בקשה לנקיטת הליכי בזיון בגין הפרת צווי בית משפט בשמורת טבע

בית המשפט קמא דחה את בקשת המערערות ובפסק דינו נדונו מספר סוגיות: האם לאחר מתן צו הפסקת העבודות השפוטי המשיכו המערערות בהכשרת השטח ובהנחת תבניות קבורה, האם העבודות שביצעו המערערות ובכלל זה הנחת תבניות קבורה מהוה הפרה של הצוו שניתן, האם מנועה המשיבה לנקוט בהליך לפי סעיף 241 לחוק התיכנון והבנייה נוכח הגשת כתב אישום בעיניין הבנייה נשוא הצוו והאם הוכיחו המערערות קיומה של אכיפה בררנית.

עוד קבע בית המשפט קמא, שגם נקיטה בהליך לפי פקודת ביזיון בית המשפט בגין הפרת צו הפסקת עבודות השפוטי לא שוללת מהמשיבה קבלת צו הריסה לפי סעיף 241 לחוק, משום שההליך לפי פקודת בזיון בית המשפט צופה פני עתיד ומטרתו של ההליך הוא הפסקת עבודות הבנייה על ידי המערערות.

לדידן, הקמת בית קברות בתב"ע המאשר שמורת טבע היא חמורה פי כמה מונים והמשיבה לא אכפה ואין בכוונתה לאכוף את חוקי התיכנון והבנייה בחלקה 80, רק משום שמי שפועל בה היא "חברה קדישא". ברי, כי אם חלקה 80 הייתה בבעלות המערערות, היו ננקטים הליכים נגדן.

...

אמנם, טענות המערערות שובה את הלב, אולם לא שוכנעתי שניתן לומר כי מדובר באכיפה בררנית.

צו ההפסקה השיפוטי אשר לאינטרס הציבורי המחייב מתן צו ההפסקה השיפוטי, מקובלת עליי הכרעתו של בית המשפט קמא.

נוכח כל האמור לעיל, אני דוחה את הערעור ומורה כי צו ההריסה יישאר על כנו, והוא יכנס לתוקפו ביום 20.8.17.

על שולחני מונחת בקשה לנקיטת הליכי בזיון לפי פקודת בזיון בית משפט, שהגישה רשות הטבע והגנים (להלן: "המבקשת"), כנגד המשיבים /הנתבעים, נאיף בשיר וחוסיין בשיר (להלן- "המשיבים").

המבקשת ביקשה לכוף על המשיבים ציות לצוים השפוטיים שניתנו על ידי, בהתאם להחלטה מיום 14.7.2014, על ידי הטלת קנס בסכום של 8,000 ₪ בגין הפרת הצוים עד כה. השתלשלות העניינים שקדמו להגשת הבקשה שבפניי: תובענה זו נסובה על מחלוקת הנוגעת לשטחי רעיה הנמצאים באיזור שמורת הטבע "מצפה אילות". בחודש 3/2009 הגיש מר יהודה מרמור (להלן: "מר מרמור") תביעה שמהותה מתן צו מניעה קבוע וסלוק יד, כנגד המשיבים.

ביום 6.1.2014 הגישה המבקשת בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט, וטענה כי המשיבים מפרים את הצוים האוסרים עליהם לרעות בשטחי השמורה.

...

בשולי החלטתי זו, אציין כי הטענות אותן העלו המשיבים, בכל הנוגע למדיניות ולעמדת המבקשת, וכן בנוגע לטענות לפיהן מר מרמור מוביל את הפרות ומעודד אותן לצאת, אינן אלא טענות בעלמא אשר המבקשים לא טרחו להוכיחם, והסתפקו בהעלאתם מן השפה וחוצה.

בנסיבות אלו, שבהן אין מחלוקת על כך שהמשיבים מפרים את החלטת בית המשפט זה, החלטה שאושרה גם בבית המשפט המחוזי וכי הפרה זו הינה הפרה נמשכת בה אף מודים המשיבים כפי שכבר ציינתי לעיל, הרי שיש מקום להיעתר לבקשה ולאכוף את פסיקת הקנס על המשיבים קום צו המניעה באמצעות הטלת קנס מכוח פקודת בזיון בית המשפט.

לאור כל האמור לעיל, הנני מקבלת את הבקשה ומחייבת את המשיבים בקנס מיידי לטובת אוצר המדינה בסך של 8,000 ₪ בגין ההפרות שהוכחו לפני.

נטען כי הוכח בפני בית משפט קמא כי הוגשו בסך הכל שלושה כתבי אישום בגין הפרת צוים, אף שהוכח כי מאות בתים בנויים בלא היתרי בניה.

