בקשה למתן צו הריסה ללא הרשעה של גדרות שנבנו ללא היתר

מונחת לפני בקשת המבקשת למתן צו הריסה ללא הרשעה ביחס לגדר, אשר אורכה הכולל הנו למעלה מ- 500 מטר, המקיפה מיתחם בין הרחובות רובינשטיין והמחרוזת ביפו, הידוע בכינויו "פרדס אבו סייף". הגדר מושא הבקשה הבקשה מתייחסת ל-10 מקטעים רצופים של גדר המוצבת לאורך רחוב רובינשטיין ורחוב המחרוזת בתל אביב – יפו, כדלקמן: מקטע 1: רחוב רובינשטיין 12ג - 12 בגובה כ- 5 מטר ובאורך כ- 65 מטר (לאחר תיקון הבקשה מבוקש להרוס רק את הגדר הבנויה מעל קיר האבן).

אולם, כאשר בצו הריסה ללא הרשעה עסקינן, לא די בכך שהגדר ניבנתה ללא היתר, וכאמור יש לבסס גם אינטרס צבורי מיוחד בהריסה.

ראה רע"פ 3154/11 אליאס נ' מדינת ישראל (פורסם, 15.5.11): "גם את טענת המבקש לאכיפה בררנית אין לקבל, שכן, וכפי שקבע בית המשפט המחוזי, מרגע שנקבע קיומו של אינטרס צבורי בהריסת הבניה הלא חוקית, הינה לשם הוצאת הצוו בעיניין הקונקרטי אין משמעות של ממש לשאלה האם יש בניה בלתי חוקית נוספת אשר נגדה לא ננקטו הליכים". וכן רע"פ 302/17 שרעבי נ' הועדה המקומית לתיכנון ובניה קריות, (פורסם, 19.9.17): "אם מתחילים באכיפה לאחר תקופה של חדלון באכיפה - מי שמועמד לדין לראשונה על פי המדיניות החדשה איננו יכול לטעון להגנה מן הצדק כדי ביטול האישום, שכן אם טענה זו תיתקבל - תת האכיפה תימשך ותונצח". סוף דבר ניתן בזאת צו להריסת הגדר מושא הבקשה.

...

נוכח העובדה שאורכם של מקטעי הגדר הבנויים על מקרקעין מוגנים בטל בשישים ביחס למקטעי הגדר הבנויים על מקרקעין המיועדים לאזור מגורים מיוחד, אינני מקבלת את טענת המבקשת.

אינני מקבלת את הטענה.

בכל מקרה, משהשתכנעתי שטעמים ענייניים עומדים ביסוד הגשת הבקשה, ושקיים אינטרס ציבורי מיוחד בהריסת הגדר, אזי דין הטענה להדחות.

ראה רע"פ 3154/11 אליאס נ' מדינת ישראל (פורסם, 15.5.11): "גם את טענת המבקש לאכיפה בררנית אין לקבל, שכן, וכפי שקבע בית המשפט המחוזי, מרגע שנקבע קיומו של אינטרס ציבורי בהריסת הבניה הלא חוקית, הנה לשם הוצאת הצו בעניין הקונקרטי אין משמעות של ממש לשאלה האם יש בניה בלתי חוקית נוספת אשר נגדה לא ננקטו הליכים". וכן רע"פ 302/17 שרעבי נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה קריות, (פורסם, 19.9.17): "אם מתחילים באכיפה לאחר תקופה של חדלון באכיפה - מי שמועמד לדין לראשונה על פי המדיניות החדשה איננו יכול לטעון להגנה מן הצדק כדי ביטול האישום, שכן אם טענה זו תתקבל - תת האכיפה תימשך ותונצח". סוף דבר ניתן בזאת צו להריסת הגדר מושא הבקשה.

