבור של המנוח, הרי שיש לקבל את התביעה.

על רקע כל האמור לעיל, בראות עינינו, העובדה שבני הזוג החליטו בחיים להתנהל תוך הפרדה רכושית, אינה מעידה בהכרח על רצון מובהק וברור שלא להיות מוכרים כידועים בציבור.

לסיכום האמור לעיל, יש להכיר בתובעת כ"ידועה בציבור" של המנוח, באשר הוכח קשר זוגי עם המנוח, הכולל מגורים משותפים ושיתוף כלכלי בין בני הזוג, במשך מספר שנים עובר לפטירתו.

סוף דבר – התביעה מתקבלת וניתן זה סעד הצהרתי לפיו ביחסים שבין התובעת ובין מבטחים, הנתבעת מס' 1, יש להכיר בתובעת כידועה בציבור של המנוח, מר **** צידון ז"ל. בנסיבות העניין, כאשר מדובר בהליך מתחום הביטחון הסוציאלי, כל צד ישא בהוצאותיו.

ביום 29.12.2020 הוגשה על ידי המבקשת תביעה למתן סעד הצהרתי כנגד המשיבים.

כן נטען בתביעה, כי בין אם תבוטל המשכנתא לפי דיני החוזים או לפי דיני הערבות, ההשבה המקסימלית שתחול על המבקשת היא של 5 מיליון ₪ ששולמו לסילוק המשכנתא וישירות לחשבון המבקשת ובתוספת רק של הסכומים שהעבירו המשיבים לבניית ושפוץ הנכס בכפוף להצגת חשבוניות מס עבור עבודות שטרם בוצעו ועבודות חדשות בנכס.

אשר למאזן הנוחות נטען כי ככל שלא ינתן צו מניעה ותזכה המבקשת בתביעתה, היא לא תוכל להנות מתוצאות פסק הדין וזאת אף אם יורה בית המשפט על הפחתה משמעותית מן הסכומים שיש להשיב למשיבים 1,2 כנגד הסרת המשכנתא.

כן טענו המשיבים כטענת סף לשהוי בהגשת הבקשה שכן כבר בחודש ספטמבר 2020 לכל המאוחר, אפילו לפי גרסת המבקשת נודע לה שכוונתם לנקוט בהליכי מימוש ואף נימסרה להם אזהרה ביום 23.9.2020 מלשכת ההוצל"פ. בנתיים מונה כונס נכסים בתיק ההוצל"פ. בעיניין זה נטען כי המבקשת כלל לא היתנגדה בהליכי ההוצל"פ להליכי המימוש.

החרגה זו נקבעה בסעיפים 15 (א) ו-(ב) (1) לחוק הנ"ל. נטען שגם תקנות הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות (החרגה סוגי עיסקאות אשראי מתחולת החוק והחרגת הוצאות מגדר "תוספת") תשע"ט – 2019 (להלן: "תקנות אשראי הוגן") מחריגות באופן ברור ומוחלט את הסכם ההלוואה דנן וזאת במסגרת תקנה 2 (3) לתקנות הנ"ל הקובעת כי הלוואה שמתקיים בה כי היא ניתנה ליחיד ולתאגיד במשותף כאשר התאגיד אינו מסוג התאגידים שקבע שר המשפטים לפי סעיף 15 ג' וכן היא ניתנה שלא לשימוש אישי, ביתי או משפחתי, תנאים המתקיימים במקרה דנן, לא יחול עליה חוק אשראי הוגן.

...

והשאלה היא האם די באלה על מנת ליתן למבקשת את הסעד המבוקש? סבורני כי יש להשיב על כך בשלילה, באשר מאזן הנזקים נוטה במובהק לטובת המשיבים, כמפורט להלן.

לסיכום: הבקשה נדחית.

המבקשת תשלם למשיבים הוצאות הבקשה בסך כולל של 15,000 ₪.

בהסכם תנאי מתלה הקובע: "הסכם זה כפוף לאישור בית המשפט, לפיו יינתן פס"ד הצהרתי המצהיר כי הדירה הנה בבעלותו הבלעדית של המוכר וכי אין לאף צד ג' כל זכות בדירה" (להלן: "ההסכם" ו"התנאי המתלה").

