בקשה למתן צו עשה להעברת חזקה בנכס מקרקעין

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשה, על נספחיה, הגעתי להחלטה כי דין הבקשה למתן סעד זמני במעמד צד אחד להדחות, וכי יש להעביר את הבקשה לתגובת המשיבים בתוך 7 ימים, ולהלן נימוקי: מתן סעד זמני מסור לשיקול דעתו של בית המשפט (ע"א 238/73 ישראל שרעבי נ' נסים חמצני, פ"ד כח(1), 85 , 87-88) , והוא יינתן רק כאשר הוא הכרחי ומצדיק את התערבותו של בית המשפט בשלב מוקדם, לפני בירור התביעה (ראה, למשל, רע"א 338/88 חמיס נ' שטרן, פ"ד מג (4) 552).

וכן עמ' 107: "אין בית משפט נוהג לתת צו מניעה במקום שפגיעתו של הנתבע בזכויותיו המשפטיות של התובע היא זעומה, והיא ניתנת להערכה כספית, ותשלום של ממון יש בו כדי פיצוי..." נוכח כל האמור לעיל, ובנסיבות העניין,ובשים לב כי כונסת הנכסים כבר קיבלה חזקה על המקרקעין משוא ההליך ( המושכר ), כי הבקשה שלפניי הוגשה בשיהוי שכן המבקש ידע על קיומו של הליך ההוצל"פ ולקיומה של כונסת הנכסים מזה זמן רב, והיות והתרשמתי כי על המאזניים מוטל בעיקר נזק כספי, אשר הנו הפיך מיסודו ובר פיצוי, לא מצאתי לנכון ליתן צו מניעה וצו עשה זמני במעמד צד אחד, כמבוקש.

...

הלכה פסוקה היא שבית המשפט נעתר במשורה ורק במקרים חריגים למתן צו עשה שתכליתו לשנות את המצב הקיים, במעמד צד אחד.

ככלל, ההלכה הפסוקה בעניין מהותו של צו עשה הינה חד משמעית: "נקדים ונאמר, שאמות המידה לנתינת צו עשה זמני נוקשות יותר מאלו שבנתינת צו מניעה זמני. המשיב לא ביקש לשמור על המצב הקיים אלא לשנותו מעיקרא, ולהחזיר את המצב לקדמותו. בקשתו היתה למעשה שבית הדין יפסוק סופית בפלוגתא שבין הצדדים, אם כי לתקופה מוגבלת. נראה לנו שצריכות להיות נסיבות יוצאות מן הכלל כדי להביא בית משפט להיעתר לבקשה כזו, וצריכות להיות בפניו הוכחות חותכות על זכותו המוחלטת של המבקש, ולא רק הוכחות על זכות לכאורה". (דב"ע לג/3-3 מדינת ישראל - גנץ פד"ע ד 161, 164).

וכן עמ' 107: "אין בית משפט נוהג לתת צו מניעה במקום שפגיעתו של הנתבע בזכויותיו המשפטיות של התובע היא זעומה, והיא ניתנת להערכה כספית, ותשלום של ממון יש בו כדי פיצוי..." נוכח כל האמור לעיל, ובנסיבות העניין,ובשים לב כי כונסת הנכסים כבר קיבלה חזקה על המקרקעין משוא ההליך ( המושכר ), כי הבקשה שלפניי הוגשה בשיהוי שכן המבקש ידע על קיומו של הליך ההוצל"פ ולקיומה של כונסת הנכסים מזה זמן רב, והיות והתרשמתי כי על המאזניים מוטל בעיקר נזק כספי, אשר הינו הפיך מיסודו ובר פיצוי, לא מצאתי לנכון ליתן צו מניעה וצו עשה זמני במעמד צד אחד, כמבוקש.

הצדדים היו מעוניינים להסדיר ביניהם את ביצוע התשלום נשוא פסק הבוררות ולכן חתמו בתאריך 12.2.2001 על הסכם בו התחייבה הנתבעת לפצות את התובעת בכסף, בשכירות נכס לעשרים שנים ללא תמורה, וכן להעביר לחזקתה ולבעלותה הבלעדית של התובעת ללא כל תמורה מחסן בגודל 30 מ"ר הנמצא בקומה 2 בבית לומיר.

בחינת הליכים אלה מעלה שהתנהלה תביעה במסגרת ת"א 19309-03-21 בגדריו ניתן פסק דין הנוגע לפינוי נכס אחר בתביעה שהגישה הנתבעת כאן נגד חברה אחרת יעקבקיבא בע"מ. בהליך שם נדון בין היתר ההסכם מתאריך 12/2/2001 שנחתם בין שתי החברות: התובעת וחברת יעקבקיבא לבין הנתבעת במסגרתו נטען שקיימת התחייבות להעברת שני מחסנים.

