בקשה למתן פסק דין חלקי בתביעה כספית בגין תקציב גני ילדים

בעיניינן של הגננות ניתנו, בין היתר, פסקי הדין הבאים: פסק דין חלקי של בית הדין האיזורי (עב (ת"א) 5646/03 שמחה בוסי ואח' - רשת הגנים של אגודת ישראל (26.2.2009); להלן – פסק הדין החלקי).

בפסק הדין המשלים בעיניין בוסי, הכריע בית הדין במחלוקות התביעה הכספיות, שנבעו, בין השאר, מההחלטה על זכאות הגננות להשוואת תנאים, וקבע, בין היתר: א. הפרישי שכר בשיעור 25% משכר אוגוסט 2003 לתקופה ספטמבר 2003 עד אוגוסט 2009: בית הדין קבע כי אותן גננות ששולם להן, מכוח החלטות הביניים של בית הדין, שכר בגובה 75% משכר חודש אוגוסט 2003, זכאיות להפרשי שכר בשיעור של 25% משכר חודש אוגוסט 2003.

הנתבעת הוסיפה וטענה בכתב הגנתה כי היא אינה מוסד מוכר בהתאם לתקנות, כי היא מקבלת כספים באופן חלקי מאוד מהמדינה וכי הרשת אינה מעוגנת בחוק יסודות התקציב של המדינה.

על פסק הדין לא הוגש ערעור אך הסוגיה הועלתה גם במסגרת הליכים נוספים שקיימו גננות שהועסקו על ידי הנתבעת, ושם נקבע, כי ההפחתה שנעשתה משכר הגננות על בסיס תוכנית ההבראה, אינה יכולה לעמוד והנתבעת חוייבה בתשלום מלוא השכר שהופחת (ראו למשל תע"א 3491/08 קרמר ואח' רשת הגנים של אגודת ישראל, 24.5.2011; ערעור שהוגש נסב רק על פסיקת פצויי ההלנה (ע"ע (ארצי) 48131-10-11 רשת גני הילדים של אגודת ישראל - קרמר ואח', 1.7.2013).

וכלשונה, לעניין טענות הנתבעת לקיומו של מעשה בית דין: "לאור העובדה כי פסיקת בית הדין בפסק דין המשלים היתה רק עד ליום 26.2.09, לא מצאתי מקום לידון בטענת מעשה בית דין שהעלתה המבקשת שכן ברי כי בית הדין לא הכריע בגין עילות אלו ואף נתן את החלטתו המפורשת מיום 1.1.13, בפסק הדין המשלים, כי זכאיות התובעות להגיש תביעה ביחס לתקופה שלאחר הגשת התביעה הראשונית, יכולות הן לעשות כן. וכאמור הדבר אושר במסגרת הערעורים הן בפסק הדין בעירעור הראשון והן בפסק הדין בעירעור השני." סוף דבר הנתבעת תשלם לתובעות, בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין, את הסכומים הבאים, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל: לתובעת 1, גב' אילה חיים: בגין הפרישי שכר – סך של 30,680.

...

על רקע האמור לעיל, בענייננו, הוגשה תביעתן של התובעות ביום 16.8.2016, בה עתרו לתשלום זכויות לתקופה שמחודש 09/2003 ועד לסיום עבודתן ברשת הגנים בחודש 08/2010, ובכלל זה הפרשי שכר והפרשות מעסיק לקופות גמל, הפרשי פיצויי פיטורים, קבלת מענק יובל ודמי הבראה, וזאת בהתאם לתנאי שכר מעודכנים של עובדי הוראה בחינוך הרשמי, ולאור הפחתת ותק וכן הפחתת שכר חד צדדית שנעשו, לטענתן, בניגוד לדין.

טענת הנתבעת בדבר התיישנות מעשה בית דין אין בידינו לקבל את טענות הנתבעת בסיכומיה לעניין התיישנות ובדבר קיומו של מעשה בית דין.

וכלשונה, לעניין טענות הנתבעת לקיומו של מעשה בית דין: "לאור העובדה כי פסיקת בית הדין בפסק דין המשלים היתה רק עד ליום 26.2.09, לא מצאתי מקום לדון בטענת מעשה בית דין שהעלתה המבקשת שכן ברי כי בית הדין לא הכריע בגין עילות אלו ואף נתן את החלטתו המפורשת מיום 1.1.13, בפסק הדין המשלים, כי זכאיות התובעות להגיש תביעה ביחס לתקופה שלאחר הגשת התביעה הראשונית, יכולות הן לעשות כן. וכאמור הדבר אושר במסגרת הערעורים הן בפסק הדין בערעור הראשון והן בפסק הדין בערעור השני." סוף דבר הנתבעת תשלם לתובעות, בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין, את הסכומים הבאים, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל: לתובעת 1, גב' אילה חיים: בגין הפרשי שכר – סך של 30,680.

