בקשה למתן סעד זמני בערעור על דחיית תביעה להצהרה על זכויות בדירות

לפניי בקשה למתן סעד זמני בעירעור במסגרתה התבקש עיכוב ביצועו של פסק דינה של המחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי תל אביב-יפו (השופט מ' אלטוביה) אשר ניתן ביום 7.6.2022 בגדריו של תנ"ג 14172-04-17 –וזאת, עד להכרעה בעירעור.

במסגרת זו הבהיר המשיב 1 כי אין כל נפקות להסכמה שהושגה – אשר כוללת ויתור החברה על זכויותיה בדירה – מבלי שזו תיכלול גם את חתימתו.

עוד יצוין כי ביום 30.8.2020 הגיש המערער 1 בקשה לאישור תביעה נגזרת בשם החברה במסגרתו של תנ"ג 5249-08-20, אשר נדחתה אף היא (ראו: השופט מ' אלטוביה, פסק הדין מיום 2.2.2022), וערעור בעיניינה עודנו תלוי ועומד במסגרתו של ע"א 2231/22.

הנמקותיו של בית המשפט בעיניין זה נסמכו, בין היתר, על כשלונו של המערער 1 לפעול בזמן אמת ולנקוט צעדים לביטול ההסכם מיום 30.11.2011; על דחיית טענתו כי ביטל את ההסכם מיום 30.11.2011 בעל-פה; וכן, על התקשרותו של המערער 1 עם קרן היסוד, בשם החברה, תוך הצהרה כי ההסכם עודנו בתוקף – זאת, מבלי שטען בשום שלב כי למשיב 1 אין זכויות בחברה או כי לחברה אין זכויות במיזם.

לאור כל האמור, ובהיתחשב בהוראות סעיף 10 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 [צ"ל סעיף 9 – א.ש.] קבע בית המשפט כי זכותם של המערערים 3-2, הם בני משפחתו של המערער 1, נדחית בפניי זכותה של החברה על הדירה.

...

דין הבקשה לעיכוב ביצוע להידחות, וזאת אף מבלי לבקש את תגובת המשיבים.

משכך הוא, לא שוכנעתי כי דחיית הבקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין קמא תחשוף את המערערים לנזק שאיננו הפיך (ראו, למשל: רע"א 9130/15 תם נ' אלול, פסקה 11 והאסמכתאות שם (24.1.2016); ע"א 3314/18 א. דורי בנייה בע"מ נ' נתיבים דרום בע"מ, פסקה 11 והאסמכתאות שם (11.7.2018); ע"א 2444/19 רם נ' פלוני, פסקה 6 (12.6.2019)).

הבקשה לעיכוב ביצוע נדחית אפוא בזאת.

הבקשה הוגשה ביחד עם תביעה לפסק דין הצהרתי, להצהיר כי המבקשים, הנם בעלי הזכויות בדירה ברח' אופנהיימר 1 בתל אביב, והידוע כגוש 6630 חלקה 729/28 (להלן: "הדירה") בכפוף לתשלום הסך של 601,555 ₪ למשיבים – המדובר בתשלום אחרון בהתאם להסכם מכר מיום 12.4.21 (להלן: "הסכם המכר"), בקיזוז הפצוי המוסכם והנזקים שנגרמו למבקשים.

הליכים נוספים, נשוא המחלוקת העובדתית היתקיימו במסגרת תלה"מ 43793-07-21 (כב' השופטת איריס אילוטוביץ-סגל (להלן: "הליך הגירושין")), רמ"ש 25984-07-22 (כב' סגה"נ שאול שוחט) במסגרתה נדחה ערעור על דחיית בקשה לחתימה על פסיקתא המורה על פינויה של המשיבה 2 מהדירה ות"א 39496-08-21 ((לפני כב' סגה"נ כרמלה האפט (להלן: "תביעת פינוי")) , אשר מחקה את התביעה לפינוי לאור פה"ד בהליך הגירושין (יפורט בהמשך) והורתה על אכיפתו במסגרת הוצל"פ. כן, קבעה כי לאור העובדה שהתביעה הנה לאכיפתו של הסכם המכר, הסמכות לידון בה נתונה לביהמ"ש המחוזי.