ביום 5.6.2016 ניתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה במסגרתו הוסדרו זכויותיהם של ברששת ונהרי בדירה וכן ניתן צו פינוי לדירה (להלן: "הפסיקתא").

לחיובו של יחיד בהפקדת ערובה, תקנה 157 (א) לתקנות החדשות קובעת: "(א) בית המשפט רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום הוצאותיו של נתבע. (ב) לא ניתנה ערובה בתוך המועד שהורה, יימחק כתב התביעה". קרי, התקנה לא קובעת קריטריונים או שיקולים שעל בית המשפט לקחת בחשבון כאשר הוא עורך את האיזון הנידרש.

עוד, על בית המשפט להזהר שעה שהוא מביע דעתו בנוגע לסיכויו של הליך תלוי ועומד, בשלב מקדמי זה. מעיון בכתב התביעה, הבקשה לסילוק התובענה על הסף והתשובה לה וכן בחינת ההליכים שהתנהלו בערכאות השונות, בזהירות המתבקשת ומבלי לקבוע מסמרות, נדמה כי סכויי ההליך אינם גבוהים.

סכום זה או ערבות בנקאית מתאימה יופקדו, בתוך 30 יום מהיום ויהוו תנאי להמשך ניהול ההליכים בתובענה.

...

החלטתי לקבל את הבקשה.

דיון והכרעה לאחר עיון בכתבי הטענות, בבקשה, בתשובה ובתגובה מצאתי, כי דין הבקשה להתקבל, כפי שיפורט.

מכל המקובץ לעיל, לאחר ששקלתי כל אלו, מצאתי כי משקלם המצטבר של השיקולים שפורטו לעיל, בהיות סיכוייה של התביעה נמוכים מאד, מטים את כפות המאזניים לקבלת הבקשה לחיוב התובע בהפקדת ערובה.

ביום 11.9.16 הוגשה תביעה זו. בו ביום בו הוגשה תביעה זו, הגישה התובעת תביעה נפרדת (ה"פ 25139-09-16) נגד הבנק ונגד הנתבע, ובה עתירה לפסק דין הצהרתי על ביטול הסכם הפשרה וחבותו של הנתבע לבדו בפרעון החוב לבנק.

הסכם 2013, טוען הנתבע, הוא ההסכם היחיד שנכרת בין הצדדים ובמסגרתו ההסכמה שלפיה כל צד ישלם את מחצית החוב לבנק, ובמידה וישלם יותר מכפי חלקו יהיה זכאי להפרע מהצד השני על אותו חלק ששילם מעבר לחלקו בחוב.

הנתבע מציין בכתב ההגנה שלמעשה דין התביעה סילוק על הסף, שכן לעת הגשתה לא שילמה התובעת מאום לבנק בקשר עם החשבון, ולמעשה היא עצמה עותרת בתביעה נפרדת לביטול הסכם הפשרה.

בכתב התביעה בקשה הנתבעת להתבסס על מיסמך מיום 13.5.12 ואשר כותרתו "הסכם יסוד בין שותפים בחברה" (נספח 1 לתצהיר התובעת) ובו, בין היתר, סעיף הקובע כי הנתבע יהיה אחראי ל- 85% מכל חוב של החברה (סעיף 2.2.6 במסמך).

נוכח כל זאת, בעיניין זה אני מעדיף את גרסת הנתבע על זו של התובעת, גרסה המתיישבת עם הגיונם של דברים, השתלשלות האירועים והודעות הנתבע, וקובע שלא ניתנה לתובעת כל התחייבות של הנתבע לפיה היא תשוחרר מערבותה לבנק או לפיה נוטל על עצמו הנתבע לבדו את האחריות לפרעון החוב לבנק.

...

שילוב עובדות זה הביא למסקנה שלפיה יש לקבל את טענת התובעת.

למסקנה שהנתבע הפר את האמון שניתן בו, הפר את התחייבותו לעשות בכספי החברה שימוש לקידום עסקי החברה, הפר את התחייבותו לנהוג בתום לב כאשר הוא מעביר כספים להם ערבה התובעת, והביא במו ידיו לכך שנוצר כלפי הבנק חוב גדול לו ערבה אף התובעת.

