בקשה למתן סעד זמני שבגדרה נתבקש צו שיורה על איסור ביצוע דיספוזיציה בנכס שבמוקד העירעור, ולחלופין ליתן צו המורה להקפיא את הליך מכירת הנכס, וזאת עד שתתקבל הכרעה בעירעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 18.10.2020 (ה"פ 79-11-18, השופטת י' רוטנברג) (להלן: הבקשה ו-פסק הדין).
יצוין כי בתחילת הדיון בהמרצת הפתיחה, ניתן צו זמני שאסר על מכירת הדירה עד להחלטה אחרת – בהמשך להחלטה דומה שהתקבלה בבית משפט לעינייני מישפחה שדן בעזבון מרדכי ז"ל (ת"ע 35564-07-17); ובעקבות החלטה זו, נמחקה בהסכמה בקשת החברה למתן סעד זמני שיתיר את שיווק ומכירת הדירה (החלטות השופט י' שפסר מיום 2.12.2018 ומיום 28.3.2019, בהתאמה).
בהקשר זה צוין, כי מעיון בפנקס הבתים המשותפים נמצא שממש לאחרונה נרשמה הערת אזהרה על הדירה לטובת צדדים שלישיים (להלן: הרוכשים) – והדבר מעיד ביתר שאת על הצורך במתן סעד זמני, טרם שההתקשרות תהפוך לעובדה מוגמרת.
...
אשר לסיכויי הערעור, נטען כי אלה נמוכים, מאחר שפסק הדין מבוסס כולו על קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות שערכאת הערעור ממעטת להתערב בהן; ולדבריה ממכלול העובדות שהתבררו, ניכר שהחברה אינה אלא "קורבן לניסיון עוקץ של נוכל מתוחכם (הכוונה למאיר-ע'ב'), מסמכים מזויפים והעדת עדי שקר, בניסיון לחמוד דירה שבבעלות המשיבה (החברה-ע'ב')".
לאחר עיון בבקשה, בתשובת החברה ובתגובה לתשובה, על נספחיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.
המסקנה היא אפוא שמאזן הנוחות מטה את הכף במובהק לעבר דחיית הבקשה, ומשכך אינני נדרשת לסיכויי הערעור.
התוצאה היא שהבקשה נדחית, והצו הארעי שניתן בהחלטתי מיום 2.12.2020 מבוטל.