הליך נוסף הוא ת"א 64280-05-22 בו התובעות הן התובעת וחברת יעקבקיבא בע"מ, במסגרתו התבקש בית המשפט ליתן צו עשה אשר יורה לנתבעת להעביר לבעלות התובעות 2 מחסנים הנמצאים בבנין בית לומיר, תביעה זו מתייחסת גם למחסן נושא ההליך כאן.

נטען, שנכסי התובעת בבית לומיר אמנם נמכרו בעבר אך זכותה לקבל לבעלותה את המחסן טרם מומשה, ומכאן עולה שהנתבעת אוחזת בנכס מקרקעין אשר שייך לתובעת ונמנעת להעבירו לבעלותה.

...

המדובר בתת חלקה 6 בגינה הייתה רשומה הערת אזהרה לטובת התובעת, עד יום 17.1.2007 שאז ככל הנראה היא מכרה את זכויותיה בגין תת החלקה הנ"ל. דברים אלו משתקפים לטענת הנתבעת בפסק דינו של בית המשפט בהליך אחר שהתנהל בין הנתבעת לבין חברת יעקבקיבא בע"מ, המנוהלת אף היא על ידי מנהלה של התובעת, שם נקבע שהטענות של הנתבעת שם ושל התובעת כאן בשל אי העברת המחסנים להידחות, כן הועלתה בפסק הדין תמיהה מדוע תזנחנה הנתבעת שם והתובעת כאן את זכויותיהן לפרק זמן כה ממושך.

רק לאחר שבית המשפט מגיע למסקנה בדבר חיוב התובעת בהפקדת ערובה, עליו לקבוע את שיעורה באופן מידתי המאזן בין כלל השיקולים בנסיבות העניין.

לאחר שעיינתי בבקשה להפקדת ערובה בתשובה לה ובתגובה לתשובה וכן במכלול החומרים שצורפו, החלטתי לחייב את התובעת בהפקדת ערובה, אם כי בסכום נמוך במעט מזה המבוקש.

שאלת גובה הערובה תלוית נסיבות ובגדרה ישקלו שיקולים רלוונטיים כדוגמת הזכויות החוקתיות של זכות הגישה לערכאות והזכות לקניין, כך שהפגיעה בהן לא תביא לשלילתן בפועל ותהיה מידתית (רע"א 10376/07 ל. נ הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (נבו 11.02.2009) (להלן: "עניין ל.נ הנדסה"), לאחר שבחנתי את מכלול השיקולים לרבות מהות ההליכים, וההוצאות שצפויות להיגרם לנתבעת, אני קובעת שעל התובעת להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבעת בסכום מתון של 30,000 ₪, כאשר מדובר בסכום הוצאות סביר לו תתברר תביעה מסוג זה. הסכום גם מתיישב עם סכום הערובה שנקבע בהליך הקודם שנמחק, סכום עליו לא השיגה התובעת במסגרת ערעור, אלא בחרה שלא להפקיד את הערובה, דבר שהביא למחיקת התביעה והגשת תביעה זו. סוף דבר במכלול האמור לעיל, אני מחייבת את התובעת להפקיד בקופת בית המשפט בתוך 30 יום סך 30,000 ₪, במזומן או בערבות בנקאית אוטונומית לא מוגבלת בזמן, כתנאי להמשך התדיינות בתיק זה. לא יופקד הסכום תמחק התביעה.

עניינו של ההליך המתנהל בבית משפט השלום הוא בתובענה שהמבקשת הגישה לפינוי משיבה 1 (להלן: "המשיבה") מנכס שבו המשיבה תפסה חזקה ביום 27.3.22, ואשר המבקשת טוענת לזכויות בו. ההליך בבית משפט השלום ניפתח עם הגשת בקשה למתן סעד זמני שהמבקשת הגישה, וכשבוע לאחר מכן הוגש כתב התביעה.

במסגרת הבקשה למתן צו עשה ל"פינוי פלישה טרייה" שהמבקשת הגישה לבית משפט השלום, המבקשת טענה כי יש לה זכויות לדיירות מוגנת בנכס מכוח הוריה שהיו דיירים מוגנים בנכס והחזיקו בו עשרות שנים והפעילו במקום אכסניה.