בנוסף, הנתבעת תשלם לכל אחת מהתובעות סך של 6,000 ₪ עבור שכ"ט עו"ד והוצאות משפט.

כך טענה גם במסגרת תגובתה לבקשה למתן פסק דין חלקי בהתאם לסכום בו הודתה בחוות הדעת ופרט לטענת הקזוז לא העלתה טענה אחרת.

בית המשפט המחוזי (כב' השופט מנחם רניאל) קיבל את העתירה וקבע כי מוסדות חינוך "...זכאית לפטור מלא מארנונה בגין מוסדות החינוך שבבעלותה או בחזקתה, המשמשים גני ילדים, בית ספר יסודי ובית ספר תיכון, לשנת המס 2016...". לצד זאת נקבע בפסק הדין כי "אין בכך כדי למנוע מהמשיבה לערוך מדידה של השטח, ולתבוע מהעותרת תשלום ארנונה בגין שטחים שאינם בגדר מוסדות החינוך שבבעלות העותרת, לאחר שהמדידה תועבר לתגובת העותרת 30 יום לפני דרישת הארנונה..." (עת"מ 42228-03-16 מוסדות חינוך מר אליאס אעבלין נ' מועצה מקומית אעבלין (26.5.2016)).

לאחר מתן פסקי הדין בעת"מ 42228-03-16 ובעת"מ 53334-03-15 ערערו מוסדות חינוך והמועצה המקומית לבית המשפט העליון ביחס לקביעות שלא באו על פיתרונן במסגרת עע"מ 5307/16 - מדידה עדכנית של השטח וחלוקתו, ומאחר והצדדים לא השכילו לבוא ביניהם בדברים, וביתר פירוט: טרם הומצאו מיסמכי בעלות/חזקה בבנייני בית הספר התיכון וגני הילדים והקרקע התפוסה על ידם, כמו גם אסמכתות לכך שניהול בית הספר התיכון וגני הילדים הועבר למוסדות חינוך.

בחודש דצמבר 2018 הגישה מוסדות חינוך תביעה כספית לקבלת הוצאות חינוך ותקציבים שלשיטתה יועדו לה עבור השנים 2014 עד 2019 (ת.א. 69155-12-18 עמותת מוסדות חינוך מאר אליאס – אעבלין (ע"ר) נ' אעבלין).

כמו כן, לחובתה של התובעת עומדת, לכאורה, התוצאה של עתירתה בעת"מ 44529-09-13 להמצאת נתונים מאת המועצה הרלוואנטיים לה לצורך עריכת תחשיב בהתאם לחוק נהרי ולחוזר מנכ"ל, שלפיה נמחקה אותה עתירה: בגדרי דיון שהתקיים באותה עתירה ביום 12.1.2015 טען ב"כ המועצה, עו"ד ח'טיב, כי כלל המסמכים הומצאו למוסדות חינוך: "ב- 8.1.15 שלחתי לחברי, עו"ד אלי עבוד, בדואר אלקטרוני, תגובה אליה צורפו תשובות המועצה לשאלות ששלח אלינו בצרוף תקציב המועצה לשנים 2008-2013". עם זאת, ובשל טענות מוסדות חינוך, כי נתונים נותרו חסרים ביקש ב"כ המועצה, כי בטרם מתן פסק דין תנתן לו שהות להמצאת המסמכים החסרים, ככל שיהיו כאלה, בהתאם לבקשה שתוגש תוך שבוע עד עשרה ימים, ובית המשפט לעניינים מינהליים נעתר לבקשתו זו. בהמשך – בדיון שהתקיים ביום 29.3.2016 חזרה בה מוסדות חינוך מן העתירה, והיא נמחקה ללא צו להוצאות, כעולה ממוצגים נ/2 ו- נ/3.

...

אני דוחה את טענתה המיתממת של המועצה לפיה הכחישה בהמשך בסעיפים מאוחרים טענת התובעת היותה מוסד חינוך מוכר ביחס לבי"ס יסודי בוארדי.

באשר לטענה, שהתובעת לא "השיגה" על חיובה בארנונה בגין אותם גופים שאינם בית הספר היסודי לשנת 2013, ומכאן שהמדובר ב"חוב חלוט", אין בידי לקבל קביעה זו. בהליך בת.א. 13929-12-17 התובעת יזמה הליך שכל מטרתו היתה לקבל פסק דין הצהרתי הקובע, כי אין יסוד לחיובה בארנונה בשנת 2013 ובשנת 2016, כפי טענת המועצה.

