בקשה למתן סעד זמני לתוקפת הערעור על פסק דין בעת"מ

בבית המשפט העליון עע"מ 5531/22 לפני: כבוד השופט י' כשר המערערת: עמותת משפחתוני חיים משה מרגלית נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל – משרד הרווחה והשירותים החברתיים הצדדים השלישיים: 1. בית עולות מוסד ופנימייה עולות חדשות ויתומות 2. מכון מורשת גד 3. אור שלום – למען ילדים ונוער בסיכון 4. בית היתומים ציון בלומנטל בקשה למתן סעד זמני בשם המערערת: עו"ד זיוה אופק; עו"ד אילן קמינצקי בשם המשיבה: עו"ד הדס ערן; עו"ד נועה רוזנברג ][]החלטה

העירעור הוגש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, מיום 14.8.2022 (כב' השופט א' דראל), ב-עת"מ 4868-06-22.

לעניין הצעת המערערת במיכרז, צוין במכתב כי: "אנו לא רואים במפעיל [המערערת – י' כ'] כבעל יכולת לספק את השירותים הנדרשים במיכרז זה ולהבטיח את המוגנות והיציבות הנדרשת בחיי החניכים". לועדת המכרזים הוגשו גם דוחות פקוח מפורטים שנערכו לגבי המסגרות השונות שהפעילה המערערת, ובהם גם דו"ח פקוח בעיניין פנימיית "אור מרגלית", אשר הצביע על ליקויים שונים בהפעלה – חוסר בתקינת פסיכולוג; ליקויים בתחזוקה; ליקויים בתברואה; תקופה של עצירת קליטות בפנימייה; ארוע של תקיפה מינית של חניכה על ידי עובד במערערת.

על פסק הדין בעתירה הוגש העירעור דנן, ולצדו הבקשה לסעד זמני אשר ימנע את פיזור החניכות למסגרות אחרות ויאפשר את המשך פעילות פנימיית "אור מרגלית" מעבר למועד סיום ההיתקשרות עם משרד הרווחה – וזאת עד להכרעה בעירעור.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

התמונה שונה במישור שיקול מאזן הנוחות: בנסיבות העניין, השיקול המכריע במסגרת מאזן הנוחות הוא טובת החניכות – ולעניין זה מקובלת עליי עמדת משרד הרווחה.

משכך – הבקשה לסעד זמני נדחית.

לפניי בקשה לקבלת סעד זמני עד להכרעה בערעורו של המבקש (להלן: המערער) על פסק דינו של בית המשפט המחוזי נצרת, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (השופט א' קולה, ס"נ), אשר ניתן ביום 25.4.2022 בעת"מ 39234-03-22, ואשר דחה את עתירת המערער לאפשר לו לרכוש את הדירה הציבורית בה התגורר במשך שנים רבות.

תחליט הועדה שלא לאפשר, ממילא תקום לעותר הזכות לתקוף זכות [צ"ל החלטה – א.ש.] זו בעתירה מנהלית חדשה ולא תיטען טענת שהוי וכדו'.

ביחס לדירה זו נאמר על-ידי משרד הבינוי והשיכון כי "בהתאם להחלטת הועדה זכותו של המערער להגיש בקשה לרכישת הדירה החלופית לא תפגע מעצם המעבר ואף לא מכך שהפר את ההסכמה במסגרת העתירה המינהלית הראשונה". ביום 19.5.2022 הגיש המערער לבית משפט קמא בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין ובה ביקש, לענייננו, "להורות למשיבים להמנע מכל הליך תיכנוני בקשר לנכס הממוקם ברחוב הנשיא 51 בקריית שמונה, לרבות מכירתו ו/או הריסתו". בקשה זו נדחתה על-ידי בית משפט קמא מהטעם "שהעותר כעת אינו בעל זיקה לדירה, הדיון בעתירה בעיניינו הסתיים ועתירתו נדחתה. כעת מבקש המבקש למעשה סעד חדש וזאת במסגרת עצמית שאינה קשורה לעתירה הקודמת ואינה קשורה גם לכל עתירה אחרת תלויה ועומדת." טענות הצדדים בבקשה לסעד זמני המערער הגיש ערעור על פסק הדין קמא.

...

דיון והכרעה לאחר עיון בכתובים שהונחו לפניי, החלטתי להיעתר לבקשה לסעד זמני בחלקה.

בענייננו-שלנו אני סבור כי מאזן הנוחות נוטה במובהק לטובתו של המערער; ומשכך הוא, איני נדרש להעמיק בשאלה בדבר סיכויי הערעור.

בכל הנוגע למאזן הנוחות – סבורני כי זה נוטה במובהק לטובתו של המערער.

סמוך לאחר מכן, הגיש העותר עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים (עת"מ 35682-10-22); עתירתו נדחתה, בפסק דין שניתן באולם בית המשפט, בתום דיון.

