בקשה לסילוק תביעה כספית על סמך כתב וויתור וסילוק

לאחר שעיינו בבקשה ובתגובה החלטנו כי דין התביעה להיות מסולקת על הסף ואלה נימוקי החלטתנו.

הוועדה הפריטטית קבעה על יסוד הראיות שהובאו בפניה כי אין מקום לקבוע כי עבודתם המלאה של חמשת העובדים, בהם התובע, היתה בשטחים ועם זאת הציעה מנגנון של פשרה לפיו תשולם לעובדים תוספת שטחים על בסיס יומי (בגין 10 ימים בחודש, באופן שאינו מקים זכאות ל"מענק שטחים") וזאת בכפוף לחתימה של העובדים על כתב ויתור אשר נוסחו צורף להחלטת הוועדה הפריטטית.

היתקיים דיון מעמיק ומקיף בנושא כאשר חברי הוועדה הבהירו, כי לא ניתן לשלם מכספי ציבור על סמך הצהרות העובדים בלבד ועדויות של שנים לאחור ללא כל תעוד ברור ומהימן .

...

לאור כל האמור לעיל ומשאין בפנינו כל תיעוד רשמי מהימן ומספק לביצוע עבודה קבועה בשטחים בתקופה הרלוונטית, אנו מאמצים את מסקנות הועדה הפריטטית וקובעים, כי התובע היה זכאי לקבלת תוספת שטחים בשיעור של 10 ימים מדי חודש ובסך כולל של 9,095 ₪.

הכרעה לאחר שעיינו בכתבי הטענות ובמסמכים שצורפו אליהם אנו סבורים כי עילת התביעה נשוא ההליך דנן (החלטת הצבא שלא להכיר לתובע בתקופת שירות בשטחים עובר לשנת 1988) נודעה לתובע כבר במהלך שנות ה 90 של המאה הקודמת (בעת ששמו לא נכלל ברשימת עובדי ברקן שהוכרה להם תקופת שירות קודמת בשטחים).

לנוכח האמור לעיל, ולאחר שהתובע לא עתר במסגרת ההליך הקודם לפיצול סעדים, אנו סבורים כי הכרעת בית הדין לפיה עבודתו של התובע בשטחים בין השנים 1980-1988, עובר להצבתו ביחידת הבינוי באיו"ש (ברקן) היתה לסירוגין ולא הקימה זכאות לתוספת שטחים ו/או למענק שטחים - סותמת את הגולל גם על הטענות ככל שהן נוגעות גם לתקופה קודמת לשנת 1980.

משנדחתה התביעה התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 5,000 ₪.

החלטה זו עניינה בקשת הנתבעות לסילוק התביעה על הסף.

לעמדת המדינה, מתקיימים במקרה דנן התנאים שבהם יש לקבל את טענת ההתיישנות שכן התובעים טוענים לאירועים שהתרחשו לפני יותר מ-20 שנה ועל כן נגרם לה נזק ראייתי, המועד שחלף מצביע על חזקה של ויתור על זכות התביעה, ויש להקנות לנתבע וודאות בדבר זכויותיו וחובותיו ולהגן על אינטרס ההסתמכות שלו.

לעמדתה, גם העובדה שהעירייה שילמה לעובדים במצב דומה או הודתה בקיום החוב לתובעים, אין בה כדי לסייע לאור העובדה שמדובר בתשלומים החורגים מהנהוג במדינה ואשר לא קיבלו את אישור הממונה על השכר ובהיתחשב בכך שמדובר בתובעים שהם מבכירי הערייה והמשמשים בתפקידים מרכזיים בה. אשר להתיישנות המהותית - טוענת המדינה, כי הסתבר לה שאין מדובר בחוסר בהפקדות אלא באיחור בהפקדות על פי רוב של מספר חודשים וכי מדובר בתשלום פיצוי לעובדים בכירים עבור הפסד תשואות על בסיס תחשיב שביצעה הערייה עבור אותם עובדים.

בשנת 2014 שכרה העיריה יועץ אחר אך החליטה שלא להשתמש בתחשיביו ואילו בשנת 2016 פנתה לאקטואר לחישוב וכימות הנזקים שנגרמו לעובדים עקב אי העברת התשלום במועד, והוא הגיש חוות דעת בחודש מרץ 2016; · בשנת 2017 הערייה שילמה לאחד העובדים את הפצוי בגין ההפסדים עקב אי הפקדת הסכומים במועד ויתר העובדים נתבקשו לפתוח קופות חדשות שבהן יופקדו הסכומים החסרים ולחתום על כתב ויתור וסלוק כתנאי לקבלת הכספים.

