יחד עם הגשת כתב התביעה הגישו המבקשים בקשה לעיקול זמני – ובקשו כי בית המשפט יורה למחזיקה, ארגון פועלים להתיישבות שיתופית נווה ימין בע"מ, לעקל ברשום כספים של המשיבים המוחזקים בחשבון פנימי של המחזיקה, וכן לעקל ברשום כספים שהיא מחזיקה עבור המשיבים שלא במסגרת החשבון הפנימי.
"הדגש במתן צו העיקול עבר אפוא מהצורך לייחד נכסים לשם ביצוע עתידי של פסק הדין, לצורך למנוע שינוי מצבו לרעה עד למועד פסק הדין. לעניין זה רלוואנטית השאלה אם אמנם עומד המשיב להבריח את נכסים או לעשות מעשה אחר שיש בו כדי להכשיל את פסק הדין" (רע"א 8420/96 מרגליות נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות, פ"ד נא (3) 789, 800 – ש' לוין) (ור' רע"א 7559/15 לוי נ' ברק, ש' רובינשטיין, החלטה מיום 6.12.15; פורסם בנבו).
כך או כך, וכאמור, די בכך שיימצא שאין מדובר בתביעה טורדנית וכי קיימת סוגייה המחייבת ליבון.
כך, למשל, נהוג לערוך הבחנה בין עיקול שהוטל על חשבון עו"ש של נתבעים (אותו יטה בית המשפט שלא להטיל, ככל הניתן) ובין עיקול על חיסכונות ופיקדונות, למשל (שביחס אליהם ההפרעה להתנהלות השוטפת, ככלל, קטנה יותר – ובית המשפט יעתר בקלות רבה יותר לבקשה להטיל עליהם עיקול, בודאי ברשום).
...
בהחלטה מיום 13.7.23 נעתר בית המשפט (כב' הרשמת הבכירה מ' רבינוביץ') לבקשה במעמד צד אחד והורה על העיקול כמבוקש, ובתנאי הבטוחות שנקבעו.
שוכנעתי כי גם לעניין זה נוטה הכף לצד המבקשים.
הבקשה לביטול צו העיקול הזמני נדחית.