בקשה לסילוק תביעה להשבת היטל ביוב מחמת חוסר סמכות

לנוכח קביעתו של בית משפט קמא כי היה מקום לסלק את תביעת המערערת על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית, דומה כי ראוי היה להעמיד דברים על דיוקם (עוד על ההבחנה בין שאלת הסמכות לסוג התקיפה, ראו בעיניין גליק בפיסקה 6 לפסק דיני).

באותו הליך נדונו שני ערעורים על פסקי דין של בתי המשפט המחוזיים, שבהם נדחו על הסף תביעות להשבת כספים ששולמו בגין היטלי מים וביוב.

הערייה הגישה בקשת לסלק את התביעה על הסף לנוכח הילכת אלפריח, ובית המשפט המחוזי (כב' השופטת ג' לוין) דחה את הבקשה, בציינו כי סעד ההשבה באותו מקרה מבוסס על מכלול טענות שרק מקצתן נוגעות לסבירות התעריפים, ומכל מקום, הילכת אלפריח לא שללה את סמכותו הנגררת של בית המשפט לידון בתקיפה עקיפה בשאלות אלו, אלא קבע קווים מנחים להפעלת שיקול הדעת של בית המשפט בכל מקרה לגופו (החלטה מיום 1.11.2020).

בדומה למקרה שלפנינו, גם בעיניין ביג יהוד-מונוסון הוגשה לבית המשפט המחוזי תביעת השבה בגין היטלים שנגבו ביתר על בסיס תחשיב כלכלי שגוי, כאשר מנגד הערייה טענה כי יש להורות על סילוק התביעה על הסף בעיקר בשל העידר סמכות עניינית (ת.א. (מר') 51155-06-19).

...

לבסוף, בית המשפט הוסיף כי אף אם היתה המערערת מעלה את טענותיה במסגרת עתירה מינהלית (להבדיל מתביעה אזרחית), דינה של זו היה להידחות, אם מחמת שיהוי – משום שלא השיגה על ההיטלים בסמוך למועד שבו חויבה; אם מחמת חוסר ניקיון כפיים – לנוכח התכחשותה של המערערת לתנאי המכרז שבו זכתה; ואם לנוכח העדר טענות מבוררות להיותם של התעריפים בלתי סבירים, העדר מחלוקת כי אלה נקבעו לאחר עבודת מטה מסודרת, ואי הצבעה על פגמים בקביעות העירייה ובאופן הטלת החיוב שנקטה.

אוסיף ואציין כי אני סבורה כי יש טעמים טובים לדברים שלעיל גם במישור המשפט הרצוי.

ההלכה הפסוקה קבעה בהקשר זה כי אין לאפשר תביעות הצהרתיות חלקיות ללא חלק אופרטיבי כאשר סביר להניח שבית המשפט יזדקק להליכים נוספים כדי ליישב את הסכסוך בין הצדדים (ראו רע"א 84/98 צעד בריא נ' Ensograph Belgium NV (11.3.1998).

לאור כל האמור לעיל ובכפוף להערות שצוינו על ידי, אני מסכימה כאמור לתוצאת פסק דינו של השופט עמית.

לסוף פרק זה יובהר כי הליך דנן החל עם הגשת תביעה אזרחית לבית משפט השלום בעפולה, לפיו עתרה העוררת לחייב את המשיבה בהשבת היטל הביוב (להלן: "התביעה האזרחית").

המשיבה הגישה בקשה לסילוק התביעה האזרחית על הסף, בין היתר, בטענה להעדר סמכות עניינית ובהחלטה מיום 07.02.2018 דחה בית המשפט, כב' השופטת מאג'דה ג'ובראן-מורקוס, את הבקשה.

