בקשה למתן פסק דין הצהרתי באשר למחאת זכות

כחודשיים לאחר מכן, בתחילת חודש אוגוסט 2019, הגישה הנתבעת בקשה למתן פסק דין הצהרתי למשיכת כספים מקופת הפיצויים של התובעת ולשלילת דמי הודעה מוקדמת וטענה כי מדובר במעשה העולה כדי מעילה באמון בשל מעשים של זיוף נתוני מכירות לשם קבלת הטבת שכר, בנגוד לדין.

ביום 16.03.20, כחצי שנה לאחר שבית הדין הארצי פסק בעיניין שיליץ, ניתן על ידו פסק דין בע"ע 32884-06-18 עו"ד אפרים מנדלמן נ' רבקה רייך (להלן – עניין מנדלמן-רייך), במסגרתו אימץ בית הדין הארצי את קביעתו העובדתית של בית הדין קמא, לפיה הוכח שהעובדת (המשיבה בעירעור) מעלה בכספי מעסיקה – עו"ד מנדלמן - בסכום של 70,000 ₪ "בשיטתיות ולאורך זמן, תוך ניסיונות להעלים ולטשטש את מעשיה של העובדת..." (סעיף 87 לפסק הדין).

התובעת אינה זכאית לדמי הודעה מוקדמת באשר לדמי הודעה מוקדמת, אנו סבורים, כי בנסיבות בהן התובעת ביצעה מעשה שעומד בסתירה לחובת האמון והנאמנות שהיא חבה למעסיקה, לא ניתן היה לצפות שהנתבעת תעסיק אותה בחנות עוד יום אחד נוסף.

...

אחרית דבר הנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים הבאים: (1) מלוא פיצויי הפיטורים בסך 25,016 ₪.

כפועל יוצא מן האמור לעיל, תביעת הנתבעת בתיק פ"ה 16099-08-19 – נדחית.

אשר להוצאות משפט והשתתפות בשכ"ט עו"ד, בשים לב לתוצאה אליה הגענו, לפיה תביעת התובעת התקבלה בחלק הארי שלה ואילו תביעת הנתבעת נדחתה, ובשים לב לכך שהנתבעת עמדה על זכותה לנהל את התיק, חרף העובדה שבית הדין הפנה את באי כוחה בישיבת קדם המשפט להלכה הנוהגת, והובהר במהלך דיון ההוכחות כי הנזק הכספי המוכח שנגרם לנתבעת קטן מאוד, והנתבעת כבר שיפתה את עצמה בגינו (אף בסכום גבוה יותר) באמצעות קיזוזו משכר העבודה האחרון של התובעת, הנתבעת תשלם לתובעת השתתפות בשכ"ט עו"ד בסך 4,000 ₪.

נוסף על כן נטען כי רק לאחר שהמשיבה הגישה כנגד המבקש תביעה למתן פסק דין הצהרתי לקיומה של המחאת הזכות השנייה, "נזכר" המבקש שההסכם להמחאת הזכות הראשונה נעשה בכפייה ובעושק והגיש את התובענה דנן.

עמד על כך כב' השופט נ' שטרנליכט בת"א (שלום פ"ת) 4424-05 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' רחל שטיגליץ , 20.11.2011, עמ' 15: "בעניינינו, לא מדובר על המחאת זכות תביעה בנזיקין, כי אם המחאת זכות תביעה, שקמה מכוחו של פסק דין שכבר ניתן, כאמור בנוסח ההמחאה.

...

כאן המקום לציין כי אחד המבחנים לקיומה של מצוקה העולה כדי עושק, נעוץ בשאלה, "אם למתקשר הייתה אלטרנטיבה ממשית, שבאמצעותה ניתן למנוע את העיסקה הנוכחית". ע"א 11/84 רבינוביץ נ' שלב – הקואופרטיב המאוחד להובלה בע"מ, פ"ד מ(4) 533, 543 (1986) בהיעדר אלטרנטיבה ממשית סבירה שבאמצעותה ניתן היה למנוע את העסקה, מושא טענת העושק קצרה הדרך למסקנה כי הצד שהתקשר בחוזה היה אכן שרוי תחת מצוקה שאותה ניצל הצד השני באופן העולה כדי עושק.

