התובענה, בתמצית
מונחת לפני תביעה למתן סעד הצהרתי, אשר החלה את דרכה כהמרצת פתיחה שהוגשה כנגד שישה משיבים, במסגרתה התבקש בית המשפט להצהיר כי התובעת "הנה החוכרת הבלעדית ו/או בעלת זכות השכירות הבלעדית של הדירה בקומת הקרקע ברחוב אונקלוס 9 בני ברק הידועה כחלקה 665 בגוש 6192 (להלן: "הדירה") וזכאית להירשם אצל רשם המקרקעין כ"חוכר".
יש לציין כי בד בבד עם הגשת המרצת פתיחה הוגשה בקשה למתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד האוסר על הנתבע או מי מטעמו להכנס לדירה או לקרקע הצמודה וכן לאסור עליו לעשות עסקה ביחס לדירה או ביחס לקרקע המצויה בצמוד לה. ביום הגשת התובענה והבקשה ניתנה החלטתי כדלקמן: "לאחר עיון בהמרצת הפתיחה ובבקשה למתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד, איני רואה מקום ליתן את הסעד המבוקש ללא תגובת המשיבים, ובמיוחד המשיב 1. אין מחלוקת כי הנכס נרשם על שמו כבר ביום 19.6.11, דהיינו לפני חמש שנים; בסמוך לאחר מכן נרשמו הערות לטובת מי מהמשיבים האחרים; אין זה מוכחש כי הרישום נעשה בידיעת בנה של המבקשת, מר ישראל גולד, ראו תצהירו בסעיף 13. חלפו חמש שנים ורק כעת מבוקש לשנות את הרישום – כשהנכס רשום ע"ש המשיב 1 ולכאורה הוא זכאי לעשות בו מנהג בעלים. בנוסף, לא ברור מתי החלו הפניות למשיב 1 לשינוי הרישום ולא ברורה הבהילות במתן הצוו במעמד צד אחד...".
בעקבות ההחלטה הנ"ל היתקיים דיון בבקשה למתן צו הזמני, במהלכו הגיעו הצדדים להסכמות, שיעמדו בתוקפן עד להכרעה בתובענה העיקרית (ראו פרוטוקול הדיון מיום 20.12.16); כן הוסכם על העברת התובענה לפסים של תביעה רגילה.
מוסיף הנתבע וטוען כי במהלך השנים פרע את מלוא החוב כלפי ישראל, בין היתר באמצעות קזוז דמי השכירות, וכאשר החל, בשנת 2015 או בסמוך לכך, לידרוש דמי שכירות או את פינוי הדירה, שינה ישראל את עורו והציג את התרחיש הדמיוני המתואר בכתב התביעה, לפיו, כביכול, התובעת הנה הבעלים של הדירה – תרחיש הנעדר בסיס עובדתי ומשפטי כאחד.
...
המסקנה המשפטית מהמקובץ
רישום הדירה על שם הנתבע נעשה כדין, בהתאם להסכמות שגובשו עם ישראל.
לאור כל האמור לעיל, מורה אני על דחיית התביעה.
התובעת תשלם לנתבע הוצאות משפט הכוללות את הוצאות התמלול וכן תשא בשכר טרחת עורך דינו בסך של 75,000 ₪, וזאת תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.