בנסיבות אלה, בין משום שטענת הקיזוז מרחיבה את היריעה העומדת בבסיס עילת התביעה הנוכחית (המתייחסת לבית הספר היסודי בלבד), ובין משום שהתשתית הראייתית שהונחה בפני אינה מספיקה לקביעת חבותה של התובעת בחוב ארנונה בגין בית הספר התיכון והגנים לשנת 2013, אני דוחה את טענת הקיזוז.

לאור המקובץ לעיל, אין הצדקה שלא ליתן פסק דין חלקי על הסכום שאינו שנוי במחלוקת בהתאם לחוות דעת הנתבעת – 409,000 ₪ מיום 16.5.16.

השופט אילן סופר לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האיזורי בירושלים (השופט **** גולדברג ונציגי הציבור יוסף קשי ואליעזר קלעי; סע"ש 18819-04-14) (להלן – פסק הדין), במסגרתו התקבלה באופן חלקי תביעת המשיבה (להלן – העובדת), באופן שהמשיבה, עמותה חינוכית במזרח ירושלים (להלן – המעסיקה), חויבה לשלם לעובדת סך של 91,939 ש"ח. הרקע לבקשה העובדת הועסקה כגננת אצל המעסיקה משנת 2005 ועד לשנת 2009, אז החלה לעבוד כמורה ורכזת כיתה א'.

בית הדין דחה את תביעתה של העובדת להפרשי השכר לתקופה שבה עבדה בגן הילדים.

בית הדין קבע כי משהעובדת לא טענה כי הגן בו עבדה קיבל תיקצוב מהמדינה, לא הייתה זכאית לתשלום המקובל במוסדות המקבלים תמיכה כספית ממשרד החינוך.

בבקשתה טענה כי היא עמותה מוגבלת בתקציבים וכי אי עיכוב ביצוע פסק הדין עלול לגרום לה נזק בלתי הפיך משום שהיא עמותה המתקיימת מתקציב שנתי מוגבל.

כמו כן, טוענת המעסיקה כי לא תוכל לגבות מהעובדת את הכספים המגיעים לה, היה וישתנה פסק הדין קמא.

בין שני התנאים מיתקיים יחס של "מקבילית כוחות", באופן שככל שסכויי העירעור טובים יותר כך ניתן להקל בדרישה לנטיית מאזן הנוחות לטובת המבקש, ולהיפך (ע"א 136/14 דן אופ בע"מ נ' קורנוקופיה אקוויטיז בע"מ (10.3.14)).

...

לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות.

משכך, נראה כי כבר בשלב זה של סיכויי הערעור, ולו לכאורה, דין הבקשה להידחות.

סוף דבר – הבקשה נדחית.

ולעניין הוצאות החזקתם של בתי-ספר מוכרים לא רישמיים: הורים רשאים לקבוע היכן יחונכו ילדיהם, אם במוסד-חינוך רישמי ואם במוסד-חינוך מוכר לא רישמי; אך אם החליטו ובחרו בחלופה בתרא, אין הם זכאים למימון הוצאות לימודיהם של הילדים אלא אם הורה השר אחרת" (בג"ץ גני חב"ד לעיל).

עיון בפסקי הדין השונים מלמד כי באופן עיקבי פסקו בתי המשפט שמעמדו המיוחד של בית ספר מוכר שאינו רישמי, מקנה לו את הזכות לגבות שכר לימוד לצורך השלמת הפער שבין התיקצוב החלקי לבין הוצאותיו.

לצד כל פסקי הדין הללו, מעניין במיוחד להפנות לפסק דין שניתן לפני כשנה (ת"א (נצ') 4754-12-11‏ ‏ עלי הווארי ואח' נ' מדינת ישראל - משרד החינוך‏ ואח' (5.12.2018), מפי סגנית הנשיא כב' השופטת נ' דלה מוסא) בתביעת השבה של קבוצת הורים בבית ספר מוכר שאינו רישמי, אשר נדחתה מאותם טעמים בדיוק.

