בקשה למתן תוקף להסכם פשרה ללא מעורבות עורכי דין

נטען שהנתבעת גם הודיעה לו במייל מיום 31.10.17 לה צורף ייפוי הכוח, שהיא "פועלת ליישום נוהל העסקת עורך דין מייצג חצוני ובימים הקרובים ההליך יסתיים.. נבקשך להגיש את התביעה". התובע טען שתיק ההצפות היה תיק מורכב וקשה, התביעה בו נוהלה בביהמ"ש במשך 4 שנים שלמות, ובמסגרתה היתקיימו דיונים רבים בבקשה לסעדים זמניים, ביקורים במקום, ישיבות אינטנסיביות, ישיבות קדם משפט, ישיבות הוכחות, שיחות פישור, הגשת תצהירי עדות ראשית, חוות דעת מומחים וכד', עד שבסופו של יום הגיעו הצדדים להסכם פשרה, ובמסגרתו הושג כאמור פיתרון לבעיית ההצפות והסחף ופצוי לנתבעת, ולרבות הוסכם על שכר טירחתו בגין ניהול התביעה.

מכל האמור, שוכנעתי כי ההיתקשרות עם התובע לא התבצעה בהתאם לדרישות חוזר המנכ"ל הקובעות נוהל מסירת עבודות משפטיות לעורכי דין חצוניים ברשויות מקומיות, וכי ייצוגו לנתבעת נתבקש על ידי ראש המועצה, מר מוג'אהד ללא מעורבות ו/או קבלת הרשאת כל מורשי החתימה.

יחד עם זאת, יש לדחות את טענות הנתבעת לפיהן הסכם הפשרה לא הובא לידיעתה או ידיעת מורשי החתימה מטעמה, או שהוא נחתם ללא היתייעצות עימם או קבלת הסכמתם לאמור בו. המדובר בהסכם פשרה שניתן לו תוקף של פס"ד, ופסה"ד הפך לחלוט, ובשום שלב לא עתרה המועצה לביטולו.

כך למשל, בע"א 1190/05  זמיר פנחס נ' דן שפריר משרד עו"ד (8.3.06) נקבע כדלקמן: "נראה, כי אכן ראוי להוכיח את השיקולים הרלוואנטיים לקביעת שכ"ט בכל מקרה ומקרה באמצעות מומחים. אלא, שבהיעדר מומחים או ראיות אחרות, ובהתבסס על העקרון העומד בבסיס סעיף 46 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג- 1973, נראה, כי ניתן להסתמך על התעריף המינימלי המומלץ שנקבע בכללי לישכת עורכי הדין (כללי לישכת עורכי הדין (התעריף המינימאלי המומלץ), תש"ס- 2000), כפי שאכן נעשה ע"י ביהמ"ש קמא. אחרי, ככלות הכל, אילו היה מובא עד מומחה לביהמ"ש, מן הסתם היה מעיד כי ככלל גובה עו"ד שכ"ט שהינו לפחות בגובה התעריף המינימלי המומלץ ע"י הלישכה. נראה כי בקביעת שכ"ט לפי התעריף המינימלי המומלץ במקרה זה, יש משום איזון ראוי בין העקרון לפיו אדם זכאי לשכר בגין עמלו, שאם לא כן יימצא מקבל השרות מתעשר שלא כדין, לבין זכותו של הלקוח שלא לשלם סכומי שכ"ט גבוהים שלא הוסכם עליהם מראש". כן אציין, ובהמשך להתייחסותי לעיל להסכם הפשרה בתיק ההצפות, שנדחית טענת התובע לפיה שיעור השכר הראוי כבר הוכרע במסגרת הסכם הפשרה, ושהוא אמור לעמוד על 20% ומע"מ. כבר קבעתי לעיל כי שכר הטירחה שנפסק בהסכם הפשרה הוא במסגרת היחסים בין המועצה לנתבעת שם באותו תיק, ואינו מהוה אינדיקאציה לשכ"ט שאמור התובע לקבל מהנתבעת, מאחר ומדובר במערכת יחסים אחרת ונפרדת.

...

משכך, אני קובעת שהתובע זכאי לשכ"ט בגין שני תיקים אלו סך כולל של 52,000 ₪ ומע"מ (20,000 ₪ בגין תיק מרכז השלום ו- 32,000 ₪ בגין תיק ההתנגדות).

לסיכום – אני מקבלת את התביעה באופן חלקי, ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 195,638 ₪ ומע"מ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל, הוצאות משפט בסך של 14,030 ₪, ושכ"ט עו"ד בשיעור של 15% מכלל הסכומים שנפסקו.

