לאחר שערכתי את האיזונים הנדרשים בין זכויות הצדדים, מצאתי לנכון ליתן צו למניעת הטרדה מאיימת, לפיו אני אוסר על המשיבה :
להטריד את המבקשת בכל דרך ובכל מקום, לרבות בביתה ובמקום עבודתה;
ב. לאיים על המבקשת בכל דרך, בין ישירות ובין באמצעות אנשים אחרים;
ליבלוש אחר המבקשת, לארוב לה, להיתחקות אחר תנועותיה ומעשיה, או
לפגוע בפרטיותה בכל דרך אחרת;
ד. ליצור עם המבקשת כל קשר בעל פה, בכתב או בכל אמצעי אחר בין במישרין
ובין בעקיפין ;
הצוו יעמוד בתוקפו לתקופה של 6 חודשים מהיום.
...
דיון והכרעה
לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה וכן בראיות שהצדדים הציגו, הגעתי לכלל מסקנה שדין הבקשה להתקבל בחלקה בלבד ובאופן מידתי.
נקבע שם כי: "על פי לשונו של חוק מניעת הטרדה מאיימת ולהשקפתי, במידה מסוימת גם על-פי תכליתו ניתן לכלול בגדר המקרים הבאים בגדרי תכולתו, גם מקרים שבהם בוצעה הטרדה על דרך של פרסומים, לרבות ברשתות החברתיות, ובלבד שיש בהם משום פגיעה של ממש בשלוות חייו של המבקש, בפרטיותו ובשמו הטוב, וכי מתקיים יסוד סביר להניח כי המטריד עלול לשוב ולפגוע בפרטיותו, בשמו הטוב או בשלוות חייו ... דומני כי על מנת שתחצה הטרדה באמצעות פרסומים את גבולם של דיני לשון הרע ותיכנס להיכלו של חוק מניעת הטרדה מאיימת, יש להיווכח כי מדובר בפרסומים רבים חוזרים ונשנים, בתדירות גבוהה כך שהצטברותם ומידת האינטנסיביות שלהם גורמת לפגיעה של ממש ביכולתו של הנפגע לקיים שגרת חיים תקינה". במקרה דנן, סבורני כי התקיימו התנאים למתן צו למניעת הטרדה מאיימת בהתאם לחוק.
יפים לענייננו דברי כב' השופטת דפנה ברק ארז ברע"א 6861/22 יוספה ברק טמיר נ' ד"ר שרון אלרעי פרייס [פורסם בנבו] (31.10.22):
"בית משפט השלום הנחה עצמו לאורן בהגדירו את קו הגבול בין פרסומים הנכנסים לגדרי חוק איסור לשון הרע לבין אלו החוסים תחת החוק למניעת הטרדה מאיימת. אכן, ביטוי הפוגע בשמו הטוב של אדם עשוי להיות רלוונטי במקרים המתאימים הן לחוק איסור לשון הרע והן לחוק למניעת ההטרדה המאיימת. אולם, בעוד שבגדרו של חוק איסור לשון הרע הבחינה המשפטית מתמקדת בתוכנו של הביטוי, על רקע החשש שהוא צפוי לבזות ולהשפיל את האדם הנוגע בדבר בעיני הבריות, החוק למניעת הטרדה מאיימת ממוקד בהשפעתו הנמשכת של הביטוי על האדם עצמו, בשל כך שהוא מאיים עליו או פוגע בשלוות חייו, בפרטיותו, בחירותו או בגופו. על רקע האמור, ברי כי בגדרו של חוק זה יש משמעות רבה לכך שהביטוי הוא חוזר ונשנה. כמו כן, וכפי שמעיד עליו שמו – החוק למניעת הטרדה מאיימת ממוקד במניעה עתידית ומכאן חשיבותו. אם כן, אין מקום להנחה שמתחייב "סיווג" חד-חד-ערכי של פרסומים כלשון הרע או כהטרדה מאיימת.