סוף דבר המבקש ביקש להקדים פירות זכייתו בפסק הדין החלקי ולא להמתין להליכי הגבייה, וחתם על המחאת זכות לטובת המשיבה.

על כן, התביעה נדחית.

ביום 11.12.2014 הגיש התובע המרצת פתיחה ליתן פסק דין הצהרתי לפיו הוא בעל הזכויות בנכס; לפיו עסקת המכר משנת 2014 בטלה; ליתן צו מניעה האוסר על המשיבים לבצע פעולה בנכס; ולהורות לרשם המקרקעין לבטל את הרישום של נתבעת 3 כבעלת הזכויות בנכס ולרשום את התובע כבעל הזכויות בנכס.

הראש השני הוא "השתק פלוגתה", ולפיו כאשר פלוגתה, על רכיביה העובדתיים והמשפטיים, הוכרעה באופן פוזיטיבי בפסק דין סופי (במפורש או מכללא), ההכרעה הייתה חיונית לתוצאה הסופית ולבעלי הדין "היה יומם" ביחס לאותה פלוגתה, יהיו בעלי הדין מושתקים מלהתדיין לגביה שוב (ר' פסקה 14 לפסק דינה של כב' השופטת (כתוארה אז) א' חיות בע"א 127/06 בנק הפועלים בע"מ- משכן נ' לאה נגר (ניתן ביום 19.2.2009 וההפניות שם).

הסעד שהתבקש היה פסק דין הצהרתי לפיו התובע הוא בעל הזכויות בנכס.

...

נוכח זהות זו, ומשלא נמצא שוני בזכות או באינטרס המוגן שבבסיסי התובענות השונות, המסקנה היא כי העילה שעליה נשענת התביעה הנוכחית מוצתה בפסק הדין שדחה את המרצת הפתיחה שהגיש התובע בשנת 2014.

בדומה, לא מצאתי מקום להידרש לטענת הנתבעים המתבססת על הדוקטרינה של "עילה בת עוולה". סוף דבר – אני מורה על דחיית התביעה על הסף.

התובע ישלם לנתבעים שכר טרחת עורך דין בסך כולל של 10,000 ₪.

כללי פסק דין בהמרצת פתיחה לפיה התבקש בית המשפט – "לתת פסק דין המצהיר כי ההסכם המצורף כנספח ב' לתובענה זו (להלן גם – הבקשה), הומחה כדין למבקשת, ומהוה חוזה מחייב ואכיף בין המבקשת למשיבה, המגדיר את כל מערכת היחסים שביניהן בנוגע למקרקעין הידועים כגוש 29536 חלקה 171 המצויים בכניסה ליישוב קריית יערים – טלז סטון בקרן הרחובות הגר"א ורחוב אזנים לתורה (להלן – המיגרש)". טענות המשיבה הכופרת בטענות המבקשת תתבהרנה בהמשך, ומטעמי בהירות, וכהערה שתקדים את המשך הדברים, שימת לב כבר בשלב זה גם לכך, שלא נטען דבר בעיניינו של מו"מ שבכל זאת היתנהל בשנים מאוחרות יותר בין השתיים, אך מעולם לא הבשיל לכל הסכם מחייב.

סיכום ביניים (שניתן יהיה לראות בו בבוא העת גם כסיכום כולל של פסק דין זה) פשיטא ופשיטא, שניתן כבר בנקודה זו להלום, שעל הפרק הליך בו נקטה חברה קבלנית שאף לשיטתה לא בנתה בפועל דבר בשטח, שאין בידה הסכם בכתב כלפי בעלי הקרקע, ואף המחאת זכויות סדורה, לא היה בכוחה להציג.