משכך, אני מורה כי ישולם החוב הפסוק לתובע כאמור בסעיפים 103 ו- 104 לעיל מתוך הפיקדון הנ"ל המופקד בקופת ביהמ"ש, ואת היתרה להעביר לנתבעת באמצעות בא כוחה.

לטענת הנתבעת, הסכום האמור שולם לתובע מכוח הסכם פשרה אליו הגיעה עמו וכן, כי עקב כך, ומשהכסף הועבר לידיו של התובע, מבקשת היא כמו גם התובע, לתת תוקף של פסק דין להסכם ולהורות על מחיקת התביעה.

בעיניין דוד, הביא בית הדין הארצי לעבודה מפסיקתו של בית המשפט העליון בבש"א 2236/06 עזרא חממי ואח' - אלברט אוחיון ואח' (פורסם בנבו, 5.6.06)), שם נקבע כי – "בדרך כלל, בבואו לאשר הסכם פשרה המוגש לו על ידי בעלי הדין, מניח בית המשפט כי ההסכם הושג כדין, ומקום שבעלי הדין מיוצגים על ידי עורכי דין, כי ההסדר התגבש בשיתוף עם עורכי הדין כנדרש על פי כללי האתיקה של לישכת עורכי הדין. שהרי כלל הוא כי עורך דין היודע כי הצד שכנגד מיוצג בעיניין פלוני בידי עורך דין, לא יפנה אל הצד שכנגד אלא באמצעות אותו עורך הדין המייצגו באותו עניין, ולא ייפגש עם הצד שכנגד לצורך דיון באותו עניין אלא בנוכחות עורך דינו (כלל 25 לכללי לישכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו - 1986. ... " בעניינינו, ציין ב"כ הנתבעת כי הוא לא היה מעורב בהידברות בין הצדדים לרבות ההסכם אליו הגיעו בעקבותיה, טענה שאנו מקבלים, וכלשונו - "אני דוחה בכל תוקף כל טענה שמא הסכם הפשרה נעשה באמצעות עורכי דין מטעם הנתבעת כולל אנוכי. אין לי יד ורגל בהסכם השפרה. כל מה שהם סגרו הם סגרו ביניהם" (עמ' 9 לפרו' הדיון מיום 29.7.20 שורות 25 עד 26) ובהמשך – "לשאלת בית הדין מדוע הסכם הפשרה לא נעשה בידיעת ב"כ הצדדים אם שני הצדדים מיוצגים אני משיב שעורכי הדין לא מכתיבים כללים לאף אחד. אם הצדדים מסתדרים בינם לבין עצמם אז הם יכולים להיסתדר וזה מה שהם עשו במקרה הזה" (עמ' 10 לפרו' הדיון מיום 29.7.20 שורות 3 עד 5).

...

לפיכך, ומשבתיק מצויות גם הצהרות של התובע מהן למדים כי הוא מבקש להמשיך בהליך משנגרעו ממנו לדבריו זכויות, ובמקביל מסכים להשיב את 2,000 הדולר ששולמו לו מטעם אותו הסכם נטען, דין הבקשה לביטול התביעה / דחייתה, להידחות.

סוף דבר: הבקשה לביטול התביעה / דחייתה, נדחית.

לא מצאנו להורות על הפקדת הסכום בקופת בית הדין כפי שביקש ב"כ התובע.

לשאלת בית המשפט הסביר מר עמר משה כי פנה אליו אותו מתווך, ציין שבעקבות פרסומים בפייסבוק אותם עובדים מבקשים לבחון אפשרות לפשרה ישירה (לאור טענות שלפיהן עו"ד שחר דור לא מעביר את הכסף ללקוחותיו) וכי במקביל מתורגמנית שעובדת אצל עו"ד שחר דור יצרה איתו קשר ומסרה לו כי היא אינה עובדת עימו יותר בעקבות סיכסוך כספי ועל כן הוא בחר להגיע לפשרה ישירה ללא מעורבות עורכי דין (עמ' 103, שורה 30 – עד עמ' 104, שורה 20).

הסכם הפשרה שהושג בין מר עמר משה לבין העובדים קיבל תוקף של פס"ד ועו"ד שחר דור לא קיבל את שכר טירחתו, ועתה נותר לידון בתביעת לשון הרע שהגיש כנגד מר עמר משה.