העוררת מאמצת את עמדת משרד התמ"ת, לפיה ההסכם השני הוא הוא ההסכם המחייב וטוענת כי המשיבה פעלה בחוסר תום לב ובנגוד לחובה המוטלת עליה כרשות ציבורית משהסתירה תחילה את ההסכם השני, לא יידעה את מנהלת הגבייה מטעמה על קיומו והציגה מצג כאילו התיקונים בס"ק 4.2 להסכם הראשון היו על דעת משרד התמ"ת ובהסכמתו, כשבפועל אין הדבר כך. הוסיפה העוררת וטענה כי בהתאם להסכם השני, הוא ההסכם המחייב, המשיבה מנועה לגבות ממנה היטל ביוב, לכל הפחות בגין רכיב הביב הצבורי, שכן אותה מערכת הוקמה על ידי משרד התמ"ת ובגין כך הוא גבה מהעוררת את הוצאות הפיתוח הכוללות, בין היתר, רכיב עבודות הביוב.

על אף האמור לעיל, מאחר ובסעיפים 109-110 לסיכומיה, העוררת דרשה לחייב את המשיבה בהחזר סך של 437,426 ₪ (למועד התשלום) ומאחר ומתוך סכום זה סך של 327,931 ₪ הנו בגין ביב צבורי, אזי על המשיבה להשיב לעוררת את יתרת הסכום בגין ביב מאסף ומתקנים בסך של 109,495 ₪ (437,426-327,931).

...

במחלוקת לעיל מצאנו כי הדין עם המשיבה, שכן על אף שהעוררת שילמה את ההיטל עוד ביום 17.05.2012, היא פנתה לערכאות בחלוף יותר מארבע שנים.

לסיכום, אנו מקבלים את הערר ומחייבים את המשיבה לשלם לעוררת, באמצעות באת כוחה, סך של 485,902 ₪ נכון להיום.

כן תשלם המשיבה לעוררת, באמצעות באת כוחה, הוצאות האגרה ובנוסף לכך שכ"ט עו"ד בסך של 58,500 ₪ (כולל מע"מ) ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק על הוצאות האגרה מיום תשלומה ועל שכר טרחת עו"ד מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

המחלוקות בין הצדדים הנתבעת 1 טוענת בכתב הגנתה כי יש לדחות את התובענה מחמת חוסר סמכות עניינית.

הנתבע 3 טוען כי יש לסלק את התביעה נגדו על הסף בהיעדר מקור נורמאטיבי המחייב אותו להשיב היטלים שלא גבה כלל.

בכך יש כדי לדחות את הטענות שהעלו התובעים: אין המדובר בתביעה שהועברה לבית־משפט זה, אלא בעתירה שנמחקה על מנת שתוגש תביעה כספית בבית־משפט מוסמך, אשר בית־המשפט העליון לא ציין – ולא התבקש לציין – מיהו אותו בית־משפט; בתי־המשפט באיו"ש הם בגדר "פורום ישראלי", שכן הדין הישראלי העניק למפקד האיזור סמכות להתקין חקיקה, שבראייתו של הדין הישראלי היא חקיקת־משנה; בית־משפט זה אינו "מעביר" את התביעה, אלא מוחק אותה, וזאת בשל העדר תחולה לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד–1984, באיזור.

בתי־המשפט לעניינים מקומיים באיזור דנים כדבר שבשיגרה בתביעות להשבת היטלי בניית מבני ציבור וביוב (ראו למשל ת"א (מ"א) 98/36 שיכון עובדים בע"מ נ' עריית מעלה אדומים; ת"א (מ"א) 21/09 דונה חברה להנדסה בע"מ נ' עריית ביתר עילית; ת"א(מ"א) 44/12 חפציבה חברה לבניין בע"מ נ' עריית ביתר עילית; ת"א (מ"א) 45/12 אחוזת עדי – חברה לבניה נ' עריית ביתר עילית ועוד).

...

סוף דבר בהעדר תחולה מתאימה לחוק בתי המשפט, לא ניתן להעביר את התובענה לבית־המשפט המוסמך, הוא בית־המשפט לעניינים מקומיים בקריית ארבע בשבתו בעניינים אזרחיים.

באותו עניין הוגשה בקשה לדחייה על הסף בשל חוסר סמכות עניינית.

