כמו כן כלל הסכם ההפצה תניית אי-תחרות, לפיה הנתבעת 1 התחייבה שלא תתחרה בתובעת במשך תקופת הסכם ההפצה, בהודו או מחוץ להודו, וכן במשך שלוש שנים נוספות לאחר שיסתיימו היחסים החוזיים בין הצדדים.
בפרט מדובר על כתב-תביעה שהגישה התובעת נגד מר הרר והיהלום לבית-משפט זה בשנת 2000 (ת"א 2639/00, נספח 1 לתגובת הנתבעים לתשובת התובעת לבקשה לסילוק על הסף), בו נכתב בין היתר כי:
לדאבון ליבה של התובעת, להפתעתה הרבה ובנגוד להסכם [ההפצה], נודע לה כי [הנתבעת 1] החלה, באותה עת או בסמוך לכך, למכור מוצרים משל [מר הרר והיהלום], אשר מתחרים במוצרי התובעת, באופן ישיר, שלא דרך התובעת, תוך הפרה בוטה של..
במאמר מוסגר יצוין כי, כאמור לעיל, בסיכומיה העלתה התובעת את הטענה - שלא בא זכרה בתשובתה לבקשת הסילוק על הסף והיא אף לא הוכחה בפניי - לפיה בתביעות לפיצויים בגין הפרת חוזה תיתכנה שתי עילות תביעה; האחת בגין הפרת החוזה גרידא, והשנייה בגין פיצויים הטעונים הוכחה לפי סעיף 10 לחוק התרופות.
...
ברם, מאידך, כאשר בית-המשפט המחוזי מרכז קבע בפסק-דין מפורט ביותר כי הסכם ההפצה הופר בידי הנתבעים, וכאשר קביעה זו אושרה בפסק-דין מפורט אף הוא בידי בית-המשפט העליון - היינו כאשר כל יתר תנאי השתק הפלוגתא התמלאו באופן מוחלט (במשפט הראשון הייתה מחלוקת עובדתית או משפטית, המחלוקת הוכרעה וההכרעה הייתה חיונית לתוצאה הסופית וההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או מכללא של בית-המשפט באותה פלוגתא, בקביעת ממצא פוזיטיבי, להבדיל מממצא הנובע מהעדר הוכחה) – הרי שאין זה מתקבל על הדעת - מטעמי מדיניות משפטית ומכל טעם אחר - כי שאלה זו תידון פעם נוספת בפני בית-משפט זה. השוו, למשל, החלטתי בת"א 23313-12-12 בן נון ואח' נ' רשקש ואח' (22.4.2016).
בהקשר זה יודגש כי הדבר ממחיש היטב כיצד סדרי-הדין של שיטתנו המשפטית משתלבים זה בזה ומדוע התנהגותה של התובעת במקרה זה לא הייתה מתקבלת על הדעת ואין לאפשר לה לנהל את התובענה שבפניי בשלב כה מאוחר.
סוף דבר
התביעה נדחית על הסף עקב התיישנותה.