באותו עניין, ראה בית המשפט כי הנתבעת הפרה במעשיה את חובת הזהירות המושגית והקונקרטית, בכך שטרם הגשת התלונה וטרם הגשת הבקשה למתן צו מניעת הטרדה מאיימת היא לא פנתה לייעוץ משפטי מתאים, על מנת לברר מהו ההליך המשפטי המתאים והרלוונטי כלפי התובע שם, אלא פנתה לאפיקים משפטיים בלתי רלונטיים, דהיינו, הגשת תלונת סרק במישטרה ותביעת סרק לביהמ"ש, במקום לנקוט בהליך משפטי מתאים מכוח חוק איסור לשון הרע (ראו והשוו: ת"א 53268-11-16 דור נ' קטרי (3.4.19)).
היתנהלות זו זכתה להתייחסות מפורשת בפסק דינה של כב' השופטת ע' גולומב שציינה כי "לבקשה שהוגשה ונדונה במעמד צד אחד, ראתה המבקשת לנכון לצרף רק אחת משתי ההחלטות השיפוטיות בעיניינם של הצדדים מהשנה האחרונה, היא החלטת כב' סגן הנשיא א. זגורי אשר נענה חלקית לבקשה ליתן צו הגנה נגד המשיב. את החלטת כב' השופטת הבכירה רים נדאף, בה ניתן כנגד המבקשת עצמה צו למניעת הטרדה מאיימת לבקשת המשיב, וזאת לפני חודשים בודדים, לא הציגה המבקשת בבקשתה ולא גילתה אודותיה". משכך נקבע כי "היתנהלות דיונית מעין זו אין להלום, בפרט שמדובר בבעל דין המבקש כי יינתן בעיניינו צו במעמד צד אחד, דבר המחייב גילוי של מכלול העובדות הרלבנטיות שבידיעתו. לא מצאתי כל מענה סביר ומניח את הדעת מצד המבקשת להתנהלות זו שיש בה משום חוסר תום-לב דיוני. דומה כי די בכך כדי להצדיק את דחיית הבקשה הנוכחית כפי שהוגשה".
השנייה - הקביעה ולפיה רים עשתה שימוש בהליך מניעת הטרדה מאיימת עקב סיכסוך הנוגע לחניה, בפעם השנייה, אף לאחר שהוסבר לה קודם לכן בהליך בפני כב' השופט זגורי, שאין מקום להכריע בבקשה בסכסוך הנוגע לשימוש בשטח החניה, באופן עקיף תחת האיצטלה של צו מניעת הטרדה מאיימת.
...
לפי שאכנס לעובי הקורה אומר כי אין בידי לקבל את טענת הנתבעת בסיכומיה, כי גרסת התובע בדבר סימון הרובריקה של איסור הנשיאה והחזקת הנשק בטופס הבקשה למתן צו מניעת הטרדה מאיימת, מהווה שינוי חזית לו היא מתנגדת (סע' 7 לסיכומים), משום שטענה זו נטענה מפורשות בכתב התביעה (סע' 27(ג)) והוכחשה ע"י הנתבעת בסעיף 23 לכתב ההגנה.
דא עקא, התובע נמנע מלהציג תלושי השכר שהונפקו לו בתקופה בה נשללה ממנו נשיאת הנשק, קרי בחודשים ינואר ופברואר 2019, ומשכך אין לפניי נתונים מלאים בדבר הפסד השכר שנגרם לתובע במהלך תקופה זו, והאם הוא מימש זכויות אחרות שעומדות לו בתקופת היעדרותו, כגון ניצול ימי חופשה וכיוצ"ב.
לאור כל האמור לעיל, רואה אני לפסוק לתובע פיצוי בגין הפסד שכר בתקופת הפקדת הנשק על דרך האומדנה בסך של 4,000 ₪.
אשר לנזק לא ממוני - עוגמת נפש, לאחר ששקלתי את מלוא טיעוני הצדדים, ולאחר שנתתי את דעתי למניעת יצירתו של "אפקט מצנן" של תלונות מוצדקות והאינטרס הציבורי בלאפשר את הגשתן, לעומת האינטרס הציבורי במניעת הגשת הליכי הטרדה מאיימת בלתי מוצדקות, מבלי שהמתלונן מאמין בצדקת התלונה, ככל שהיא נוגעת להטלת המגבלה שבמדרג הגבוה של איסור לשאת נשק למי שהדבר דרוש לו לצרכי פרנסתו, כל זאת בהסתמך על אווירת "חשש" כללית שאין לה אדנים עובדתיים, כפי שארע במקרה שלפנינו, ולאחר שנתתי את דעתי להשתלשלות הסכסוך בין הצדדים דכאן מאז פסק דינו של כב' השופט זגורי ואילך, נחה דעתי כי נסיבות המקרה מצדיקות פיצוי התובע בגין נזק לא ממוני בסך גלובלי של 17,000 ₪, וזאת בשל עוגמת הנפש והטרחה שנגרמו לו עקב האיסור לשאת נשק המשמש אותו לצרכי פרנסתו, ומשנמצא כי בקשת הנתבעת למניעת הטרדה מאיימת נעדרת הלימה בין המגבלה של איסור לשאת נשק ברישיון לבין חומרת ההטרדה המאיימת שנטען כי נקטה כלפיה התובע, וכן חוסר המידתיות באיסור האמור שביקשה הנתבעת להטיל במעמד צד אחד, תוך הסתרת הליכים קודמים שהתקיימו בין הצדדים, ובעיקר צו מניעת הטרדה מאיימת שניתן נגדה לבקשת התובע, מעיניו של בית המשפט, הן בבקשה והן בדיון במעמד צד אחד.
סוף דבר
לשיטה אחרונה, התביעה מתקבלת חלקית.
