בקשה למתן פסק דין על סמך הודאת בעל דין נטענת

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 7087/22 לפני: כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופטת י' וילנר כבוד השופט י' כשר המערער: רועי גורודיש נ ג ד המשיבה: החברה האמריקאית-ישראלית לגז בע"מ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת א' שטמר) מיום 6.7.2022 בת"צ 4672-10-20 תאריך הישיבה: ח' באב התשפ"ג (26.7.2023) בשם המערער: עו"ד אורי מקובסקי; עו"ד עופר לוי בשם המשיבה: עו"ד גד טיכו; עו"ד אלון קנטי ][]פסק-דין

זאת מאחר שהחיוב הקבוע נעשה כדין וטענת המערער נסובה על עצם השמוש בכינוי שונה בחוזה, דבר שאינו מצדיק ביזבוז משאבים צבוריים על בירור שאלה משפטית חסרת תוחלת.

גם אין לשעות לטענת המערער בנוגע לדחיית הטענה להודאת בעל-דין בסוגיית הביטוח.

הוא טען בין היתר כי לא היה מקום לצרף את הדו"ח לבקשת המשיבה; כי הדו"ח איננו בגדר אסמכתא "משפטית"; כי הוא ניתן עובר למתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי; כי הוא כלל לא מחליש את עמדת המערער אלא מחזק אותה; כי אין מקום לייחס לתקנות הגז מקור של השראה פרשנית למונח החוזי, בשים לב להוראות חוק הגנת הצרכן ולהוראות החוזה; וכי אף אם היה מקום לעשות כן, לא היה בכך כדי להשפיע על התוצאה בעניינינו.

נוכח המסקנה האמורה בדבר פרשנותו של החוזה לא ראיתי צורך להדרש לבקשת המשיבה להוספת אסמכתא בדמות תקנות הגז והדו"ח. אציין רק, בכל הנוגע לתקנות הגז, כי כמפורט לעיל המערער עצמו ביקש להסתמך על דברי חקיקה שונים ומגוונים על מנת לפרש את המונח "דמי שימוש" בחוזה; ולכן תמוהה היתנגדותו כעת לניסיון המשיבה ללמוד על פרשנות המונח מתקנות הגז העתידיות, העוסקות בהקשר הספציפי הרלוואנטי לענייננו.

כמו כן, לא מצאתי ממש בטענות המערער בנוגע ל"הודאת בעל דין" נוכח דבריו של בא-כוח המשיבה בדיון שהתקיים לפני בית המשפט המחוזי ביום 30.6.2021 בהתייחס לשאלה האם רכיב הביטוח נכלל ב"דמי שימוש".

...

נוכח כל האמור דחה בית המשפט את בקשת האישור וחייב את המבקש לשאת בהוצאות המשיבה בסך של 12,000 ש"ח. מכאן הערעור שלפנינו.

מסכים אני עם חברי שכך מתבקש מהקשרם של המילים "דמי שימוש" בחוזה בין המשיבה לבין לקוחותיה כמו גם מהציפיות הסבירות של הצרכן שהתקשר עם המשיבה בחוזה זה. כמו כן, סבור אני שמסקנה זו דווקא מתחזקת מהוראת סעיף 13 לחוזה, לפיה: "לשם הסרת ספק מוסכם בין הצדדים שמחיר הגז, גובה הסכומים שעל הצרכן לשלם לחברה כאמור בסעיף 6 לעיל, מחיר העברות או שינויים, מחיר התיקונים והחלפת ציוד, חלקים ואביזרים גובה דמי השמוש בציוד וכן כל תשלומים אחרים שיגיעו מאת הצרכן לחברה יקבעו מדי פעם בפעם אך ורק על ידי החברה, באישור הרשות המוסמכת במידה ויש הוראה חוקית המחייבת זאת והצרכן מתחייב לשאת בהם ולשלמם לחברה" (ההדגשות הוספו – י' כ').

מעבר לצורך אוסיף כי מקובלת עליי גם עמדתו של בית המשפט קמא, לפיה אף לו ניתן היה לסבור שהשימוש במונח "דמי שימוש" מאפשר לבסס תובענה ייצוגית לעניין מרכיב כזה או אחר שהמשיבה כוללת תחת מונח זה, הרי שבנסיבות דנן, והואיל והחיוב תואם את הדין ואת ציפיותיו של הצרכן, והקושי הנטען הוא במונח בו נעשה שימוש, היה מקום לדחות את בקשת האישור שהגיש המערער וזאת מכוח שיקול הדעת המוקנה לבית המשפט (וראו לעניין זה: ע"א 6007/21 מסאלחה נ' עיריית עפולה, פסקה 8 לפסק דינה של השופט ע' ברון (26.12.2021); עע"מ 7639/20 עזר נ' עיריית רחובות, פסקה 29 לפסק דינה של השופטת י' וילנר (2.7.2023); רע"א 4481/20 קירשנר נ' לוינשטיין, פסקה 21 לפסק דינה של השופטת ע' ברון (6.6.2023)).