עם זאת, יש לאזן בין האנטרס הצבורי לזה הפרטי וכפי שנקבע בע"פ 3490/97 אליהו יצחק נ' הועדה המקומית לתיכנון ולבנייה כפר סבא (3.2.1998): "... כאשר מדובר בבקשה למתן צו הריסה ללא הרשעה... צו הריסה יינתן רק במקום ששיקולי 'העניין הצבורי' גוברים על השיקולים האחרים שמציג המתנגד...יהיו איפוא מקרים שבהם יגיע בית-המשפט לכלל מסקנה כי יש הצדקה ליתן צו הריסה... בשל כך שבנסיבות המיוחדות למקרה, עומדת הותרת המבנה הבלתי חוקי על כנו בנגוד זועק לאנטרס הצבורי ש'חוטא לא יצא נשכר'; יהיו מקרים שבהם תהיה הצדקה למתן הצוו במניעת ה'אנדרלמוסיה' שיוצרת בנייה ללא היתר ויהיו מקרים שבהם תימצא ההצדקה למתן הצוו ב'מיטרד' שיוצר המבנה שניבנה שלא כחוק. ברם, על מנת להגיע לכלל המסקנה האמורה, על בית המשפט לעמת כנגד השיקולים 'הציבוריים' האמורים – שאינם מהוים, כמובן, רשימה ממצה – את השיקולים ה'אישיים' של המתנגד להריסה..." בבוא בית המשפט לידון בצו הריסה בלא הליך פלילי נושא הדיון הוא המבנה המיועד להריסה עצמו וקיום התנאים הנדרשים להוצאת הצוו, ולא אחריותו הפלילית של בעל המקרקעין או של כל גורם אחר (ע"פ 8338/09 דן כדר נ' מדינת ישראל (31.1.2010); ע"פ 3490/97 יצחק נ' ועדה מקומית כפ"ס (3.2.1998), רע"פ 124/01 ניקר נ' מדינת ישראל (19.1.2012)).

דו"ח הפיקוח של המפקח נאטור אישר את עצם קיומה של הגדר ושל הבנייה האסורה.

יתרה מכך, מהחומר שהונח לפניי עלה כי בבקשה להיתר בנייה שהגיש המשיב לועדה, סומנה הגדר להריסה כתנאי למתן ההיתר.

...

דיון והכרעה לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים, הן בבקשה, הן בדיון, הן בסיכומים, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל.

עם זאת, יש לאזן בין האינטרס הציבורי לזה הפרטי וכפי שנקבע בע"פ 3490/97 אליהו יצחק נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה כפר סבא (3.2.1998): "... כאשר מדובר בבקשה למתן צו הריסה ללא הרשעה... צו הריסה יינתן רק במקום ששיקולי 'העניין הציבורי' גוברים על השיקולים האחרים שמציג המתנגד...יהיו אפוא מקרים שבהם יגיע בית-המשפט לכלל מסקנה כי יש הצדקה ליתן צו הריסה... בשל כך שבנסיבות המיוחדות למקרה, עומדת הותרת המבנה הבלתי חוקי על כנו בניגוד זועק לאינטרס הציבורי ש'חוטא לא יצא נשכר'; יהיו מקרים שבהם תהיה הצדקה למתן הצו במניעת ה'אנדרלמוסיה' שיוצרת בנייה ללא היתר ויהיו מקרים שבהם תימצא ההצדקה למתן הצו ב'מטרד' שיוצר המבנה שנבנה שלא כחוק. ברם, על מנת להגיע לכלל המסקנה האמורה, על בית המשפט לעמת כנגד השיקולים 'הציבוריים' האמורים – שאינם מהווים, כמובן, רשימה ממצה – את השיקולים ה'אישיים' של המתנגד להריסה..." בבוא בית המשפט לדון בצו הריסה בלא הליך פלילי נושא הדיון הוא המבנה המיועד להריסה עצמו וקיום התנאים הנדרשים להוצאת הצו, ולא אחריותו הפלילית של בעל המקרקעין או של כל גורם אחר (ע"פ 8338/09 דן כדר נ' מדינת ישראל (31.1.2010); ע"פ 3490/97 יצחק נ' ועדה מקומית כפ"ס (3.2.1998), רע"פ 124/01 ניקר נ' מדינת ישראל (19.1.2012)).

בע"פ 30679/06 אמין עבאסי נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים (07.05.2007) נקבע: "ככל שמדובר באכיפת החוק כנגד ביצוע עבירות על דיני התכנון והבנייה, ובכלל זה בדרך של הוצאת צווי הריסה מינהליים, גובר האינטרס הציבורי של אכיפת החוק וההקפדה על התאמת הבנייה למרקם התכנוני, על-פני אינטרס הפרט של בעל הנכס שהקים מבנה שלא כדין, ובפרט כשאין לו אינטרס מוגן שמבנה בלתי חוקי יוותר על כנו". וביתר דיוק ופירוט: טענות הגנה מן הצדק אינן מתאימות להליך הספציפי של צו הריסה בלא הליך פלילי ברע"פ 4021/14 פארק המים קריות (2008) בע"מ נ' הוועדה מקומית לתכנון ולבנייה חיפה (19.8.2014), המתייחס מפורשות להליך של צו הריסה בלא הליך שיפוטי, שבאותה עת היה קבוע בסעיף 212 לחוק התכנון והבנייה, נקבע: "עמדתן של הערכאות הקודמות בסוגיות הנ"ל מתיישבת גם עם גישת הפסיקה הנוהגת שלפיה מתן צו הריסה ללא הרשעה איננו בגדר עונש, כי אם אמצעי לשמירת הסדר הציבורי, שתכליתו היא הסרת 'מכשול' לרבים (במובן הרחב), ומניעת מטרד מן הציבור בשל עצם קיומו של מבנה בלתי חוקי... משכך נקבע עוד כי: 'ספק אם כלל יכולה טענת הגנה מן הצדק להישמע במסגרת הליכים על פי סעיף 212 לחוק התכנון והבנייה' (דברי כבוד השופט סלים ג'ובראן, ברע"פ 2411/12 בוסקילה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה אילת (23.3.2012)". סוף דבר נוכח כל האמור, מתקבלת הבקשה נושא תיק זה. ניתן צו הריסה כמבוקש והמשיבה רשאית לפעול לביצועו כחוק.