" בדומה, ברע"פ 4169/12 דן מיחזור בע"מ נ' מדינת ישראל (08.07.2013) דן בית המשפט העליון בשאלת היחס שבין נקיטת הליכים לפי פקודת ביזיון בית המשפט לבין נקיטת הליכים פליליים בעבירת אי קיום צו שפוטי, כאשר מדובר במצב בו לא קוים צו הריסה שפוטי, ובין היתר נפסק שם (בפיסקה 46) כדלקמן, בהתייחס למצב בו הליכי התיכנון מתמשכים זמן רב: "באור זה יש לראות גם את טענתם של המבקשים בכל הנוגע לטענת ההגנה מן הצדק ... [ש]במישור העקרוני – ומחוץ לו – חובתם של המבקשים לקיים הוראות שיפוטיות (וכן, באופן כללי יותר, את דיני התיכנון והבניה) בעינה עומדת, ואין להם זכות קנויה להמשיך ולהפעיל מבנה שניבנה באופן בלתי חוקי, תוך הפרת צוים שפוטיים המורים על הריסתו, אך בשל כך שהטיפול בבקשות למתן ההיתרים הנדרשים מתארך (ראו: רע"פ 2885/08 הוועדה המקומית לתיכנון ובניה ת"א נ' דכא, פסקות ט"ז-י"ח (22.112009)). כמובן, ככל שנפל פגם בהתנהלות הרשויות בעיניינם, פתוחה בפני המבקשים הדרך לתקוף את התנהלותן במישור המינהלי. אולם אין לתקן עוול בעוול: כל עוד לא הושג ההיתר המיוחל, אין המבקשים רשאים לעשות דין לעצמם ולהתעלם מצווים שפוטיים." וראו עוד את רע"פ 1048/05 אבו סנינה נ' יו"ר הוועדה המקומית לתיכנון ובניה, ירושלים (7.3.2005); רע"פ 3034/13 לוי נ' מדינת ישראל (05.05.2013); רע"פ 4007/14 ספיר-קדמת עדן בע"מ נ' מדינת ישראל - הוועדה המרחבית לתיכנון ולבניה שרונים (12.06.2014); רע"פ 6297/18 אערג' נ' מדינת ישראל (15.04.2019); רע"פ 9801/17 ורדה נ' הוועדה המחוזית לתיכנון ובניה (22.01.2018) – שם נדחו טענות דומות לגבי הגנה מאישום פלילי בשל עיכוב בהליכי התיכנון.

בית משפט דחה את העתירה וקבע כי בעיניין האכיפה: "לא מצאנו עילה להתערב במדיניות זו, שגובשה לאחר הידברות עם ראשי היישובים הדרוזים בישראל, ונועדה לתמוך בתכנון המותווה לפי החלטות הממשלה. מדיניות האכיפה האמורה מבטיחה שהתכנון המתקדם – שהעותרים חפצים ביקרו – לא יסוכל. היא תגשים, לצד יתר פעולות הממשלה, את זכותם של בני העדות הדרוזית והצ'רקסית לחיות ביישובים שבהם מיושמת מדיניות תיכנון מודרנית, הקשובה לצורך בשמירה על כלל האינטרסים של הקהילה שאותה היא משרתת – קצרי טווח וארוכי טווח כאחד (ראו למשל עע"ם 2273/03 אי התכלית שותפות כללית נ' החברה להגנת הטבע, [פורסם בנבו] פסקה 38 (7.12.2006)). יוער כי אין באמור כדי לשלול את האפשרות לנקוט הליך מתאים נגד פעולת אכיפה קונקרטית לפני בית המשפט המוסמך, במקרים שבהם ישנה עילה לכך." פן נוסף של טענת המערערים לגבי ההבטחה השלטונית הנטענת, היה מיסמך שנערך על ידי חבר הכנסת ד"ר אכרם חסון (להלן: "חסון"), מיום 15.2.2017, המיועד לראשי הרשויות.

גם העד חלפן אישר כי ככל שתאושר התכנית הכוללנית, ככל שיאושר קו הגבול של התכנית, ככל שהמקרקעין "יצאו" אל מחוץ למרחב הגלילי ומחוץ לשטח של הגן הלאומי שמורת טבע כרמל ו"יכנסו" לתחום התוכנית (לאחר אישור של כל הגורמים הרלבאנטיים לרבות רשות הטבע והגנים והולקחש"פ), וככל שיאושר ייעוד התעשייה לגבי תא השטח שבו נמצאים המקרקעין (לאחר שינוי תואי הדרך שאמורה לעבור בסמוך) – או אז ניתן יהא להגיש תכנית פרטנית לגבי המקרקעין, ולאחר מכן – ניתן יהא להגיש בקשה לקבלת היתרי בניה (עמ' 16 לפרוטוקול קמא, שורות 14-32 ועמ' 19, שורה 17 עד עמ' 20 שורה).