בפרוטוקול הדיון צוין, כי עם מתן פסק הדין, ביקש ב"כ העותר "לאפשר לעותר להשאר בישראל ולא לגרשו לאלתר, שכן בכוונתו להגיש ערעור לבית המשפט העליון". נוכח הסכמת ב"כ המשיבים, נקבע כי בשלב זה, הצוו המורה שלא להרחיק את העותר מישראל, יעמוד בתוקפו עד ליום 23.3.2023.

לצד זאת, ביקש כי נורה על מתן "סעד זמני להותרת העותר במדינת ישראל", או לחלופין, "ליתן אורכה להגשת ערעור – בייחוד בהסתמך על כך שהעתירה הוגשה במסגרת הימים המוקצים לערעור". בהיעדר הסכמה, אין מנוס מהכרעה.

כפי שנקבע לא אחת, במילים ברורות: "הבקורת השיפוטית המוחלת על ידי בית המשפט לעניינים מנהליים על 'החלטה של רשות' כוללת בתחומה גם החלטות הנוגעות לנהלים שבאמצעותם מיישמת הרשות את סמכותה או למחדלים בקבלת החלטות אלו. בחינת העניינים שהעתירה מעלה – הנוגעים כאמור בעקרם לסדרי העבודה של יחידת הטיפול במבקשי מקלט ולקצב קליטת בקשות המקלט, כפועל יוצא – אינה מצדיקה לטעמי חריגה מהתוויה זו של גדר סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים ומן הכלל הנהוג בפסיקתנו בדבר הזקקות להליכים מן הסוג דנא מקום שבו קיים לעותר סעד חלופי. זאת, גם נוכח שיקולים כלליים הנוגעים לתכלית שלשמה נחקק חוק בתי משפט לעניינים מנהליים שהעניקה לערכאות אלו סמכות מקבילה לערוך ביקורת שיפוטית על מעשי המינהל, ונועדה ליצור ערכאה דיונית ראשונה לדיון בעניינים מנהליים (בכפוף, כמובן, לסייגים שנקבעו בו), תוך שזכות העירעור לבית משפט זה – נשמרת" (בג"ץ 7501/17 המוקד לפליטים ולמהגרים נ' שר הפנים, פסקה 13 לפסק הדין של השופט ע' פוגלמן והאסמכתאות שם (9.5.2018) (ההדגשה הוּספה – נ' ס')).

בשים לב לאמור, ברי כי לעותר עמדה אפשרות לתקוף את הנחיות היועץ המשפטי לממשלה במסגרת הליך העירעור, ואין בטענות שהעלה כדי להצדיק את הגשת העתירה שלפנינו, תוך עקיפת סדרי הדין הקבועים בכגון דא. הלכה למעשה, למקרא העתירה מתברר כי לא זו בלבד שהעותר מבקש לקבל סעד מבית המשפט העליון, בשבתו כבג"ץ, אלא מבקש להוֹפכוֹ לערכאת ערעור על בית המשפט לעניינים מנהליים; דא עקא, פעולותיו אלה אינן עולות בקנה אחד עם סדרי הדין.

...

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים מזה ומזה, דעתי כדעת המשיבים, כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת קיומו של סעד חלופי.

אשר על כן, העתירה נדחית בזאת על הסף; טענות הצדדים שמורות להם לעתיד לבוא.

בד בבד עם דחיית העתירה לגופה, גם הבקשה "לסעד זמני" נדחית עמה.

בקשה למתן סעד זמני עד להכרעה בעירעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (כבוד השופט סג"נ א' ביתן), בעת"מ 20554-05-23 מיום 06.07.2023.

עוד נפסק, כי "הכלל הוא, שמי שמעונין לתקוף תנאי במיכרז צריך לעשות זאת בשלב מוקדם, טרם הישתתפותו במיכרז ובודאי שקודם להכרזת התוצאות. ההישתתפות במיכרז כמוה כקבלת תנאי המיכרז, ומי שמשתתף במיכרז איננו רשאי לתקוף את תנאי המיכרז בדיעבד [...; המבקשים] הישתתפו במיכרז ואף זכו באפשרות לבחור מיגרש במסגרתו, ועל כן הם מושתקים מלטעון נגד סמכות הרשות לקבוע מיתחמי מגרשים לפי מישפחות, המופיעה במסמכי המיכרז. כך שגם מבחינה פרוצדוראלית, דין טענת [המבקשים] בנושא זה, להדחות". טרם סיום בית המשפט המחוזי הבהיר, כי הגם "שיש ממש בטענות [המבקשים] על אופן תעוד תהליך קביעת המבננים ועל הדרג שאישר את תכנית המבננים", בפרט "נוכח טיב המיכרז וחשיבות נושאו [אין] לבטל את החלטות הרשות ואת מה שהתפתח בעקבותיהן, ויש לאפשר את המשך מימוש המיכרז". את קביעתו זו תמך בית המשפט בדוקטרינת הבטלות היחסית; במטרת החלוקה למבננים שנועדה להתאים את הבנייה לאורח החיים של האוכלוסיה הבדואית; ועל יסוד תעוד שהגיש מנהל מרחב ערוער ברשות הבדואים, בכל הנוגע לעבודת המטה שבוצעה בהקשר זה אצל גורמי המדינה השונים.