...

בנקודה זו אף יש להלום שללא קשר לכל האמור לעיל, בהינתן קיומו של מנהל מיוחד ונוכח העובדה שהסכמתו מעולם לא נתבקשה ולא נתקבלה, גדל שבעתיים הספק בטעמו של דיון זה בכללותו – ללא כל קשר למשא ומתן עם העמותה ולשאלה לאן הגיע משא ומתן זה ומפני מה כשל, הרי אפילו היה במהלך זה כדי להתגבש להסכם מחייב, לא היה לו כל תוקף כל עוד לא אושר כמתחייב ביחס להסכמים בהם מעורב תאגיד שענייניו מתנהלים בפיקוח בית המשפט.

סוף דבר במוקד הליך זה, כאמור, טענת המבקשת להתקשרות מחייבת בינה לבין המשיבה, וברי ומוכח, שהגם שהידברות במגמה זו הייתה, ואולי אף הסכם עם תאגיד אחר, חברת חשד"ר (הגם, שגם ביחס אליו, ספק אם היה זה הסכם שנחתם כדין ובאופן שהיה בו כדי לחייב), התקשרות בין המבקשת לבין המשיבה, לא קיימת.

התביעה – נדחית.

טענה זו, כמו גם יתר טענות המבקש (הנוגעות לפגמים נוספים שנפלו בהליך מכירת הנכס), לא התקבלו, ואולם המבקש לא אמר נואש והציבהּ במרכז התביעה שהוגשה לבית המשפט קמא (היא התביעה מושא בקשת רשות העירעור דנן), במסגרתה התבקש ליתן פסק דין הצהרתי המורה על ביטול הסכם המכר (להלן: התביעה).

מכל מקום, הטרוניה המרכזית שמעלה המבקש בעניינינו ממוקדת לא בשאלת הסמכות לדחות את הבקשה שהגיש ללא דיון, אלא בהחלטה לשנות את המתוה הדיוני שנקבע על ידי בית המשפט קמא, וזאת מבלי שניתנה למבקש זכות טיעון בעיניין זה. אכן, אין זהו עניין שיגרתי שבית משפט מבטל מיוזמתו דיון שנקבע על ידו לשמיעת טיעוני הצדדים בעל-פה, ואולם הסמכות לעשות כן היא חלק מסמכותו הטבועה של בית המשפט לשנות החלטות ביניים שנתן, ואין לומר כי מרגע שנקבע דיון בעל-פה, מחובתו של בית המשפט לקיימו, גם אם השתכנע מהטיעונים בכתב שהוא מיותר בעליל (לסמכותו הטבועה של בית המשפט לשנות החלטות ביניים ראו, באחרונה, רע"א 6024/23 יקירביץ נ' דגן, פסקה 16 והאסמכתאות שם (29.10.2023)).

...

בענייננו, באשר לסיכויי התביעה, הרי שבית המשפט קמא קבע, ושב וקבע, כי סיכויי התביעה קלושים, כאשר שלושה שופטים שונים בבית המשפט המחוזי הגיעו למסקנה זו (ראו פסקה 10 להחלטה מיום 19.12.2021 (כב' השופטת חנה פלינר); פסקאות 16-15 להחלטה מיום 18.1.2022 (כב' השופט ארז יקואל); וכן ההחלטה מיום 7.3.2022, שניתנה ביחס להפקדת ערובה מטעם המבקש, אך אימצה את מסקנות השופטים כאמור במלואן ונסמכה עליהן (כב' השופטת רחל ערקובי)).

לקראת סיום, מצאתי לנכון להעיר כי טענותיו של המבקש נשמעות מזה למעלה מעשור ונדחות על ידי ערכאות שיפוטיות שונות ומותבים שונים.

ניסיונות אלה גובים זמן ומשאבים שיפוטיים יקרים, וטוב יעשה המבקש אם ישתמש בהם באופן מושכל – ומוטב מאוחר מאשר לעולם לא. סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית.