הגם שבקשתו של הנתבע לסילוק על הסף מחמת הפטר מתקבלת, לא מצאתי לחייב את התובע בהוצאות משהנתבע עצמו לא מכחיש את החוב ולא טען לסכויי הגנתו לגופן (משלא מצא צורך נוכח בקשתו להארכת מועד וסלוק על הסף במקביל) ואל מול זאת ישנם מסמכים ברורים לפיהם הוא חייב כספים לסבתא וקיבל ממנה 300 אלף שקלים אותם אין חולק שלא החזיר ולא טען כי הסבתא מחלה לו אלא ההיפך, הסבתא ברחל ביתך הקטנה התייחסה לאותם כספים בצוואתה שהוצגה לפניו במסגרת תובענה זו והעבירה את הזכות לגבותם לתובע משכספה בסופו של יום הוא כספו כיורש שבחרה בו כיורש יחיד משיקוליה שלה, ועל כן, נוכח התוצאה אליה הגעתי שבשל "חסינותו" של הנתבע מכוח מחסום דיוני ולא מהותי – אין מקום לחייב את התובע בהוצאות משתביעתו, על פניה, יש בה ממש לגופו של עניין, כאשר גם לא ידוע אם הנתבע דיווח על החוב לנאמן, ומנגד, ככל שהתובע ידע על הליך פשיטת הרגל, הרי שטענתו כי קיבל את זכות התביעה רק בשנת 2021 ולכן לא יכול היה לתבוע בפועל (אם כי ניתן היה למנות מנהל עיזבון או כל דרך אחרת לצורך הגשת תביעת חוב במועד) – איננה מופרכת כשלעצמה.
...
על כן, יצוין כבר עתה, כי איני נעתרת לבקשה שלא לבחון את טענת הנתבע בהזדמנות הראשונה לדחייה על הסף בשל העדר סמכות עניינית וקיומו של הפטר, כל שכן בית המשפט העלה זאת במסגרת החלטתו בבקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה.
יובהר, כי בענייננו חלה פקודת פשיטת הרגל נוכח אותה תקופה שבה ניתן ההפטר אולם ניתן לראות כי גם לפי חוק חדלות פרעון ושיקום כלכלי, תשע"ח -2018 התוצאה היא זהה משחוב בר תביעה מוגדר סעיף 4 כחוב ודאי או מותנה בין שהגיע מועד פרעונו ובין שטרם הגיע, עת החוק מתייחס בבירור גם לחובות עבר.
סיכומו של דבר, מקום בו ההלוואה ניתנה לפני שהנתבע נכס להליך של פשיטת רגל, כאשר במועד צו הכינוס שהוא המועד הקובע לגבי חובות שהם בני תביעה או לא (והוא גם המועד לעיכוב ההליכים של תובענות משהתנהלות בעוד לפי החוק החדש במועד צו פתיחת הליכים), הרי שהחבות הזו – בין אם זה חוב מותנה בדרישה עתידית ובין אם זה חוב שפרעונו עתידי ודאי אבל עתידי – הייתה ידועה וקיימת.
על כן, דומה כי אין מנוס אלא לקבוע כי החוב הוא בר תביעה ומשכך לא ניתן לפעול לגבייתו נוכח צו ההפטר.