בכל הקשור להקלטות שהושמעו, הרי שגם עניינן קיימים מספר קשיים לא קלים:- כפי שניתן לראות (מהמספרים הסידוריים) אלו הם חלק מסדרה של הקלטות ורק שלוש הוצגו לפני, היכן האחרות? ניתן להבחין כי מדובר בתגובה של דברים שנאמרים למר עמר על ידי עו"ד שחר דור, אמירות שכלל לא הוקלטו על ידי עו"ד שחר דור, מדוע? רוב האמירות אינן מהוות לשון הרע; לא ברור מתי בכלל נאמרו אמירות אלו שכן אין לפני את תאריכי ההקלטות.

...

כל אשר אני קובע הוא כי הוכחה טענת הנתבע ולפיה אלמלא ההסכם בינו לבין העובדים, התביעה לא הייתה מגיעה לאוויר העולם והיא ניסיון לגבות את שכר הטרחה בדרך של פיצוי בגין תביעת לשון הרע.

. מכל האמור לעיל, דין התביעה להידחות.

וכי בסיכומו של דבר, הנתבע (אשר היה מיוצג) הלך באופן יזום, מאחורי הגב של עורכי הדין להתפשר ואף מצא לנכון לחגוג את העובדה שבכך מנע מעו"ד שחר דור שכ"ט בגין ייצוג (והרי בסוף הנתבע אכן שילם עוד כספים, כלומר התביעה הייתה מוצדקת) ועל כן אינו עושה צו להוצאות.

לפיכך הנני מורה על דחיית התביעה ללא צו להוצאות.

הודעות הווטס אפ והודעות הדוא"ל מזמן אמת הודעות הווטס אפ והדוא"ל שהוחלפו בין המעורבים בזמן אמת עולות בקנה אחד עם עדותו של עו"ד קריכלי.

ביום 9.3.22 שלח עו"ד קריכלי לב"כ סונדרס הודעת וואטס אפבה צוין: "שלחתי לך חתום – הפתיע אותי והגיע למשרד – חתם ושלחתי במייל". במקביל שלח עו"ד קריכלי הודעת דוא"ל לבא כוחם של סונדרס בה כתב: "וואלה – הקדים – הגיע וחתם! שלח לי חתום מצדכם ונסגור את זה". ביום 10.3.2022 הוגש לבית המשפט בהליך הראשון הסכם הפשרה אשר ביקש ליתן תוקף של פסק דין להסכמות המפורטות בו. באותו יום שלח עו"ד קריכלי בהודעת וואטס אפ לאיפרגן את פסק הדין תוך שציין בהודעת הוואטס אפ: "זהו ניסגר התיק בבית משפט" (נספח 2 לתצהירו של עו"ד קריכלי).

היא שמעה את עו"ד קריכלי מסביר לאיפרגן כי הוא אינו רשאי להוציא מחוברים (את הבריכה) מהנכס ואת איפרגן שואל האם יוכל להישאר בנכס תמורת תשלום דמי שכירות (עמ' 47 שור' 7-11, עמ' 49 שור' 2-6): "ש: את מספרת בתצהיר ששמעת שגל והתובע דיברו על הסכם הפשרה שלא ראית אותו חותם עליו אבל שמעת אותם מדברים על זה, מה שמעת בדיוק?

אפילו אם יבקש איפרגן לטעון כי עצם קביעת הפגישה עם עו"ד אביבי (ללא קשר לתאריך בה בוצעה), יש בה בכדי לבסס עמדתו כי לא חתם על הסכם הפשרה (שהרי אין היגיון בפגישה עם עורך דין מקום בו נחתם הסכם פשרה), לא יהיה בכך בכדי לסייע בידו.

...

ודוק; העובדה כי הן עו"ד קריכלי והן הגב' שחתות מעידים על כך שאיפרגן ביקש מעו"ד קריכלי להכחיש כי הגב' ויוויאן חתמה על הנספח להסכם, מחזקת את התרשמותי, לפיה, איפרגן אינו ירא ממסירת עדות שאינה אמת ומשום כך אף עלה בדעתו לבקש מעו"ד קריכלי לעשות כן. לסיכום פרק זה; העובדה שאיפרגן בחר שלא לזמן את רעייתו להעיד, ובכך להימנע מהבאת עדות שיכולה היתה (אילו היה ממש בגרסתו), לפגום במהימנותו של עו"ד קירכלי ולחזק את מהימנותו הוא, יש בה בכדי לפגוע פגיעה ממשית במהימנותו ולבסס את החזקה, לפיה, אילו היתה מגיעה הגב' ויויאן איפרגן להעיד, היתה תומכת דווקא בגרסת עו"ד קריכלי.

