בקשה לסגירת תיקי הוצל"פ לאחר ביטול צו כינוס

המבקש ניכנס בשנת 1999 להליכי פשיטת רגל, וכל ההליכים כנגדו בגין חובותיו נכון ליום מתן צו הכנוס, עוכבו.

ביום 24.2.19 ניתנה החלטה על ידי ביהמ"ש המחוזי בתל- אביב, במסגרת הליך הפש"ר של המבקש, לפיה בוטל הליך הפש"ר של המבקש וזאת עקב חוסר תום לב קצוני בהתנהלותו במהלך הליך הפש"ר. עוד הוחלט כי המבקש לא יוכל לחזור להליכי פש"ר, אלא בחלוף שלוש שנים ממועד מתן ההחלטה.

בהמרצת הפתיחה עותר המבקש לסעדים הבאים: (1) פסק דין הצהרתי הקובע כי אינו חייב למשיבה סכום כלשהוא, בין באמצעות תיקי הוצל"פ ובין באמצעות פקודת המיסים גבייה; (2) צו עשה המורה למשיבה להפסיק לאלתר בפעילות גבייה כנגד המבקש לגביית החוב עבור הנכסים מרחוב מויאל אהרון 2א' ורומינלי 4, אשר שולמו במסגרת הסכם הפשרה של אישתו מול המשיבה.

כך, טען המבקש כי "לימים, בשנת 2007 וליתר דיוק ביום 6.8.07 הגעתי אני ואישתי יפה סרור להסדר פשרה המשיבה וב"כ המשיבה דאז עו"ד טל בסכס הגיש בקשה לסגירת תיק ההוצאה לפועל. תיק זה ניסגר ביום 6.8.07 וזאת לאחר שאני ו/או הגב' יפה סרור שילמנו סכום נכבד למשיבה בפשרה" (ס' 10); בסעיף 12 לתצהירו מזכיר המבקש את טענת אישתו בדבר ביצוע התשלום הנ"ל במסגרת היתנגדותה לפתיחת תיק ההוצל"פ מחדש וכן מזכיר הוא את טענותיה הנ"ל שהועלו גם בהמרצת הפתיחה שהגישה.

...

המשיבה דוחה מכל וכל את מרבית טענות המבקש וטוענת כי דין התביעה להידחות, בין היתר, משום שמעולם לא שולם הסכום הנטען של 150,000 ש"ח והדבר אף לא הוכח על ידי המבקש, כי ההסדר עם אשתו לא רלוונטי, שכן אינו חל עליו, כפי שהוא עצמו מודה, כי בכל מקרה, אשתו של המבקש עצמה לא עמדה בהסדר ולא שילמה את סכום הפשרה ועל כן גם היא עצמה לא פטורה מהחובות בגין הנכסים מושא הפשרה וכי חובו של המבקש נקבע בהליך הפש"ר בתביעות חוב של המשיבה, אשר המבקש לא התנגד לה כלל.

המצהירה מטעם המשיבה ציינה בעדותה כי לא באה כל דרישה בעניין זה. למסקנה זו נגיע כי גם מכוח העובדה שהמבקש לא התנגד כלל לתביעת החוב שהגישה המשיבה במסגרת הליכי הפש"ר, כפי שבא כוחו הודה בסיכומיו (עמ' 13 ש' 27 – 29).

סוף דבר אשר על כן, אני דוחה את המרצת הפתיחה.

בנסיבות, ישלם המבקש למשיבה את הוצאות התובענה בסך של 10,000 ₪.

לאחר דיון בבקשה בטענת "פרעתי" ניתנה ביום 09.11.16 החלטה מפי כב' הרשמת שכנר, לפיה היא מורה על סגירת תיק הוצל"פ ומחייבת את הנתבעים בהוצאות הליך זה בסך 8,000 ₪.

משכך, ביום 29.06.16 הפקיד התובע את הסכום שנידרש בהתאם לחוב בתיק הוצל"פ. בעקבות ההפקדה הנ"ל בתיק ההוצל"פ, ניתנה ביום 04.07.16 החלטה ע"י ביהמ"ש המחוזי בתיק פש"ר 28117-02-16, לפיה נעתר ביהמ"ש המחוזי לבקשת המשיב, כי צו הכנוס אשר ניתן כנגדו ביום 08.05.16 ללא היתנגדותו, יבוטל.

...

השתכנעתי, כי גם אם היה נשמע הדיון לגופו, אחד הוא דינו- להידחות.

סוף דבר: לאור האמור לעיל, הגעתי למסקנה, כי יש לדחות את התביעה על הסף.

בעניין הוצאות- התובע ישלם לנתבעים סך של 2,500 ₪ בגין ההוצאות בהן נשאו הנתבעים עד שלב זה. כמו כן, התובע ישלם סך של 6,000 ₪ בגין שכ"ט עו"ד (כולל מע"מ).

בנוסף נתבע סעד של צו עשה, אשר יורה ללישכת ההוצאה לפועל בתל אביב לסגור את תיק הוצאה לפועל מס' 01-12147-03-1.

בסופו של יום הליכי הפשט"ר נמחקו וצו הכנוס בוטל ביום 16/11/16.

בקשה של התובע לרשם ההוצל"פ לסגור את תיק ההוצל"פ בהעדר פעילות במשך למעלה משנתיים נדחתה.

כך בע"א (מחוזי - תל אביב) 1154/84 אימפורט בע"מ נ' לישה יזלוביץ (פורסם במאגרים - 16/5/86), בעמ' 490-489: "... לא יתכן שמצבו של חייב שהוזמן ושלא היתנגד לבצוע שטר יהיה טוב יותר ממצבו של חייב שהתנגד לבצוע שטר ושהתנגדותו נדחתה. כזה גם זה, מושתק ולא רשאי לעורר את הפלוגתא הזו במקום אחר... כשם שלא יעלה על הדעת לאפשר לנתבע שלא התגונן בפני תביעה ושניתן נגדו פס"ד, להגיש, לאחר-מכן, תביעה משלו לפס"ד הצהרתי נגד מי שהיה התובע בתביעה, ובדרך זו להביא לדיון חוזר, או לתת לו היזדמנות חוזרת לדיון, בפלוגתא ולגבי העילות שהועלו בתביעה הראשונה ושהוכרע לגביהן בפס"ד ... כך גם לא יתכן לאפשר למי שלא היתנגד לבצוע שטר לטעון את היתנגדותו במסגרת תביעה שהוא מגיש להחזר הכספים ששילם במסגרת הליכי גביה שהתנהלו נגדו, כדין, בהוצאה לפועל.

...

סיכומו של דבר, מכוח סמכותי לפי תקנות 101(א)(1) ו- 101(א)(3) לתקנות סדר דין האזרחי, התשמ"ד - 1984, אני מורה על דחיית התביעה.

התובע ישלם לנתבעים הוצאות בסך של 3,000 ₪.

במסגרת הבקשה שלפני, המבקש (להלן: "הנושה"), עותר להשבת הכספים שהועברו להוצאה לפועל וחלוקתם בין כל נושי החייבת, כלומר גם אלה אשר לא פתחו תיק הוצל"פ. השאלה העומדת להכרעה היא, מה דין חלוקת הכספים המצויים בקופת הכנוס, שעה שבוטל הליך בעיניינה של החייבת שלא הוכרזה כפושטת רגל.

האם יש לחלקם בין כלל הנושים שהגישו תביעות חוב נגד החייב או לחילופין, יש לחלקם באמצעות לישכת ההוצאה לפועל, בהתאם לנהלי הכנ"ר. צו הכנוס שניתן לבקשת החייבת, על נכסיה, בוטל נוכח מחדליה, טרם הכרזתה כפושטת רגל.

מכל מקום, נוכח העובדה כי תיק פשיטת הרגל סגור, והכספים חולקו, ככל הנראה, בין הנושים בהוצל"פ, לא ברורה ציפיית הנושה להשבת כספים, גם אם ימצא כי שינוי הנהלים מוצדק.

לנוהל חלוקת כספים מטעם הכנ"ר מיום 19.6.19, נקבע כי בקשת בעל התפקיד לחלוקת הכספים בהוצל"פ תוגש רק לאחר 60 יום ממועד ביטול ההליך, וזאת על-מנת לאפשר לנושים שהגישו תביעת חוב וטרם פתחו תיק הוצל"פ לעשות כן. משמע, כי ניתנה היתייחסות לנושים מסוג זה, וזאת בנגוד לטענות הנושה.

...

בשאלה מושא ההכרעה ראו החלטתי בפש"ר 50361-07-17.

אשר על כן, ומשנקבע כי נהלי הכנ"ר עומדים בקנה אחד עם מטרת הליך פשיטת הרגל וכי בנסיבות, בשלב בו בוטל ההליך ממילא לא הייתה נתונה הסמכות לחלוקת הכספים למנהל המיוחד, אלא חלוקתם תתבצע במסגרת לשכות ההוצאה לפועל לנושים שפתחו בתיק הוצאה לפועל, וכן בהינתן כי הכספים חולקו זה מכבר – בקשת הנושה נדחית.

ביום 13.3.14 דחה רשם ההוצל"פ את הבקשה הנוספת בטענת "פרעתי" בהעדר סמכות לידון בה, וקבע שבהליכי ביצוע שטר מתגבשת סמכות הרשם לידון בטענת "פרעתי" מיום המצאת האזהרה לחייב ולאחר מכן, אך כל טענה לפרעון טרם מועד זה יכולה להקים היתנגדות שתתברר בבימ"ש. במרץ 25.3.14 התובעת הגישה היתנגדות לבצוע שטר במסגרת ת"ט 57904-03-14 שנדונה בבימ"ש השלום בת"א (להלן: "תיק ההיתנגדות בת"א"), במסגרתה טענה שלוותה מהנתבע 25,000 ₪ בלבד ושכבר החזירה לו סכום גבוה בהרבה וביקשה להסיר את העיקול מחשבון הבנק שלה.

בסמוך לאחר מכן הצדדים ניהלו מו"מ וקיימו פגישה במשרד ב"כ הנתבע וביום 17.8.15, הנתבע חתם על "מכתב כוונות" לפיו "תמורת 75,000 ₪ במזומן או בשיק בנקאי לפקודתי, הנני מתחייב לבטל את צו עיכוב היציאה שהוצא נגדך וכן לסגור את תיק ההוצל"פ ובזאת יסתיים הסיכסוך ביננו" (להלן: "מכתב הכוונות" נספח ז' לתצהיר הנתבע).

במסגרת תיק הגבייה ברמלה, התובעת הגישה ביום 6.11.17 בקשה לביטול הגבלות והעמדת החוב ע"ס 75,000 ₪, במסגרתה טענה שכאשר עמדה עסקת מכר "חמה" למכירת ביתה במסגרת הליך הכנוס, היא ביקשה מהנתבע להפחית את גובה החוב הקיים ל-75,000 ₪ בגין כל השיקים מושא התיק והנתבע לטענתה הסכים לכך במסגרת מכתב הכוונות.

...

טענה זו נטענה ללא בדל של ראיה, ודינה להידחות.

סוף דבר התביעה נדחית.

התובעת תשלם לנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, בהתחשב בין היתר בסכום התביעה ועם זאת בכך שדיון ההוכחות הסתיים בישיבה אחת, בסך 40,000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 יום.