מהטעמים שפורטו לעיל מסכים אני לדעתו של חברי כי דין הערעור להידחות.

התובע 2 טוען כי בנסיבות אלה, אין לאפשר עתה לנתבעת 2 להסתמך על תצהיר שנותן בא-כוחה משך שנים, לפיו, בעצם, "לא היתה כוונה". התובע 2 טוען כי יש לראות את הנתבעת 2 כמי שכבולה בהודאה פורמאלית שנמסרה מטעמה, וכי בנסיבות ענייננו לא הרימה את הנטל לשכנע את בית המשפט כי ההודאה ניתנה בטעות או בגין תרמית או שלא מרצון חופשי, החריגים היחידים שהדין מאפשר; מה שאפילו לא נטען שארע בעניינינו.

עוד מפנה הנתבעת 2 לכך שברישא לסעיף 74 להחלטה מיום 13.1.23, קובע בית המשפט: "בכל הקשור לבקשה למתן פסק דין חלקי נגד הנתבעת 3, אבהיר כי אינני רואה בכתב ההגנה מטעם הנתבעת 2 'הודאת בעל דין' בקיומן של נסיבות שמתאימות ל"תאונת דרכים"".

...

בנסיבות, בהיעדר תצהיר עובדתי כיצד אירע שרק בשנת 2022 נודע לנתבעת 2 גרסתה לתאונה, ומדוע בנסיבות גרסה זו לא נמסרה בזמנו מאת הנתבע 1 לנתבעת 2 – דין הבקשה להידחות.

בגין איחור זה והשלכותיו, ניתנה החלטתי מיום 13.1.23, שהגם שלא קיבלה את בקשת המבקשים זיכתה אותם בהוצאות.

אם כן, הבקשה הנדונה נדחית בזאת.

לטענת התובעים, נוסח פסק הדין, לפיו הוסכם שלנתבעות אחריות שלוש שנים לעבודות שביצעו לפי הנחיות המהנדס שנהב, מהוה הודאת בעל דין באחריותן לתובעים.

לטענתם, עילות התביעה בהליך הקודם נסמכו על חבות הנתבעות כמוכרות בחוזה המכר משנת 1999 והדין בגינו, התמצו הוכרעו בהצלחת התיקון ובמתן פסק הדין החלוט.

לטענתם, הודאת בעל הדין של הנתבעות באחריותן המלאה, הוצהרה שלוש פעמים בשנים 2013-2014 בפרוטוקול בהליך הקודם ועל יסוד האחריות הצופה פני עתיד, התובעים הסתמכו והסכימו לפסיקה בדרך הפשרה.

נזק בגין רטיבות שאינה ניתנת לתיקון הנו נזק מתמשך ולכן התבקש בית המשפט להורות למומחה להשלים שומה ריאלית למועד מתן פסק הדין ולחלופין למועד עדות שנהב, כי מחיר המקרקעין נתון לתנודות (ת"א (שלום-י-רמלה) 18731-10-15 מדג'ר ואח' נ' פיתוח בע"מ מיום 1.2.22).

אך שישנו קושי להיתחקות אחר שקולי בית המשפט בפסק הדין בדרך הפשרה, דין טענת ההתיישנות להיתקבל משנקבע שישנו השתק עילה, לטענות בנוגע לליקויי בנייה שנבעו מבעיית רטיבות, בנסיבות שפורטו הן בתביעה דנא והן בתביעה הראשונה, שהתגלתה מלכתחילה משנת 2000 והטענה הועלתה בחוות הדעת התובעים בתביעה הראשונה וההליך הוגש כסבב נוסף בו התובעים מנסים לתקוף את הכרעת בית משפט בתביעה הראשונה.

משמעות החלטת הנתבעים שכנגד, להפר את ההסכמות ופסק הדין החלוט, ולפתוח שוב בהליכים על אותם עניינים וסעדים, הנה, שגם ההסכמות שנטלו על עצמן התובעות שכנגד, ושניתנו על בסיס הצהרות הנתבעים שכנגד, לגמר כל המחלוקות, לא יכולות להוותר, ואין לאפשר מצב בו הנתבעים שכנגד התעשרו שלא כדין לאחר ההליך הקודם וכעת יתעשרו פעם נוספת ועל יסוד אותם ראשי נזק, תוך הפרת היתחייבותם בהסדר שביסוד פסק הדין בפשרה.

