משנת 1997 ועד שנת 1999 ועד בכלל, סווג הנכס כ"מחסן תעשייתי" ומדי פישר חויבה בתשלום ארנונה על-פי סיווג "תעשיה".
בשנים 2001-2000 סווג הנכס כ"משרדים, שרותים ומסחר" וכתוצאה מכך התייקר תעריף הארנונה על הנכס באחוזים רבים.
כאן המקום להצביע על נוסח צו הארנונה 1996 בסווג הרלוונטי:
"3. ארנונה כללית על בניינים שאינם משמשים למגורים 3.1 בניין כלשהוא המשמש לבתי תעשיה, חרושת, מלאכה, מוסכים ושרותים לרכב, מחסנים, מסגריה, חשמליה, ייצור בטון, מפעל גומי, מסעדה, בית אוכל, מזנון, מרפדיה, נגריה, תעשיית צמחים וכל מבנה אחר שאינו למגורים-19.26 למ"ר.
לדעתי נפלה טעות סופר ביחס להוראה שבא-כוח המועצה מבקש לסמוך עליה והוא כיוון למעשה להוראת סעיף 237 לצוו המועצות האזוריות שזה לשונו:
"(א) מחייב צו זה פרסומו של מסמך, ולא נקבעה הוראה בדבר אופן הפירסום, יפורסם המסמך בהנחת העתקים ממנו במשרד המועצה ובמשרד כל ועד מקומי, על מנת שיהיו נתונים לבדיקה לכל דורש, ובהדבקת העתקים על לוח המודעות שליד הבית של משרד המועצה ועל לוח המודעות שליד הבית של משרד כל ועד מקומי או בקרבתם או במקומות ציבוריים אחרים בכל ישוב וישוב כפי שייקבעו על ידי החייב בפירסום.
...
המועצה האזורית טוענת שחל שיהוי ארוך זמן בהגשת עתירה זו בקשר לכל אחת מן השנים שעליהן חלה שומת ארנונה, שכן אי-החוקיות, לכאורה, של כל שומה נודעה לעותרת במועד שבו קיבלה את השומה לכל שנת מס, היינו ראשית כל שנת מס.
מעבר לכך מציינת המועצה האזורית כי כיוון שמדי פישר נקטה בכל מיני הליכים מינהליים וניסיון להשיג תרופה כנגד שומת הארנונה הבלתי חוקית לטענתה, התברר לה, בסופו של דבר, כי עמדת המועצה האזורית היא שהתרופה האפשרית היחידה היא בעתירה לבית-המשפט לעניינים מינהליים.
סוף דבר לשיטה אחרונה ייאמר כי רוב בניין ומניין העתירה נדחה.
אני סבור שתוצאת ההליך הזאת גוררת חיוב, אמנם מוקטן משהו, של העותרת בהוצאות.
העותרת תשלם למועצה האזורית סך 10,000 ש"ח בצירוף מע"מ כדין, כהוצאות כוללות של המשפט ושכר טירחת עורך-דין.