סוף דבר תביעת איפרגן לביטול פסק הדין מחמת מרמה נדחית בזאת והסעד הזמני שניתן לעיכוב ביצוע פסק הדין בטל.

על מנת לאפשר לאיפרגן זמן התארגנות ראוי לאיתור דיור חלופי, אני מורה כי על איפרגן לפנות את הנכס לא יאוחר מיום 1.11.2023.

בסיכומיו, מוסיף המבקש וטוען, כי לא הוכח שהמשיבים שילמו תמורה כלשהיא עבור המקרקעין, טאהא העיד בחקירתו שלא היה מעורב בקבלת הכסף, והמשיב 2, כשנשאל בחקירתו הנגדית כמה שווה הקרקע השיב כי שוויה הוא בדיוק המחיר ששילם עבורה – 700,000 ₪, בעוד בהסכם צוינה תמורה של 550,000 ₪ בלבד.

כותרת המסמך עליו חתמו וחיד וטאהא, כל אחד בנפרד, ביום 5.3.20, היא "הסכמה – הצהרה – והתחייבות בלתי חוזרת". באותה התחייבות נכתב כי חלקה 24 בגוש 18585 ש-460/7884 חלקים ממנה רשומים על שם ג'יהאד, אמורים להרשם על שם וחיד בהתאם להסכם הפשרה שקבל תוקף של פסק דין בע"א 7039/19 ביום 17.2.20 וכי החותם מתחייב שהחלקה "תועבר לידיו ו/או לשליטתו ו/או לרשותו על עו"ד עלי אבו ריא ת"ז 023105570 וכן מסכים מצהיר ומאשר שעו"ד עלי אבו ריא יהיה רשאי ו/או זכאי למכור, להעביר, לשעבד ולבצע כל דיספוזיציה ופעולה בנכס הנ"ל." בהמשך מצוין באותה התחייבות שהיא בלתי חוזרת וכי המתחייב: "מסכים ומאשר ללא שום תנאי והסתייגות כי עו"ד עלי אבו ריא יעשה בנכס הנ"ל כל מה שברצונו לרבות מכירת הנכס לכל מאן דהוא וקבלת מלוא התמורה לידיו." איזו זכות, אם כן, התחייב וחיד להקנות למבקש? רשימת הזכויות במקרקעין היא רשימה סגורה, הכוללת בעלות, שכירות, משכנתה וזיקת הנאה (ראו סעיפים 2-5 לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969).

כוונת הצדדים היתה, לטענת המבקש, לאפשר לו למכור את המקרקעין לצד ג', ולגרוף לכיסו את כל התמורה, אף שספק אם היתנהלות כזו עולה בקנה אחד עם כללי לישכת עורכי הדין, ואף שבמועד מתן ההיתחייבות היה המבקש מושעה מחברותו בלישכת עוה"ד. כשנשאל המבקש ע"י בית המשפט האם לדעתו ההיתחייבות עליה חתם וחיד היא התחייבות לבצוע עסקה במקרקעין נימנע מלהשיב לשאלה לגופה והשיב כדלקמן: "לפחות העסקה שלהם לא חוקית זה מה שאני אומר." (בעמ' 21 ש' 29).

גם אם זכויות אלה היו עדיין רשומות על שמו בלישכת רישום המקרקעין, על פי פסק הדין של בית המשפט העליון מיום 17.2.20, בע"א 7039/19 אשר נתן תוקף להסכמת הצדדים, הוצהר והוסכם בין הצדדים כי וחיד קיבל את זכויות ג'יהאד בחלקה 24, על פי הסכם המכר שנחתם ביניהם עוד ביום 22.4.10 (ראו סעיף 3 להסכם הפשרה שקבל תוקף של פסק דין, ביום 17.2.20 (נספח ו' לבקשה)).

...

לא שוכנעתי כי נכון למנוע מהמשיבים לבנות את ביתם על המקרקעין עד לסיום הדיון בתביעה, על מנת לאפשר למבקש ליהנות מ"בטוחה" לקבלת שכר טרחתו, בפרט כאשר לא הונחה תשתית ראייתית מספקת להוכחת אופי ההתחייבות של וחיד כלפיו, כלומר האם ביקש כלל להקנות לו בטוחה, ולא הונחה תשתית להוכחת קיומו של חוב שכר טרחה.

לאור כל האמור, אני דוחה את הבקשה לסעד זמני.