...

כעולה מטענות הנתבעים שכנגד, התובעות שכנגד לא הוכיחו את טענותיהם ומשכך דין טענותיהן להידחות.

הימנעות צד מהבאת ראיה עשויה להביא למסקנה כי אילו הוצגה, הייתה פועלת לרעתו (ע"א 78/548 שרון נ' לוי פ"ד ל"ח(1) 736).

סוף דבר לאור האמור, משנדחו התביעה והתביעה שכנגד, אין צו להוצאות.

עוד טוען המבקש, כי בית משפט קמא השתית בפועל את פסק דינו על בסיס היתרשמות בית המשפט המחוזי מהמבקש, על אף שבית המשפט המחוזי לא קבע אותה היתרשמות בהחלטה למתן צו מניעה מיום 2.2.23 ועל אף שהמשיבים עדיין לא נחקרו בבית המשפט המחוזי.

עוד טוענים המשיבים, לחוסר תום לב וחוסר ניקיון כפיים מצד המבקש, שכן חרף הודאתו המפורשת בתביעה שהגיש לבית המשפט המחוזי כי למעשה האופציה לא מומשה, כך שתקופת השכירות הסתיימה ביום 9.3.23, סרב לפנות את המושכר, וגם לאחר שניתן פסק דין פינוי נגדו, הוא מסרב לכבדו וממשיך להחזיק במקרקעין בנגוד לדין ולפסק הדין שהומצא לידיו ביום 3.8.23.

עוד אציין, בזהירות המתחייבת, כי לא נראה שפסק הדין נסמך על מסקנות שהסיק בית המשפט המחוזי (כב' השופט נאמן) בהליך המקביל, אלא על היתרשמותו הבלתי אמצעית מהעדים ששמע.

וכך נפסק באותו מקרה: "...ברי, כי אין דומה פינויו של בעל דין מדירת מגורים לפינוי בית עסק... בעניינינו הנכס משמש לצרכים מסחריים, והגם כי אין להקל ראש בהשלכותיו של פסק הדין על עסקיהם של המבקשים, הרי שלא ניתן לומר כי מדובר בנזק בלתי הפיך ודומה כי העברת המקרקעין בעין מגלמת בחובה נזק כספי הניתן לפצוי (ראו למשל: ע"א 8632/06 בן יעקב נ' מימון (טרם פורסמה, 7.1.07).

...

בעניין זה מקובלת עליי קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה היעתרות לבקשה כמוה ככפייה על בעל מקרקעין עם תום תקופת השכירות להמשיך ולהשכיר את המקרקעין למי שלא עמד לכאורה בתנאי השכירות.

לאור כל האמור, אני דוחה את הבקשה.

נקבע בהחלטה: "אין מקום לעכב הליכים. אין שום ערובה לכך שהתובענה הייצוגית תיצור השתק פלוגתא. כמו כן מבחינתי ברגע שהתובע הגיש את התביעה פרטנית וגם הודיע שהוא לא יהווה חלק מהקבוצה. יש הודאת בעל דין בעיניין. העובדה שהוא לא הגיש את ההודעה לבית המשפט המחוזי בתוך התיק לא צריכה למנוע זכותו לנהל את התביעה כאן מה גם שלפי החוק טרם הגיע המועד כי טרם הוגשה התובענה כייצוגית ולכן טרם הגיע המועד לתת הודעה כזו מצד התובע" (עמ' 3 שורות 24-28).

בבקשת רשות העירעור נטען, כי יש לבטל את פסק הדין לגופו של עניין ולחלופין לקבוע כי התביעה אינה מתאימה לבירור בבית משפט לתביעות קטנות.

פסק הדין ניתן על סמך הראיות והטענות שהוצגו בתיק קמא ואין מקום להתערב בקביעות אליהן הגיעה הערכאה הדיונית.

...

בתשובה לבקשת רשות הערעור נטען כי דין הבקשה להידחות.

לאחר עיון בטענות הצדדים הגעתי למסקנה ולפיה דין בקשת רשות הערעור להידחות מהנימוקים כדלקמן: א) הליך של תביעה קטנה היא הליך שנועד להיות יעיל וחסכוני ואין זכות קנויה לערער על תוצאותיו.

לסיכום: לאור האמור לעיל נדחית בקשת רשות הערעור.