בפסק הדין, נעתר בית המשפט לעיקר בקשת המשיבה מיום 10.09.2019 למתן צו הריסה ללא הרשעה ביחס לגדר המקיפה מיתחם הידוע בכינוי "פרדס אבו סייף" ושטחו כ-50 דונם, בין רחובות רובינשטיין והמחרוזת ביפו (חלקות 14, 19, 20, 22, 147, 149, 135, 244 ו-246, בגושים 7048, 7050 ו-7427), והורה, בין השאר, כי "ניתן בזאת צו להריסת הגדר מושא הבקשה. צו ההריסה לא יחול על גדר שבנויה על מקרקעין המיועדים לאיזור מגורים מיוחד, שתוחמת חצר בית מגורים, עשויה מאבן/חפוי טיח/עץ וגובהה אינו [עולה] על 1.5 מטר. ככל שקיימות גדרות כאמור שגובהן עולה על 1.5 מטר, ייהרס רק החלק העולה על 1.5 מטר (ובילבד שנותר לפחות 1.05 מפני הקרקע בצד הפנימי של הגדר. צו ההריסה מתייחס לגדר בלבד ולא לקירות של בתים... הצוו ייכנס לתוקפו בתוך 6 חודשים מהיום...". בית המשפט הוסיף וקבע הוראות באשר לאופן ביצוע הצוו.

ראשית כל, מדובר בכלי שתכליתו אכיפת הוראות דיני התיכנון והבניה, להבדיל מענישה, עת שהוי בפעולת הרשות, כשלעצמו, אינו מהוה טעם לאי מתן הצוו - "טענת המבקשת, לפיה אין בעיניינה תחולה לסעיף 212 לחוק התיכנון, באשר המבנה הוקם לפני כניסתו לתוקף של חוק התיכנון, אין בה ממש. בנגוד לטענת המבקשת, צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק התיכנון אינו עונש. תכליתו היא שמירה על הסדר הצבורי, ומניעת מיטרד מן הציבור... כל עוד עומד המבנה על תילו ללא היתר, עוברת המבקשת על הוראות פרק י' לחוק התיכנון, ולמועד המדויק של הקמת המבנה אין, על-כן, חשיבות של ממש... הדרך בה ראוי לפעול במקרה שבו ניבנה מבנה ללא היתר ובמועד בלתי ידוע, היא הגשת בקשה למתן צו הריסה ללא הרשעה, כפי שאכן עשתה המשיבה" (רע"פ 1253/00 סבג נ' מדינת ישראל, ניתן ב-15.08.2000).

...

הנסיבות, כמו גם העדויות לעיל, מצביעות שאכיפה יעילה של דיני התכנון לא תוכל להתבצע אלא על דרך שימוש בהסדר שעניינו הריסה ללא הרשעה, להבדיל מהליכים פליליים שינוהלו כנגד מאן דהוא והצפויים להיתקל בקשיים בהוכחת זיקתו לבנייה ואילו מחלקיה, טענות התיישנות, יכולתו לקיים צו הריסה שיופנה כלפיו אישית בהתקיים שינוי בזהות המחזיק, וכיו"ב. אשר לאינטרס הציבורי – בית משפט קמא סייר במתחם, תיעד את ביקורו, והגיע למסקנה כי הגדר הבנויה בגובהה המלא מנתקת את המתחם מסביבתו, מוציאה בפועל שטחים המיועדים לשימוש הציבור, ומייחדתם למתגוררים במתחם ומוזמניהם.

בכך ביטא בית משפט קמא את מסקנתו העובדתית, למצער, באשר להלך רוחו של עובר אורח מן המניין, להבדיל מבני הקבוצות האמורות, שאין די בעדויותיהם על מנת לסתור את המסקנה האמורה.