לא נעלם מעינינו כי חלק מהתובעים שמשו בתפקידים בכירים ואולם, למעט התובע 2 ששמש כגזבר העיריה כאשר לכאורה היתה לו שליטה על הכספים, ליתר התובעים אין כל נגיעה לקבלת החלטות על ביצוע התשלומים והטענה כי הם בחרו שלא לשלם מתוך כוונה לנהל "קופת חסכון" אין לה כל בסיס.

...

בסיכומיה חוזרת המדינה וטוענת, כי דין התביעה להידחות על הסף מחמת התיישנות בהתבסס על חמישה אדנים – חלוף הזמן והתיישנות הראיות העובדתיות; האיחורים בהפקדות אינם בבחינת אירוע אחד של הפרה של הדין כלפי העובדים ולא ניתן לקשור את כל האיחורים במקשה אחד אלא יש לבחון כל איחור ואיחור (חלקם של חודש חודשיים ולכל היותר 6 חודשים); אומנם פעם אחר פעם בדקה העירייה את טענות התובעים, אך היא לא הכירה בעצם חוב הפסד החיסכון; גם אם עצרה העירייה בשלב מסוים את מרוץ ההתיישנות, הרי שמדובר בהבטחת שכר חורג שאסור היה לה להבטיח והתובעים לא היו יכולים להסתמך עליו; הבקשה לתשלום הפסדי החיסכון מטילה על קופת העירייה נטל כבד והופכת אותה למבטחת של העובדים תוך שהם דורשים תשלום של ריבית דריבית.

בבחינת ההצדקות לקביעת ההתיישנות, מצאנו כי זכויות העיריה לא נפגעו.

משהנתונים כולם מצויים בפני העיריה, לא ניתן לומר כי קיים נזק ראייתי; בהיות העיריה מודעת למחדל ומפעולותיה להקטין את הנזק עולה כי אין בהארכת התקופה כדי לפגוע באינטרס הנתבע; וכן לא מצאנו כי בשמירה על זכויות התובעים, ככל שקופחו, יש משום פגיעה באינטרס הציבורי, להיפך.

על יסוד כל האמור, משלא התקיימו ההצדקות לטענת ההתיישנות, ומשמצאנו כי נתקיימו התנאים לקיומו של סעיף 9 לחוק ההתיישנות - אנו קובעים כי תביעת התובעים לא התיישנה.

מהותית, מנספחי הבקשה לסילוק על הסף עולה כי חלק הארי של המסמכים המהותיים, עליהם מבקשים התובעים לבסס את תביעתם כיום, והמפורטים בס' 98 לכתב התביעה, כגון: הסכם הנאמנות ומסמך השיפוי, היו בידיהם עוד בשנת 2013.

עם זאת, ועל מנת שלא יימצא פסק דיני כחסר, מצאתי להוסיף לתת את הדעת גם לסוגיות נוספות אשר הועלו על ידי הנתבעות בגוף הבקשות לסילוק על הסף והתייחסות התובעים לאלו, והכל כמפורט להלן; תשלום אגרה בחסר במסגרת הבקשה נטען, כי על אף שהתביעה כללה בחובה גם סעדים כספיים מובהקים, אשר על התובעים היה לכמת את ערכם ולשלם את האגרה בגינם, שולמה על ידם אגרה מינימאלית, בגין הסעד ההצהרתי הנתבע בלבד.

החתימה על כתב הויתור הנתבעות טענו כי יש לסלק את התביעה על הסף, גם בשל ונוכח חתימתם של מרבית התובעים על כתבי ויתור וזאת כנגד קבלת התמורה עבור מניותיהם.

למעשה, די בקיומה של אפשרות קלושה על פיה יזכה התובע בתביעתו, על סמך העובדות הנטענות בכתב התביעה, על מנת שהתביעה לא תימחק (ראה ע"א 109/94 לעיל; ע"א 35/83 36/83 לאה חסין ואח' נ' רחל פלדמן ואח', פ"ד לז (4) 721, 724-725; ע"א 788/76 ויטוריו חסון ואח' נ' פרברים בע"מ ואח', פ"ד לא (2) 667, 670-671)).

...