בית המשפט דחה את הבקשה לסילוק על הסף וקבע שיש להבחין בין תובענות להשבה במסגרתן טוענת תובעת לפגמים במקור הסמכות, שהסעד המבוקש בהן הוא הכרזה על בטלות חקיקת תאגידי המים והביוב או חלקים ממנה – שאז מדובר בתקיפה ישירה והסמכות העניינית נתונה לבג"צ; ובין תובענות להשבה הנוגעות לגביית רכיבים שונים בהיטל המים והביוב, בהן הטענה היא לחיוב שגוי או ביתר של רכיבים מסוימים בהיטל – כבעניינינו, שאז מדובר בתקיפה עקיפה והסמכות נתונה לביהמ"ש האזרחי.

...

למסקנה זו הגעתי גם מבלי להידרש לספקולציה בנוגע לגלגול ההיטל על כתפי הלקוחות, הצרכנים.

אני סבורה שבמקרה זה השבה לתובעות תביא להתעשרות בלתי צודקת של התובעות על-חשבון הצרכנים הפרטיים שרכשו מהתובעות את הדירות שבנו ומשלמים, אף הם בכפל ולכל הפחות לצד התובעות, את הרכיב של מכון טיהור במסגרת התעריף החודשי השוטף.

על כן אני קובעת כי התביעה נדחית אך בנסיבות העניין כל צד ישא בהוצאותיו.

לפני בקשת המשיבה (להלן גם: "הערייה") לסילוק על הסף של בקשה לאישור תובענה ייצוגית (להלן: "הבקשה לאישור") לאור הילכת בית המשפט העליון בע"א 4291/17 מוטי אלפריח נ' עריית חיפה (6/3/19) (להלן:" עניין אלפריח") עניינה של הבקשה לאישור בהשבת כספים מכוח פרט 11 לתוספת השניה לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו – 2006 (להלן: "חוק תובענות ייצוגיות") המאפשר הגשת תביעה ".. נגד רשות להשבת סכומים שגבתה שלא כדין, כמס, אגרה או תשלום חובה אחר...". עפ"י הנטען בבקשת האישור, התובענה עוסקת בהתנהלות לא תקינה מצד המשיבה בהפעלת אמצעי אכיפה, וחיוב בהוצאות אכיפה, במסגרת הליכים מינהליים לגביית חובות מכוח פקודת המיסים (גבייה).

הקבוצה הוגדרה ע"י המבקש כך: "כל מי שחויב על ידי המשיבה או יחויב עד למועד שפסק הדין בתיק יהפוך לחלוט, בגין ההוצאות הישירות שהיו כרוכות בהפעלת אמצעי האכיפה המפורט בטור א לתקנות המסים גבייה (קביעת הוצאות מרביות), התשע"א – 2011, ובהפרשי הצמדה וריבית בגינן, בקשר לתשלומי הארנונה, ביוב, קנסות, אגרות היטלים ו/או אחר, ובכלל זה גם מי שהמשיבה הגיעה עימו להסדר בקשר לתשלומים אלה ו/או מי שיש לו כלפי המשיבה חובות אחרים". עילות התביעה הן: חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט – 1979, הוראות סעיפים 39 ו - 61 (ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973, חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו, הפרת חובה חקוקה (סעיף 63 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש)), עוולת הרשלנות (סעיף 35 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש)).

אם היו הטענות מועלות במסגרת תביעה פרטנית להשבת כספים לבית המשפט הכללי, ביהמ"ש היה נידרש לידון בשאלות המנהליות "כבדרך אגב" אך לאור הילכת אלפריח היה דוחה את הטענות מטעמי חוסר סמכות כיוון שיש לידון בהן בביהמ"ש המינהלי בהליך של עתירה מנהלית.

...

לאחר שעיינתי באופן מעמיק בבקשת האישור איני סבורה כי מדובר בבקשה לתקיפת חוקיות של מעשה שלטוני, ואף אין עסקינן בתקיפה עקיפה.

עם זאת, אני סבורה שהמבקש פעל בדרך המלך לתקיפת ההחלטה המינהלית והתובענה הוגשה כהלכה לביהמ"ש המנהלי.

לסיכום: לאור האמור לעיל, נדחית הבקשה לסילוק על הסף.