למעשה בפסק הדין בעיניין המוטרנות היוונית לא נידרש בית המשפט לשאלה זו בציינו "לא ראינו להדרש למחלוקת הניטשת בין הצדדים, בדבר זכותו של מוסד חינוכי מוכר שאינו רישמי לגבות דמי הרשמה". שנית, לא ניתן לקבוע כי מדובר בדמי רישום בלבד או במובנם דוקא ככאלה, שהרי בקבלה שצרפו הנתבעים (לא סומנה כנספח בתביעה זו ותאריכה מחוק (תאריך הדפסה 18.9.2018)) נכתב בפירוש "דמי רישום ושירותים". אציין כי עיון בכל הקבלות עבור תשלומי הנתבעים לבית הספר, כפי שצורפו לתצהיר עדות ראשית מטעם התובע (סומנו ד(1) – ד(7)), נכתב "דמי רישום ושירותים". זכות הקזוז מעוגנת בסעיף 53(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 וחלה ביחס לחיובים כספיים שצדדים חבים זה לזה מתוך עסקה אחת והגיע המועד לקיומם, או ביחס לחיובים כספיים שלא מתוך עסקה אחת, אם הם חיובים קצובים.

זאת לא עשו הנתבעים כאן; שלישית ובזה העניין, התכליות שבבסיס פסק הדן בעיניין המוטרנות היוונית חלים גם ביחס לדמי רישום וגם (כמפורט מעלה) בתקופה המעבר עליה נימנה החוב נושא תיק זה. קולעים בעיניין זה הדברים הבאים: "...האם מוסד חינוכי מוכר לא רישמי רשאי לגבות דמי הרשמה בנוסף לשכר לימוד?... אני סבורה כי מוסד מוכר בלתי רישמי רשאי לגבות דמי הרשמה, וזאת מאותם נימוקים שפורטו על ידי בית המשפט, ואשר הובילו אותו למסקנתו הברורה ביחס לשכר הלימוד. בין הנימוקים, ניתן למנות בעיקר את העובדה שההורים בחרו, מרצונם, לשלוח את ילדיהם לבתי ספר פרטיים שאינם רישמיים, על אף שהיתה להם אפשרות לשלוח אותם לבתי ספר מוכרים רישמיים שחוק חינוך חינם חל עליהם, ובכך לקחו על עצמם נטל תשלומים שאינו מוטל על תלמיד בחינוך הרישמי... נימוק נוסף, המוביל למסקנה שגביית דמי הרשמה הנה חוקית, הוא חוסר תום הלב העולה מטענת הנתבעים, אשר מתכחשים לחובתם לשלם בשלב מאוחר, שנים לאחר שבחרו לרשום את ילדיהם לבתי הספר הפרטיים, ובמקרים מסוימים לאחר שילדיהם כבר סיימו את לימודיהם... בעיניין עבוד (פסק הדין בעיניין המוטרנות א' כ') כתב בית המשפט כי חוזר המנכ"ל משנת 2014 הנו הראשון המסדיר גביית שכר הלימוד ותשלומים נוספים במוסדות החינוך המוכרים הלא רישמיים וכי במשך עשרות שנים, נימנע משרד החינוך מקביעת קריטריונים לגביית שכר לימוד ולעריכת נהלים להגשת בקשת אישור היתר. יוער, כי חוזר המנכ"ל משנת 2014 אינו אוסר על גביית דמי הרשמה אלא קובע קריטריונים לגבייתם" (ת"א (חי') 41193-03-16‏‏ בית ספר לנזירות נצרת נ' טארק אשקר (11.7.2017), מפי כב' השופטת ע' וינברגר; והשוו: פסקה 17 לפסק הדין בתא"מ 11656-02-16 לעיל, העוסקת אף היא בדמי הרשמה ומעמדו של חוזר המנכ"ל משנת 2014).

...

