בקשה למתן פסיקתא לאחר פסק דין משלים

להשלמת התמונה יצוין כי עוד קודם לכן, ביום 20.4.2021, קבעה כבוד רשמת בית-המשפט העליון כי המועד להגשת ערעור אפשרי מטעם התובעות על פסק-הדין המשלים יוארך, כך שיחול 30 ימים לאחר מתן ההחלטה בבקשה למתן פסיקתא על-ידי בית-משפט זה. עוד יצוין כי הדיון בעירעור הנתבעת על פסק-הדין המשלים קבוע בפני בית-המשפט העליון ליום 31.1.2022.

...

בנסיבות אלה אני סבורה כי התובענה שבפניי אינה המסגרת המתאימה לדון בטענה זו וככל שהצדדים לא יגיעו להסכמות בעניין זה עליהם לפעול כפי הבנתם.

לאחר קבלת תגובות הצדדים ניתנה החלטתי ביום 28.4.2021 לפיה: בענייננו, מדובר בתובענה כספית שהתקבלה ובנסיבות אלה התובעות צודקות לכאורה בטענתן כי הפסיקתא צריכה לשקף זאת בכפוף כמובן לתשלום הפרש אגרה.

אף-על-פי-כן, אני סבורה כי יש מקום בכל זאת לאפשר לנתבעת להעלות את טענותיה בנוגע לחישוב הריבית על הלוואת הבעלים, ככל שיש לה טענות כאלה.

המזכירות תשלח העתק החלטתי לצדדים.

ביום 16.3.2021 הגישו המשיבות בקשה להארכת מועד להגשת ערעור מטעמן על פסק הדין המשלים, כך שזה יוגש, ככל שיהיה בכך צורך, 30 יום לאחר החלטת בית המשפט קמא בבקשה למתן פסיקתא שהגישו המשיבות.

...

שאלת סיווג הפסיקתא היא מוקדמת בנסיבות המקרה דנן, ולא מצאתי לנכון להכריע בה. עם זאת, שוכנעתי כי ייתכן שתהיה להחלטתו של בית המשפט קמא בבקשה למתן פסיקתא השלכה על עצם ההחלטה אם להגיש ערעור מטעם המשיבות אם לאו (השוו, בש"א 7449/18 שיר משכנות ותיקים בע"מ נ' הליגה למניעת מחלות ריאה תל אביב (26.12.2018)).

נוכח כל אלה, החלטתי להיעתר לבקשה.

במסגרת ההחלטה דחה בית המשפט המחוזי בקשה שהגישה איילון למתן פסיקתא ביחס לפסק דינו מיום 20.2.2013, בקבעו, בין השאר, כי בקשה זו הוגשה שנים רבות לאחר מתן פסק הדין ולאחר שבית המשפט קם מכסאו.

החלטתו של בית המשפט המחוזי היא החלטה מאוחרת לפסק הדין מיום 20.2.2013, וכידוע, ביחס לסיווגן של החלטות אלה קבעה הפסיקה מבחן מהותי המיתמקד בשאלה האם מדובר בהחלטה הטפלה לנושא המחלוקת – שאז מדובר ב"החלטה אחרת" הטעונה רשות ערעור; או שמא מדובר בהחלטה הנוגעת לחיוב עצמו ואשר יש לראות בה משום פסק דין משלים או נוסף – שאז היא נתונה לערעור בזכות (ראו: ע"א 2817/91 מימון נ' שאולי, פ"ד מז(1) 152, 158 (1993); בש"א 4146/94 אדלסון נ' ריינהולד, פ"ד מט(1) 299 (1995); ע"א 3680/11 AIG ישראל חברה לבטוח בע"מ נ' קידר (17.7.2011); רע"א 4476/20 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלג, פיסקה 7 (16.9.2020)).

...

לא למותר לציין כי אף לבעל דין שמבקש להצטרף כצד להליך ובקשתו נדחית, קמה הזכות הדיונית להגשת הליך ערעורי על ההחלטה המורה על דחיה.