ובהמשך לכך קבע כי: "הרושם שהיתקבל [הוא] שהנתונים, האילוצים והשיקולים המשפיעים על קביעת המבננים, רבים ומורכבים, ומשימת קביעת המבננים הנה מלאכת מחשבת עדינה, כמעין סידור קוביה הונגרית. ושעל רקע כל אלה, מנהל המרחב פעל בענייניות, על יסוד הכרותו את המציאות ואת הרגישויות הכרוכות בנושא, תוך שקילת השיקולים הרלוונטים וקבלת החלטות שיאפשרו בסופו של דבר את מימוש המיכרז הלכה למעשה. המדינה הצהירה, שבמשך עשרות שנים, בהקצאת מגרשים בפטור ממכרז לאוכלוסיה הבדואית, שיבוץ המגרשים נעשה על ידי רכזי הישוב, המכירים את היישוב ואת מירקם החיים בו. מטבע הדברים, המשקל שניתן לעמדתו של מנהל המרחב בנסיבות כאלה הוא משמעותי. ויש להניח שאם בזמן אמת הדברים היו מוצגים לפני דרג בכיר יותר, הם היו מאושרים. סיכומם של דברים בהקשר זה הוא, שמבחינה מהותית, ההחלטה שהתקבלה בנושא המבננים הנה החלטה ראויה, המצויה בגדר סמכותה של הרשות בהתאם למסמכי המיכרז". בית המשפט נתן דעתו גם לפגיעה החמורה שתיגרם ליתר המתמודדים במיכרז אם תיתקבל העתירה, בציינו כך: "לא ניתן להיתעלם מהעובדה ש- 182 מתוך 198 הזוכים במיכרז בחרו לעצמם מגרשים מתוך המבננים שהוקצו למשפחותיהם. העובדה ש-24 מתוך 182 הזוכים שבחרו לעצמם מגרשים, ביקשו בהמשך להצטרף לעתירה כעותרים, אינה משנה את התמונה. בפועל, הם בחרו לעצמם מגרשים ושילמו את התשלום הכרוך בכך. [...] יוזכר, שלפי דיווח ב"כ ה[המשיבים], 109 מהזוכים שבחרו מגרשים וצורפו כמשיבים לעתירה, סרבו לחתום או לקבל את מיסמכי העתירה ואיש מכלל המשיבים שצורפו לעתירה (מלבד אלה שבקשו להצטרף לעתירה כעותרים) לא הגיב לעתירה, בשום צורה. ומנגד, כל הקבוצה שביקשה להצטרף לעתירה יוצגה על ידי באי כח ה[המשיבים] המקוריים. לכך יש להוסיף, שהזוכים שבחרו מגרשים, שילמו את החלק הארי של מחיר המיגרש. החלק האחרון של התשלום אמור להתבצע בימים אלה. ובתוך פרק זמן קצר עבודות הפיתוח בשכונה צפויות להתחיל. עצירת המהלך והחזרת המיכרז לשלב של קביעת המבננים ובחירת המגרשים, תיפגע באנשים רבים שבחרו מגרשים, שילמו את תמורתם והם מעוניינים להתקדם בתהליך בניית בתיהם. ותיצור מהומה רבתי, שקשה לחזות כיצד בדיוק היא תתפתח, אולם ברור שטוב לא יצא מזה. במצב דברים כזה, יש סיכוי לא מבוטל שהפרויקט כולו יגווע או למצער ייעצר לתקופה ממושכת. והאינטרסים של קבוצת הזוכים המעוניינים לממש את זכייתם, הישוב בו אמורה לקום השכונה החדשה, ומדינת ישראל, ייפגע בצורה משמעותית. מנגד, ל[מבקשים] ניתנה אותה האפשרות כמו כל הזוכים האחרים, לבחור מיגרש מבין המבננים שיועדו למשפחותיהם והם סרבו לכך משיקוליהם. [המבקשים] לא ציינו בעתירתם במה המגרשים שהוצעו להם לבחירה שונים מהמגרשים האחרים, וגם לא ציינו מבנן מסוים אחר שממנו הם היו מעוניינים לבחור מיגרש. כידוע, במכרזים הכרוכים בהגרלה, גם כשמדובר במיכרז רגיל, המאפשר בחירה מבין כלל המגרשים המוצעים, לא כל זוכה מקבל בדיוק את המיגרש שהוא היה מעונין לקבל". בהנתן כל האמור נקבע, כי "במבט כולל על מכלול הנתונים הנוגעים לענין, ובעיקר בהיתחשב, בטיב הפגמים שנפלו בתהליך; בעובדה שאין המדובר בהחלטה הכרוכה באי חוקיות או בחוסר סמכות; בהלך הרוח של המעורבים בהחלטה, שהניחו שהם פועלים בדרך ראויה; בטיב הפגיעה שנגרמה ל[מבקשים] ולאנטרס שמירת התקינות המנהלית; ובאינטרסים המעורבים העלולים להפגע מההחלטה; הכף נוטה בבירור לעבר אישור המשך מימוש המיכרז". אחר דברים אלה עתירת המבקשים נדחתה תוך חיובם בהוצאות בסך כולל של 30,000 ש"ח. על פסק דין זה הוגש ערעור ולצידו הבקשה שלפניי.