במסגרת בג"צ 453/84 איתורית שירותי תקשורת בע"מ נ' שר התקשורת ואח' פ"ד לח"(4) 617, 621, פסק כב' השופט ברק (כתוארו דאז) את הדברים הבאים: "אחד הכללים, המכוונים את שיקול הדעת השיפוטי, הוא זה שעניינו שיהוי בהגשת העתירה. על-פי כלל זה יעשה בית המשפט הגבוה לצדק שימוש בשיקול-דעתו וידחה עתירה על הסף, אם נוכח לדעת, כי הוגשה באיחור וכי הדבר גרם נזק או שינוי באינטרס של יחידים או של הכלל. ודוק: לא הרי שיהוי כהרי התיישנות. עבור הזמן כשלעצמו אין בו כדי להוות שיהוי. בבסיסו של השיהוי עומדת העובדה, כי עבור הזמן גרם לשינוי המצב ולפגיעה באינטרסים ראויים להגנה. בין אם אלה אינטרסים של הרשות השלטונית, בין אם אלה אינטרסים של אדם אחר, ובין אם זהו אינטרס הכלל; ובאיזון הכולל, השמירה על אינטרסים אלה חשובה היא יותר מהשמירה על האינטרס של העותר, שעתירתו נדחית בשל השיהוי .... "אין לקבוע כלל נוקשה בנוגע למקרים בהם יהווה איחור מכשול על דרך המבקשים סעד מבית משפט זה" .

הגם כל אלה, וככל ועתירת הנתבעות לסילוקה של התביעה על הסף הייתה מתמצה בטענות בדבר השיהוי בהגשת התביעה הנוכחית, דומה כי היה מקום להיעתר לבקשת התובעים לקיים הליך של שמיעת ראיות בנושא ולו על מנת לחדד את סוגיית היקפו והשלכותיו של הנזק הראייתי הנטען, כמו גם כלל הנתונים המלמדים על השלכות הסתמכות הנתבעות והשינוי במצבן הנטען.

עם זאת, ועת כי סוגיה זו אך מצטרפת למכלול הנתונים אשר נמנו לעיל, אין כל הצדקה לקיים דיון ייעודי אך לצורך כך. סוף דבר: התביעה נדחית.

כל זאת, תוך שקיבלת הבקשה תיגרום לפגיעה בזכויותיו של רמי, הן בדמות הכבדה נוספת בהתארכות ההליך; והן בכך שיוענק לסימון יתרון דיוני שעליו הן ויתרו במסגרת בקשת הסילוק, ויתור שעליו הסתמך רמי.

עוד הודגש כי הסעדים הכספיים שנתבעו על סמך הערכה בכתב התביעה המתוקן נגעו בעיקר לתקופה שלאחר מועד הגשת התביעה.

בהקשר זה יצוין כי הנתבעים לא הוכיחו כי סימון היו יכולות לבקש את תיקון כתב התביעה בקשר לסכומים אלה על סמך מידע שהועבר להם במועד מוקדם יותר.

טענותיהן של סימון מקובלות עלי בהקשר זה. במענה לטענותיו של רמי בבקשת הסילוק בדבר העדר עילה, העדר יריבות וחוסר סמכות עניינית, השיבו סימון כי כתב התביעה כמו שהוא מגלה עילת תביעה נגד רמי, וכי אם בית המשפט יקבע אחרת אזי עליו להורות על תיקון כתב התביעה נגד רמי חלף סילוקה על הסף.

...

לפיכך, איני סבור שיש לראות בסימון כ"חליף" של החברות, ועל כן התביעה אינה בסמכותו של בית הדין לעבודה אלא בסמכות בית משפט זה. למעלה מן הצורך יצוין כי מסקנה זו נתמכת גם בטעמים של יעילות דיונית, בשים לב לכך שטענותיהן של סימון בקשר לשכרו של רמי הופנו גם כלפי ויזל, בתור מי שלפי הנטען אישר שלא כדין את השכר והפיצויים.

זאת ועוד, גם אם נראה בתביעה דנן כתביעה נגזרת של סימון בשם החברות שהיו המעסיקות של רמי, מקובלת עליי עמדת השופטת רונן בתנ"ג 27061-07-16 אתו שוקי הון שותפות מוגבלת נ' צרפתי, פס' 6-3 (נבו, 14.6.2017; להלן: "עניין צרפתי"), שם נדחתה הטענה כי לבית המשפט המחוזי אין סמכות לדון בבקשה לאישור תביעה נגזרת, שאילו היתה מוגשת מלכתחילה על ידי החברה היתה נתונה לסמכותו העניינית של בית הדין לעבודה.

סוף דבר לנוכח כל האמור לעיל, אני נעתר לבקשה לתיקון כתב התביעה, למעט לעניין מחיקת סעיף 159.7 לכתב התביעה המקורי, ומורה כדלקמן: התובעות ישלמו לנתבעים הוצאות כאמור בפס' 55 לעיל, וזאת עד ליום 27.9.2023, כתנאי לקבלת כתב התביעה המתוקן לתיק בית המשפט.