בית המשפט קבע, כי ככל שהמשיבה תבקש להעביר את החזקה בנכס לאחרים, עליה להגיש בקשה מתאימה.

וכך קבע בעיניין זה בית משפט קמא: "סעיף 18 דורש כי התובע יחזיק במקרקעין 'כדין' קודם לתפיסה, בעוד שהמבקשת טענה בסיכומיה מפורשות כי לצורך הכרעה בבקשתה אין כל צורך לידון בשאלת הבסיס להחזקתה הנטענת בנכס. נראה, איפוא, כי המבקשת כיוונה לתביעה מכוח סעיף 19 לחוק המקרקעין, המיועדת כאמור להגן על החזקה בפועל." מהחלטת בית משפט השלום נובע, שגם אם בית המשפט היה דן בבקשת המבקשת באספקלריה של סעיף 18 לחוק המקרקעין, היה מקום לדחות את בקשת המבקשת.

...

יוצא אפוא, שבשלב זה לא ניתן לקבוע כי המבקשת היא בגדר "מחזיקה כדין" לצורך הפעלת הסעד לפי סעיף 18 לחוק המקרקעין.

סוף דבר.

בשל הטעמים שעליהם עמדתי, אני מחליט לדחות את הבקשה למתן רשות לערער.

עם סיום בניית הבניין ע"י המבקשת במקום בו מצוי הנכס נשוא הדיירות המוגנת (ברחוב עזה 3), יוקנו למשיבה 1 זכויות בעלות בנכס שהנו חנות בגודל של כ-70 מ"ר והמשיבה תעבור מהחנות ברחוב עזה 8 אל הנכס שיוקנה כאמור כנכס בבעלותה.

ביום 8.10.20, היינו בחלוף 3 חודשים מיום הדיון, הגישו הנתבעים בקשתם זו לביטול ההחלטה שניתנה בדיון מיום 9.7.20 ולביטול הסכמתם להריסת המרפסת, ואלו עיקר נימוקי הנתבעים: התובעת הטעיתה את ביהמ"ש ואת הנתבעים עת טענה בבקשתה לצוו עשה זמני וכן בדיון שהתקיים, כי היא נידרשת להרוס את המרפסת כתנאי לקבלת היתר לבניית ביניין משרדים.

בהיות הנתבעים בעלים במשותף עם התובעת בחלקה בה מצוי העסק, אין התובעת יכולה לנהוג במקרקעין כרצונה ואינה רשאית לתפוס חזקה ייחודית בכל מקום במקרקעין אלא בהסכמת כל בעלי הזכויות.

...

ביטול הסכם שכזה וההחלטה המאשרת אותו, אין להגיש בפני מותב זה. סבורני כי די בכלל האמור בכדי לדחות את הבקשה על הסף.

לסיכום, ולאור כלל האמור הבקשה נדחית.

נוכח דחיית הבקשה, הנתבעים ישלמו לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 1,500 ₪ בתוספת מע"מ. סכום זה ישולם תוך 30 יום מהיום שאם לא כן הוא יישא תוספת הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

הבקשה לסעד זמני והתשובה ביום 29.3.22 הגישה המבקשת בקשה לסעד זמני, שהוכתרה בכותרת "בקשה דחופה למתן צו עשה זמני מיידי (פינוי פלישה טרייה)". לטענת המבקשת, היא אחת מבנותיהם ויורשותיהם של המנוחה ושל אשהּ המנוח (להלן: המנוח), ואלה היו בעלי מעמד של דיירים מוגנים בנכס והפעילו בו אכסניה.

הסעיף נועד להגן על הסדר הצבורי, ולמנוע מצב שבו בעלי זרוע תופסים חזקה במקרקעין בלא הליך משפטי מתאים, וזאת ללא קשר לשאלה אם הם בעלי הזכויות באותם מקרקעין.

ההנחה היא כי האנטרס של המבקש סעד זמני בנכס מקרקעין מהסוג השני הוא עסקי-כלכלי בלבד כאשר העברתו ומימושו מגלמים בתוכם נזק כספי הניתן לפצוי.

...

בשקלול שני אלה, סבורני כי אין לקבל את הבקשה בעיקרה, ובשלב זה יש להותיר את הנכס בהחזקת המשיבה.

עם זאת, נוכח התלהטות הרוחות ביום 27.3.22 וכן במהלך הדיון, ומבלי להטיל דופי במי מן הצדדים, סבורני כי מוטב יהיה לשמור על הפרדה.

סיכום הבקשה נדחית אפוא בעיקרה, בכפוף לאמור בפיסקאות ‎66 ו-‎67 לעיל.