...

במקרה דנן, המבקשים לא עמדו בנטל להוכיח את קיומן של אמות המידה הנדרשות למתן סעד זמני עד להכרעה בערעור, ומשכך דין הבקשה להידחות.

בתוך כך, אין בידי לקבל את הנחת המבקשים באשר לנזקים שעלולים לבוא על רשויות המדינה והקופה הציבורית או על יתר הזוכים במרכז, אם בקשתם תתקבל.

הבקשה נדחית בזאת.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מנהליים עע"מ 3376/23 לפני: כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופטת י' וילנר כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ המערערת: רויינא דיקלארו נ ג ד המשיב: משרד הפנים ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (השופטת מ' אגמון-גונן) מיום 20.3.2023 בעת"ם 66082-02-23 בשם המערערת: עו"ד איליה שרייר בשם המשיב: עו"ד מיכל ****י ][]פסק-דין

בית המשפט לעניינים מנהליים דחה גם את הבקשה האמורה בהחלטתו מיום 28.3.2023 בקובעו כי "ממילא הסמכות המקומית היא בירושלים כך שככל שהמבקשת סבורה כי יש עילה להגשת עתירה מנהלית לאחר העירעור, היה עליה לפנות לבית המשפט המחוזי בירושלים". מכאן לערעור ולבקשה לסעד זמני שלפנינו.

בכל הנוגע לסמכות המקומית, טען המשיב כי בהתאם לקבוע בפרק ג' לתקנות בתי משפט לענינים מנהליים, משהוגש הערר לבית הדין לעררים בירושלים, לא ניתן היה לערער על פסק הדין אלא במחוז זה. המשיב הוסיף כי דין העירעור להדחות על הסף גם מחמת עשיית דין עצמי וחוסר ניקיון כפיים, בשים לב לעובדה שהמערערת שוהה בארץ בנגוד לדין ולפסק דינו של בית הדין לעררים.

הגשת ההשגה כעתירה מינהלית ולא כערעור מנהלי יצרה מעקף להוראות הדין באופן שהקנה למערערת, כביכול, זכות ערעור לבית משפט זה, בשעה שבפועל היה עליה להגיש בקשת רשות ערעור הנבחנת לפי אמות מידה שונות ומצמצמות (לאמות המידה החלות על בקשות רשות ערעור על פסקי הדין של בית המשפט לעניינים מנהליים שדן בעירעור מנהלי על פסק דין של בית הדין לעררים, ראו למשל: בר"ם 8338/17 אסטגוי נ' משרד הפנים, פסקה 7 (19.11.2017)).

משנקטה המערערת בהליך השגה שגוי מיסודו לתקיפת פסק דינו של בית הדין לעררים, אשר אינו עולה בקנה אחד עם הוראות הדין, דינה של העתירה היה להיות מסולקת על הסף (וראו: עע"ם 7605/09 פלוני נ' משרד הבטחון – קצין התגמולים, פסקה 4 (25.3.2010)).

...

בכל הנוגע לסמכות המקומית, טען המשיב כי בהתאם לקבוע בפרק ג' לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים, משהוגש הערר לבית הדין לעררים בירושלים, לא ניתן היה לערער על פסק הדין אלא במחוז זה. המשיב הוסיף כי דין הערעור להידחות על הסף גם מחמת עשיית דין עצמי וחוסר ניקיון כפיים, בשים לב לעובדה שהמערערת שוהה בארץ בניגוד לדין ולפסק דינו של בית הדין לעררים.

דיון והכרעה לאחר עיון בערעור על צרופותיו, ובתיק בית המשפט לעניינים מינהליים, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות לפי תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, החלה בענייננו מכוח תקנה 34 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים.

סוף דבר: הערעור נדחה, ועמו נדחית גם הבקשה לסעד זמני.