לפניי בקשה לסילוק על הסף של תביעת לשון הרע שהגישו המשיבים.
בשל דברים אלו, שלטענת המשיבים הם חסרי שחר ואין בהם שמץ של אמת, הגישו המשיבים תביעה זו, מכוח חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה – 1965 (להלן: חוק איסור לשון הרע, או: החוק), במסגרתה עתרו לפצוי ללא הוכחת נזק בגין הפגיעה בשמם הטוב.
זאת ועוד, כמדיניות שיפוטיות, מן הראוי לסלק תביעות מעין אלו על הסף, שכן לא אחת, עצם נהולו של ההליך עלול לחתור תחת תכליות ההגנות המוחלטות הקבועות בסעיף ולפגוע באינטרסים עליהם הן נועדו להגן (ראו, למשל, עא (ת"א) 1348/07 פלוני נ' אלמוני (31.8.2008), שם נפסק כי "דרך כלל לא על נקלה יסלק בית המשפט תביעה על הסף. אולם, דומה כי לאור מטרת החוק והקביעה בדבר הפירסום המותר, המחוקק ביקש למנוע דיון לגופם של דברים. לכן מעת שהנסיבות עולות באופן ברור מההליך המשפטי עצמו, היה מקום לסילוק התביעה על הסף"; והשוו: תא (מר') 20258-01-12 **** הרפז נ' מרחב (מ.נ.פ) בע"מ (27.4.2012); עא (ת"א) 76468-01-19 משה נדובש נ' עורך דין נדב עשהאל (27.1.2020)).
...
עם זאת, במקרים בהם ברור מראש כי גם אם יוכיחו התובעים את כל העובדות המפורטות בתביעתם, לא יוכלו לזכות בסעד המבוקש, הרי שאין מנוס מסילוק התביעה על הסף ואין תוחלת בבירורה לגופה.
העולה מן המקובץ, כי דין הבקשה להתקבל, ודין התביעה לסילוק על הסף.
המסקנה היא כי דין התביעה להידחות על הסף וכך אני מורה.