הנתבעת טענה עוד, כי התובע נטל ללא רשות תקייה בה נמצאים כל מסמכיו האישיים לרבות הסכם העסקה, דוחות נוכחות ואופן החישוב של זכויותיו המלמד על כך שסכום הפשרה ששולם לו בסך 35,000 ₪ מכסה את כל המגיע לו. התובעת הדגישה, כי הואיל ואין חולק שהתובע חתם על כתב ויתור וסלוק עם קבלת סכום הפשרה בסך 35,000 ₪, דין התביעה כנגדה להדחות, וככל שהתביעה לא תדחה, הרי שיש לקזז מכל סכום שייפסק לו גם את הסכום הנ"ל. דיון והכרעה הסכם הויתור אינו עומד בתנאים שהותוו בפסיקה נקדים ונניח את התשתית המשפטית ולאורה נבחן את טענות הצדדים ביחס להסכם הפשרה ולנסיבות בהן נחתם.

בע"ע (ארצי) 49974-09-12 חברת מעונות הורים חל"צ נ' איזאבלה פלקוביץ (19.07.2017) (להלן – עניין פלקוביץ), שב בית הדין הארצי על ההלכה, לפיה, "יש ליתן משקל מועט לכתבי ויתור של עובדים וכי רק במקרים בהם ברור באופן חד משמעי שהעובד היה מודע לחלוטין לזכויותיו ולפירוטן והחליט לוותר עליהן יינתן משקל לחתימת כתב הוויתור [דב"ע נו/3-29 תנובה בע"מ - אסתר לוסקי, [פורסם בנבו] פד"ע לג, 241; דב"ע נב/217-3 אגודה ארצית של מנהלים ומורשי חתימה של הבנק הבנלאומי הראשון לישראל - הבנק הבנלאומי הראשון לישראל בע"מ ואח', [פורסם בנבו] פד"ע כז' 3]. עוד נפסק בדב"ע נב/3-217 לעיל, כי על מנת שיינתן תוקף לכתב ויתור, על בית הדין לבדוק התקיימות שלושת התנאים הבאים: א. הזכויות שעליהן ויתר העובד היו ידועות לו. ב. נימסר לעובד לפני חתימתו על כתב הסילוק, חשבון ברור ומובן של הסכומים שקבל ו/או שהועברו לו. ג. כתב הסילוק ברור וחד משמעי". לשון אחר, נוכח פערי המיקוח המובנים בין עובד לבין מעסיקו, אין לתת לכתב וויתור תוקף באופן אוטומאטי, וכל אימת שמעסיק מבקש להסתמך על כתב ויתור וסלוק, שומה על בית הדין לבחון את התקיימות התנאים הנ"ל. אשר לענייננו לטענת התובע הסכם הפשרה נכפה עליו תחת איום כי אם לא יחתום, יקבל סכומים זעומים בלבד, אם בכלל.

שנית, סעיף 4 נוסח בצורה כוללנית ואין כל פירוט מה קיבל התובע, אם בכלל, בגין כל אחת מהזכויות שצויינו בסעיף זה. יתרה מכך, הואיל ובסעיף 1 נרשם כי סכום הפשרה בסך 35,000 ₪ שולם בגין פצויי פיטורים, ברי שעל פניו, לא ברור מה שולם בגין הרכיבים הנ"ל. שלישית, אותו "דף חשבון המפרט את אופן חישוב הכספים" להם התובע זכאי, לא צורף להסכם, ואף לא צורף בשלב כלשהוא במסגרת ניהול ההליך המשפטי.

בתנאי אי וודאות אלה תוכרע שאלת אחריות המעביד וזכאות העובד על סמך חלוקת נטלי השיכנוע.

...

לאחר תום תקופת ההעסקה, התעוררה מחלוקת בין הצדדים, במסגרתה התייעץ התובע עם קו לעובד שהמליצו לו להגיע לפשרה עם הנתבעת, ובסופו של דבר נחתם מול הנתבעת הסכם סילוק.

לאור האמור לעיל, אנו מקבלים את התביעה ברכיב זה ופוסקים לתובע סכום של 13,072 ₪, בהתאם לחישוב שהציג בסעיף 26 לסיכומיו, שלא נסתר.

דין טענה זו להידחות, ונבהיר.

אשר למזון, מתלושי השכר עולה, כי מידי חודש הנתבעת ניכתה לתובע סכום בסך של 250 ₪ בגין "שווי ארוחות". לאור האמור לעיל, דרישת הקיזוז של הנתבעת נדחית.