זאת לא עשו הנתבעים כאן; שלישית ובזה העניין, התכליות שבבסיס פסק הדן בעניין המוטרנות היוונית חלים גם ביחס לדמי רישום וגם (כמפורט מעלה) בתקופה המעבר עליה נמנה החוב נושא תיק זה. קולעים בעניין זה הדברים הבאים: "...האם מוסד חינוכי מוכר לא רשמי רשאי לגבות דמי הרשמה בנוסף לשכר לימוד?... אני סבורה כי מוסד מוכר בלתי רשמי רשאי לגבות דמי הרשמה, וזאת מאותם נימוקים שפורטו על ידי בית המשפט, ואשר הובילו אותו למסקנתו הברורה ביחס לשכר הלימוד. בין הנימוקים, ניתן למנות בעיקר את העובדה שההורים בחרו, מרצונם, לשלוח את ילדיהם לבתי ספר פרטיים שאינם רשמיים, על אף שהיתה להם אפשרות לשלוח אותם לבתי ספר מוכרים רשמיים שחוק חינוך חינם חל עליהם, ובכך לקחו על עצמם נטל תשלומים שאינו מוטל על תלמיד בחינוך הרשמי... נימוק נוסף, המוביל למסקנה שגביית דמי הרשמה הינה חוקית, הוא חוסר תום הלב העולה מטענת הנתבעים, אשר מתכחשים לחובתם לשלם בשלב מאוחר, שנים לאחר שבחרו לרשום את ילדיהם לבתי הספר הפרטיים, ובמקרים מסוימים לאחר שילדיהם כבר סיימו את לימודיהם... בעניין עבוד (פסק הדין בעניין המוטרנות א' כ') כתב בית המשפט כי חוזר המנכ"ל משנת 2014 הינו הראשון המסדיר גביית שכר הלימוד ותשלומים נוספים במוסדות החינוך המוכרים הלא רשמיים וכי במשך עשרות שנים, נמנע משרד החינוך מקביעת קריטריונים לגביית שכר לימוד ולעריכת נהלים להגשת בקשת אישור היתר. יוער, כי חוזר המנכ"ל משנת 2014 אינו אוסר על גביית דמי הרשמה אלא קובע קריטריונים לגבייתם" (ת"א (חי') 41193-03-16‏‏ בית ספר לנזירות נצרת נ' טארק אשקר (11.7.2017), מפי כב' השופטת ע' וינברגר; והשוו: פסקה 17 לפסק הדין בתא"מ 11656-02-16 לעיל, העוסקת אף היא בדמי הרשמה ומעמדו של חוזר המנכ"ל משנת 2014).

סוף דבר משקבעתי כי הדין החל בתקופת המעבר זהה לדין שחל קודם, על פי פסק הדין המנחה בעניין המוטרנות היוונית, הרי שדין התביעה להתקבל במלואה וכך אני מורה.

לסיום, מהפן המעשי, ישלמו הנתבעים לתובע, ביחד ולחוד, סך של 23,630 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (23.5.2018) ועד למועד התשלום המלא בפועל.

בית משפט השלום בירושלים תאד"מ 7019-12-21 רינסנס בית ספר בע"מ נ' מועצה מקומית אבו גוש תיק חצוני: בפני כבוד הרשמת בכירה טלי להב תובעת רינסנס בית ספר בע"מ נתבעת מועצה מקומית אבו גוש פסק דין

בפני תביעה תמציתית של התובעת, חברה המעסיקה בין היתר סייעות, לחיוב הנתבעת בסך של 48,416.69 ₪, בשל חובה הנטען של הנתבעת בעלות העסקת סייעת בגן המנוהל ע"י התובעת ברחוב בית חנינא בירושלים לקטין עותמאן.

התובעת ציינה כי עתרה בבקשה למתן צו המורה על הגשת תעודת עובד צבורי מטעם גב' לימור שושני מרכזת תקן הצטיידות ממשרד החינוך , על מנת שזו תצהיר האם משרד החינוך אכן העביר תקציב לנתבעת.

מנגד טענה הנתבעת, כי התובעת אינה זכאית למתן התקציב שכן התלמיד לא עבר וועדת השמה מקצועית כמתחייב, שבמסגרתה נראה כי לא הייתה מאושרת השמתו של הילד במוסד לימודים רגיל מחוץ לאבו גוש.

הנתבעת לא הציגה כל נתון הסותר את החישוב החלקי בגין 7 חודשים בסך של של 21,208.62 ₪.

עילת התביעה והזכאות להעברת הכספים נסמכת על אישור שסומן כנספח ב' לתביעה, לפיו אושרה לכאורה העסקתה של סייעת צמודה לתלמיד בהקף של 24 ש"ש. מכאן נטען, כי כעובדה בהתאם לאישור מעביר משרד החינוך לידי הנתבעת תקציב עבור התלמיד והנתבעת מתחייבת לממן 30% נדרשים נוספים .

...

הנתבעת טענה, כי היא עומדת על העברה לידיה של מלוא הסכום הנתבע "ואין כל סיבה להעביר את הסכום, שהופקד על ידי משרד החינוך בלבד". לאחר שקוימה ישיבת הוכחות טענה התובעת בסיכום טענותיה, כי לשון האישור מטעם הגב׳ ליאורה כהן ״האישור ניתן על סמך הסכמתכם להשתתף במימון של 30% מעלות העסקת הסייעת״ מהווה אישור להתחייבות הנתבעת להעברת התשלום שכן, באופן מפתיע הנתבעת מצאה כי התקבלו הכספים אצלה והמסקנה המתבקשת היא, כי הרשות הסתירה ביודעין את הכספים ששולמו לה עוד בחודש אוגוסט 2020.

ולכן יש לראות בסירובה של התובעת לסיים את התביעה כפעולה הנגועה בחוסר תום לב ויש לדחות את התביעה.

התביעה נדחית ממילא.