אשר על כן אני מקבל את התביעה וניתנת בזאת הצהרה שלפיה הנתבע חייב לפצות את התובעת ולשלם לה כל סכום שתשלם לבנק בגין החשבון, לאחר מועד הגשת תביעה זו – 11.9.16.

ההליכים הקודמים בשנת 2006 החברה, באמצעות מנהלה ובעל מניותיה היחיד מר חיים אברהמי ("אברהמי"), נטלה הלוואה מהמבקש 1 ("הבנק") על סך 450,000 דולר ארה"ב שהיו שווי ערך לסך של 2.4 מיליון ש"ח ("ההלוואה הראשונה"), וזאת למטרת רכישת נכס מסחרי באשדוד ("הנכס").

עם זאת, ולמרות שבמסגרת תשובת החברה לבקשה לסילוק על הסף היא לא חזרה על טענתה לפיה פסק הדין איננו מהוה השתק משום שלא נידון לגופו, אתייחס לטענה בקצרה: הלכה היא שכאשר פסק דין הדוחה תביעה נותן תוקף להסכם בין בעלי הדין, משמעותו כי ניתן פסק דין לגופו של עניין (ע"א 1545/08 אברהם מוסקונה נ' סולל בונה בע"מ, ניתן ביום 4.3.2010; עניין ישעיהו הנ"ל, בסעיף 21; זלצמן, בעמוד 330).

התביעה הראשונה, עניינה בקשת סעד הצהרתי בדבר ביטול הליכי ההוצאה לפועל ונטען בה כי שטר החוב על בסיסו ניפתח תיק ההוצאה לפועל איננו יכול להוות אסמכתא לפתיחת התיק; לחילופין נטען כי שטר המישכון הוא בעל תוקף מחייב רק בקשר להלוואה הראשונה (בסך 450,000 דולר ארה"ב).

כמו כן מצאתי כי טענות החברה אינן עולות בקנה אחד עם ההסכם: "ממשיך הבנק וגורס כי החברה מושתקת היום מלטעון כי שטר המישכון מוגבל להלוואה הראשונה בלבד, וזאת לנוכח ההסכם שנכרת בין הצדדים בחודש ספטמבר 2015... אכן לכאורה מתבקשות מתוכן ההסכם שתי מסקנות אלו (למצער): (א) הובן על ידי הצדדים כי שטר המישכון מבטיח את כל חובות החברה כלפי הבנק – וראו בייחוד ההואיל השלישי ("וזאת להבטחת פירעון כל הסכומים ללא הגבלה בסכום"); סעיף 2.1 בו מצויינים סכומים הטומנים בחובם יתרות כל שלוש ההלוואות; וסעיף 4.3 ("הביטחונות יבטיחו את מלוא חובות החייבת והערב [מר אברהמי] על פי הסכם זה...").

...

לפיכך, השילוב של ההגדרה הרחבה כל כך של המונח 'הסכומים המובטחים', של הדגש החוזר ונשנה על סכומים 'מגיעים ושיגיעו', ושל ההבהרה כי החובות המובטחים הם ללא הגבלה בסכום, מוביל לכאורה למסקנה כי המשכון עשוי להבטיח גם הלוואה נוספת אשר עתידה להינתן על ידי הבנק לחברה, אפילו בקשר לרכישת נכס מקרקעין אחר.

לסיכום הפרק בהחלטה לעיכוב הליכים העוסק בסיכויי התביעה קבעתי: "מכל המקובץ, עולה לכאורה כי סיכויי החברה לשכנע את בית המשפט כי אין מקום למימוש הנכס באשדוד בגין חובות הנובעים מההלוואה השנייה וההלוואה השלישית אינם רבים, והדברים נאמרים בזהירות המתבקשת בשלב זה של ההליך הנוכחי... ". (סעיף 37 להחלטתי בבקשה לעיכוב הביצוע).

סוף דבר אשר על כן, יש לקבל את הבקשה ולדחות את התובענה על הסף.