הגעתי אפוא למסקנה כי דרך ההשגה על ההחלטה הוא על דרך של הגשת בקשת רשות ערעור.

משכך, אני מורה על מחיקת ע"א 4745/21.

לאחר מתן ארכות שונות, הוגשה לבסוף השלמת הטיעון מטעם התובעות ביום 15.5.2022 והשלמת הטיעון מטעם הנתבעת הוגשה ביום 10.7.2022, משמע השלמות הטיעון הוגשו כחצי שנה מאז החלטתי מיום 31.1.2022 (וזאת כאשר הבקשה למתן פסיקתא עצמה הוגשה עוד ביום 11.2.2021 – ראו בעיניין זה גם את פסק-הדין המשלים שניתן על ידי ביום 2.12.2020, בו נקבע כי מועד ההשבה של הלוואות הבעלים הנו במועד מכירת הנכס על-ידי הנתבעת, ואת ההחלטות המהותיות בבקשה למתן פסיקתא מן הימים 28.4.2021, 23.9.2021, 31.1.2022 ו-14.4.2022).

אכן, כפי שממחיש פסק הדין מושא ערעור זה, הסכנות הטמונות בניסיון להרהר ולערער אחר לשונו הברורה של חוזה עסקי עלולות לעלות על היתרונות שעשויים לצמוח מכך.

...

לאחר מתן ארכות שונות, הוגשה לבסוף השלמת הטיעון מטעם התובעות ביום 15.5.2022 והשלמת הטיעון מטעם הנתבעת הוגשה ביום 10.7.2022, משמע השלמות הטיעון הוגשו כחצי שנה מאז החלטתי מיום 31.1.2022 (וזאת כאשר הבקשה למתן פסיקתא עצמה הוגשה עוד ביום 11.2.2021 – ראו בעניין זה גם את פסק-הדין המשלים שניתן על ידי ביום 2.12.2020, בו נקבע כי מועד ההשבה של הלוואות הבעלים הינו במועד מכירת הנכס על-ידי הנתבעת, ואת ההחלטות המהותיות בבקשה למתן פסיקתא מן הימים 28.4.2021, 23.9.2021, 31.1.2022 ו-14.4.2022).

לסיכום: מכלל האמור לעיל, אני קובעת כי שיעור הריבית על ההלוואה מיום 5.1.2009 הינו ריבית שנתית של 9%.

סוף דבר התובעות ידאגו לתשלום הפרש האגרה ויגישו פסיקתא לחתימתי בהתאם להחלטות בהליך זה. הנתבעת תישא בהוצאות התובעות בהליכים מאז השבת התובענה לבית-משפט זה בסך של 20,000 ₪.

המזכירות תשלח העתק החלטתי לצדדים.

בעקבות השבתה, ניתן על ידי ביום 2.12.2020 פסק-דין משלים בתובענה (להלן: "פסק-הדין המשלים").

לאחר שניתן פסק-הדין המשלים הגישו התובעות ביום 11.2.2021 בקשה למתן פסיקתא.

...

כאמור, אני סבורה כי יש לדחות גם טענה זו. ראשית, בית-המשפט העליון קבע בפסק-דינו בערעור (סעיף 35) כי התובעות זכאיות להחזר הלוואות הבעלים "בהתאם לתנאי ההחזר שנקבעו בהסכמים בין הצדדים". בנסיבות אלה, ובדומה לסוגיית קרן ההלוואות שצוינה לעיל, ספק רב בעיניי אם לבית-משפט זה יש סמכות לסטות מקביעה זו. על כל פנים, הבסיס לטענת הנתבעת הינו פרשנותה כי הכללת הדרישה בכתב-התביעה ובסיכומי התובעות לצרף הפרשי הצמדה וריבית כדין משמעה בהכרח הריבית הקבועה בחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961.

מכלל האמור לעיל, הבקשות נדחות והתובעות יפעלו כאמור בהחלטתי מיום 1.9.2022.

המזכירות תשלח העתק החלטתי לצדדים.