...

המערערים הגישו ערעור לגבי גזר הדין בתיק הקודם (עפ"א 39888-11-15), וביום 25.2.2016 נדחה הערעור בהמלצת בית המשפט, לאחר שהוסכם על פריסת תשלומים לגבי הקנס שהושת על המערערים בתיק הקודם.

סיכומו של פרק זה – אני קובעת כי המאשימה הוכיחה מעבר לספק סביר כי הנאשמים הציבו את הקרוואן במקרקעין בין השנים 2014-2015 וכי הם עושים בו שימוש לצרכי הנגריה.

סיכום – לאור כל האמור במצטבר, מצאתי לדחות את הערעור.

לכן, אני מורה כי כל הפעולות שהיו אמורות להתבצע עד יום 18.5.2021 יבוצעו עד יום 1.11.2021.

בנוסף, לא הושמעה מטעמם של המבקשים במסגרת הדיון שהתקיים בבקשתה של הרשות אז, כל טענה כנגד מעמדה של זו. בנסיבות העניין, ברי כי ככל שהמשיבים, לטענת רשות הטבע והגנים, הפרו את ההחלטה הנ"ל המגלמת את איסור הרעייה הזמני בשטח השמורה במצפה אילות, בידי הרשות עומדת הזכות לבקש לאכוף את ההחלטה באמצעות הליך הביזיון בו נקטה, והעובדה כי מטעמה לא הוגשה במסגרת התיק דנן, תביעה עיקרית, אינה מביאה לפקיעת הצוו הזמני.

משכך הם פני הדברים, וברוח פסיקת בית המשפט עליה עמדתי לעיל, המקנה לבית המשפט סמכות לכוף ביצוע צוי בית המשפט על אותו אלמוני שאינו החייב על פי הצוו אלא שמעשיו או מחדליו הם אלה שהביאו להפרת הצוו, ברי כי בדין עשתה רשות הטבע והגנים בעת שביקשה לעשות שימוש בהליכי הביזיון על מנת לכוף את המשיבים לציית לצוו שניתן על ידי בית המשפט וסוייג לימים בהתאם לבקשתה המפורשת ולאחר דיון שנערך בה. בכל מקרה, יצויין, אין ליתן משקל יתר לטענה הנ"ל, שכן מלבד הבקשה שהגישה הרשות כנגד המשיבים בהתאם לפקודת ביזיון בית המשפט, הוגשה מטעמו של מרמור בקשה בהתאם לאותה פקודה.

העובדה כי כנגד המשיבים ננקטו הליכים מסויימים בגין הפרותיהם את החלטות בית המשפט וצוויו, היא הנותנת כי לא די היה בהליכים הנ"ל כדי לגרום למשיבים למלא אחר ההחלטות והצווים הנ"ל. נוצר הרושם כי עסקינן במשיבים המבקשים לרמוס ברגל גסה את החוק, שאינם מקיימים ולא מתכוונים לקיים אחר צו בית המשפט, ומכאן קיים חשש ממשי כי המשיבים ימשיכו להפר את הצוו אם לא תקבע סנקציה ממשית ומרתיעה.

...

גם העובדה כי למרמור ניתנה הרשאה לרעות את עדר הבקר שלו בשטח השמורה, אינה מבטלת את האיסור החל על המשיבים לרעות את עדרם בשטחי השמורה, המגולם בהחלטות שניתנו על ידי בית המשפט בתיק זה. בעניין זה לא ניתן להתעלם מן העובדה כי ההרשאה שניתנה למרמור לרעייה הותנה בתנאים מגבילים, כפי שהעיד לפני מרמור בענין זה. בנסיבות אלו דין הבקשות להתקבל.

התוצאה אשר על כן, הנני מקבלת את הבקשות ומחייבת את המשיבים, ביחד ולחוד, לשלם קנס בסך 1,000 ש"ח בגין כל יום שבו הם ימשיכו להפר את צו המניעה הזמני שניתן בעניינם.

כמו כן, הנני מחייבת את המשיבים, ביחד ולחוד, לשלם לכל אחד מן המבקשים שכ"ט עו"ד, בגין הליך זה, בסך כולל של 2,500 ₪.

" ביום י"א באדר התשע"ז (09.03.2017) ניתנה החלטה בקביעת דיון, שבה נכתב גם: "לפי בקשת ב"כ בת המנוח ולאחר שביה"ד הוציא צו בעיניין זה בתאריך כ' טבת תשע"ז (18 בינואר), ולאחר שהתברר שהסלולארי של המנוח נמצא כיום בידי המבקשת [ג'], ביה"ד הורה במהלך הדיון למבקשת [ג'], להעביר את הסלולרי שהיה שייך למנוח לידי המזכיר הראשי של ביה"ד עד למחרת יום הדיון בשעה 9:00 בבוקר. לפי מיטב ידיעתו של ביה"ד, הוראה זאת לא בוצעה עד היום. ביה"ד מאפשר לב"כ המבקשת להגיב לכך תוך 5 ימים." ביום ט"ו באדר תשע"ז (13.3.2017) התקבלה בקשה מאת ב"כ הבת המבקשת לנקיטת הליכים נגד המתנגדת ע"פ פקודת בזיון בית המשפט, לרבות הטלת קנסות, מאסר וכו', לאור הפרתה הבוטה לצוו ביה"ד, תוך כדי שבוש מכוון של הליכי משפט, לרבות הסתרת והשמדת ראיות בזדון ובכוונה.

ביום כ"ב בניסן תשע"ז (18.4.2017), לאחר בדיקת המכשיר, התקבלה תגובת ב"כ הבת המבקשת: "לאחר שהמבקשת מסרה את המכשיר לידיהם של אנשי מיקצוע בתחום, לשם בדיקתו והוצאת המידע השמור בו, התחוור בברור עד מיהרה, כי מהמכשיר הוצאו באופן מכוון, בזדון ובאופן יזום ומתוכן מראש, כרטיס ה-SIM (להלן הכרטיס הזכרון) וכן את לוח האם - Mother Board (להלן – הלוח) אשר על גביהם שמור כל המידע והנתונים של המכשיר.

ידועה ההלכה, גם במשפט העברי וגם במשפט האזרחי, שאדם הנמנע או מסתיר ראיות לכאורה, פועלים לרעתו, ראה: ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נגד סלימה מתתיהו: "אי-הבאתו של עד רלוונטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנימנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד." דבר זה נכון לא רק בעד, אלא הורחב בפסיקה לכל מיסמך או ראייה העומדת לרשותו של אדם, כפי שנקבע בע"א 548/78, נועה שרון נ' יוסף לוי, פ"ד לה (1) 736 [1980] בסעיף 3 לפסק דינה של כב' השופטת בן עתו: "כלל הנקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נימנע מהבאת ראיה רלבאנטית שהיא בהשג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו. ככלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים אזרחיים והן במשפטים פליליים, וככל שהראיה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנימנע מהצגתה." (הדגשה לא במקור) וכן בסיום דבריו של כב' הנשיא א' גרוניס (ע"א 8951/10 אורן יורם אריזות בע"מ נ' שקולניק ח.י בע"מ): "כבר נקבע לא פעם, כי מקום בו נימנע בעל דין מלהביא ראייה רלוואנטית, ואין לכך הסבר סביר, יכול הדבר לפעול לרעתו ולהוביל להנחה העובדתית, שאילו הובאה אותה ראייה הייתה היא פועלת לחובתו של אותו בעל דין. המנעות בעל דין מהבאת ראייה בנסיבות כאלה, "מחזקת" את הראיות העומדות כבר לחובתו, ומחלישה את הראיות המובאות מטעמו להוכחת גרסתו (ראו למשל, ע"א 795/99 פרנסואה נ' פוזיס, פ"ד נד(3) 107, 118-117 (2000); ע"א 2493/07 קופת חולים של ההסתדרות הכללית נ' אבילפזוב, [פורסם בנבו] פיסקה כ"ד (7.9.2009); ע"א 9656/05 שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בנייה בע"מ, [פורסם בנבו] פיסקאות 27-25 (27.7.2008); ע"א 9555/10 הופמן נ' יפה, [פורסם בנבו] פיסקה 34 (15.7.2013)).

...

] מסקנה בהחלטתנו מיום 14.12.2016 כתבנו: "במקרה שלפנינו, כאשר ביה"ד מעיין בכתב התביעה ובממצאים שצורפו, טרם הוצגה בפני ביה"ד ראיה או עובדה המלמדת על "זכות נחזית לכאורה" המורה על "חיי משפחה במשק בית משותף"."

עם ישראל, ואף הדתות אשר קמו בעקבותיו, הובילו את האנושות מהאלילות הקדומה, לאמונה בא-ל אחד, כאשר בסופו של דבר יבוא העולם על תיקונו דרך עבודת ה' בעידן מלך המשיח בן דוד, וכדברי הרמב"ם בהלכות מלכים (פרק יא הלכה ד): "לישר דרך למלך המשיח ולתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד. שנאמר כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד". גדלותו של עם ישראל כ"אור לגויים" מושתתת על התורה הקדושה, וכדברי משה רבנו בתחילת ספר דברים: "וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם, כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם" (דברים ד, ח).

סוף דבר, ההתנגדות לצו הירושה נדחית.