הערעור נדחה אפוא.

הואיל ומדובר במבנה ישן ולא ניתן להוכיח מי ביצע את העבודות האסורות, ולאחר שהתובע החליט כי אין עניין לציבור בהמשך חקירה או בהעמדה לדין פלילי, הוחלט להגיש בקשה למתן צו הריסה ללא הרשעה.

בתגובה לטענות אלה, טענה המבקשת בתגובתה מיום 25.7.2021 כי המשיב אינו מיתנגד להריסה וכי גדר המחלוקת הינה רק לעניין הקף ההריסה.

לעניין זה נקבע בפסיקה (רע"פ 9908/08 גלאגל נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 23.2.2009)) כי "לפי לשון הסעיף, ניתן להוציא צו הריסה נגד מבנה שניבנה ללא היתר, כאשר לא ניתן להרשיע את הבונה בעבירה זו מחמת היתיישנות, ואין תימא לעובדה כי ניתן היה להרשיעו בגין עבירה אחרת לפי פרק י' לחוק התיכנון והבניה". עוד נקבע כי במקרה מעין זה מסור למבקשת שיקול דעת אם לנקוט בהליך של בקשה למתן צו הריסה או להגיש כתב אישום בעבירה של שימוש בבנייה שנבנתה שלא כדין (הדברים נכתבו אמנם לגבי סעיף 212 לחוק התיכנון והבנייה (כנוסחו לפני תיקון 116 לחוק), אך כוחם יפה גם לגבי סעיף 239 לחוק).

...

סיכומו של דבר: הגעתי למסקנה כי מתקיימים התנאים הדרושים למתן צו הריסה.

התוצאה התנגדות המשיב למתן צו ההריסה – נדחית.

בהתאם לסמכותי מכוח סעיף 239 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, אני מורה על הריסת המבנה.

לשיטת המבקשת קיים במקרה זה עניין צבורי במתן צו ההריסה, לאור הקף המבנה שהוקם ללא היתר ולאור העובדה שמדובר בבנייה ישנה שעומדת על כנה לכל הפחות משנת 2015 מבלי שניפתח כל הליך תיכנוני לצורך הכשרתה.

לעניין זה יש לציין כי פסיקת בתי המשפט הכירה במקרה של היתיישנות העבירה כמקרה הנכנס לגדר "אינו בר-עונשין". מעיון בחלופות סעיף 212 נראה כי מטרת הסעיף הייתה ליתן בידי בית המשפט סמכות לאכוף את חוקי הבנייה מקום שבו לא ניתן ללכת "בדרך המלך" – הגשת כתב אישום נגד עבריין הבנייה – וזאת על מנת שלא להשלים עם התופעה החמורה של בנייה בלתי חוקית, בבחינת איש הישר בעיניו יעשה.

ראו למשל ב-ע"פ 3490/97 אליהו יצחק נ' הועדה המקומית לתיכנון ולבניה, פ"ד נב(1) 136, בעמ' 142 [1998] (להלן: "עניין יצחק"), מפי כב' השופט י' קדמי: "... כאשר מדובר בבקשה למתן צו הריסה ללא הרשעה – לפי סעיף 212 לחוק התיכנון ... אין די לה למדינה בהוכחה כי נתקיימו התנאים המקימים את הסמכות לצוות על ההריסה, ועליה להוכיח כי בנסיבות העניין ישנה הצדקה ליתן צו כזה מטעמים של "עניין צבורי" חשוב; כאשר בפני המתנגד למתן הצוו פתוחה האפשרות להציג שיקולים התומכים בהתנגדותו.

...

התוצאה ההתנגדות המשיבה לבקשה למתן צו הריסה מתקבלת אך ורק בכל הנוגע לבנייה המוקדמת ונדחית בכל הנוגע לבנייה המאוחרת.

לפיכך, בהתאם לסמכותי מכוח סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (בנוסחו לפני תיקון 116), אני מורה על הריסת הבנייה המאוחרת, המתוארת בסעיף 1 לבקשה למתן צו הריסה ובתרשים שצורף אליה.

לעניין פסיקת ההוצאות, לאחר שהבאתי בחשבון את העובדה שהבקשה התקבלה בחלקה ואת האמור בהחלטתי מיום 21.11.2022, אני מחייב את המשיבה בהוצאות המבקשת בסך של 3,000 ש"ח. סכום זה ישולם בתוך 30 יום ולאחר מכן יישא הפרשי ריבית והצמדה כדין.