עוד נקבע כי "אם תביעת הפינוי הייתה מתבררת לפני ביהמ"ש השלום עד תומה יכול היה ביהמ"ש להעתר לסעד הפינוי או לדחות סעד זה . ברם, משבפועל התביעה לא התבררה עד תומה והצדדים הגיעו להסכמה שקבלה תוקף של פסק-דין, אין כל חובה שההסכמה ביניהם תהא בהתאם לסעד שנתבע. במקרה דנן, אותה הסכמה לא כללה בחובה סעד אופראטיבי לפינוי המשיבה מהדירה, אלא הסכמה של המשיבה לפינוי הדירה בהתקיימם של תנאים מסוימים שנכתבו באותה החלטה. פסיקתא לא נועדה להעניק למבקש סעד שלא ניתן בפסק הדין המקורי, ובודאי שבקשה לחתימה על פסיקתא אינה אכסניה לבירור מחלוקות עובדתיות בשאלה אם היתקיימו תנאים עובדתיים כאלו ואחרים שנקבעו במסגרת פסה"ד המקורי, לאחר שזה ניתן." (הדגשות אינן במקור, שם, עמ' 6-7).

הלכה היא כי בבוא בית המשפט להכריע בבקשה למתן סעד זמני, עליו לבחון קיומם של תנאים מצטברים: סכויי התביעה והאם הם גבוהים, מאזן הנוחות ולעברו של מי הוא נוטה.

...

כאמור ברישא החלטתי לקבל את הבקשה.

בהחלטה אם להיעתר לבקשה לסעד זמני וכן בקביעת סוג הסעד, היקפו ותנאיו, ישקול בית המשפט, בין השאר: (1) הנזק שעלול להיגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שעלול להיגרם למשיב.

בנסיבות אלו, לאור המפורט, שיקולי צדק, סיכויי ההליך ומאזן הנוחות הנוטה באופן מובהק לטובתם של המבקשים, אני מקבלת את הבקשה לצו מניעה זמני למניעת דיספוזיציה בזכויותיהם של המשיבים בדירה וכן לאיסור מחיקת הערת האזהרה שנרשמה לטובתם של המבקשים על הדירה.

לפניי בקשה מיום 14.05.2023 לעיכוב ביצוע פסק הדין שניתן ביום 25.04.2023, שבגדרו נדחתה תביעת התובעים להצהיר על ביטולו של הסכם מכר דירה מיום 31.03.2016 שנערך בין תובע 1 לבין הנתבע (להלן: "ההסכם").

בנוסף, שאלת הזכויות של המבקשת בדירה הנה בעל ערך רב, שכן ככל ובית המשפט יגיע למסקנה כי הנה הבעלים של מחצית מהדירה בשל היותו בת זוגו של המבקש, הרי שמכוח הילכת השתוף הסכם המכר בטל, הן משום שהמבקש אינו מוסמך היה למכור את חלקה של המבקשת , והן משום שבדירת מגורים לא ניתן למכור את חלקו של השותף מבלי להציעו קודם כל לשותף האחר, והכל מכוח סעיף 101 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969.

(ב) בית המשפט רשאי להורות על עיכוב ביצועה של החלטה שנתן, וכן על מתן סעד זמני בנוגע להחלטה כאמור, בתנאים שייראו לו, וזאת כל עוד לא הוגש ערעור במועד הגשת הבקשה לעיכוב ביצוע; בקשה לפי תקנה זו אפשר שתדון בעל פה אם התבקשה במועד הדיון, מיד לאחר שימוע ההחלטה.

שאלת סכויי העירעור היא עניין לערכאת העירעור וודאי שקיים קושי אנהרנטי לבחון את סכויי העירעור על פסק הדין שניתן על ידי אותה ערכאה.

...

דיון והכרעה: לאחר שבחנתי טענות הצדדים ועיינתי בהסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין בבית משפט השלום, לא מצאתי כי בית משפט זה הוא האכסניה לבקשה לעיכוב ביצוע.

סבורני כי יש לעמוד על ההבדל המהותי בין בקשה לעיכוב ביצוע של פסק דין הנותן סעד הצהרתי, שגם הוא ניתן במשורה, ושיש בו כדי לשנות את המצב המשפטי שקדם לו, לבין פסק דין הדוחה סעד הצהרתי מבוקש, קרי אינו משנה את אותו מצב משפטי ששרר טרם נתינתו ועניין זה פועל לחובת המבקשים במתן סעד לעיכוב ביצוע.

באשר למאזן הנוחות - פינוי מדירה, בה מתגוררים שלושה קטינים, סבורני כי האכסניה המתאימה להגשת הבקשה מושא החלטה זו הינה דווקא בית המשפט השלום בחיפה, שם התנהל הליך תא"ח 15299-01-22, תביעה לפינוי מושכר.

ביום 14.5.2023, הגישו המבקשים, לבית המשפט המחוזי, בקשה לעיכוב ביצוע אירעי של פסק הדין (או למתן סעד זמני למניעת סילוק יד המבקשים מהדירה), עד להגשת ערעור לבית משפט זה. בקשה זו נדחתה בהחלטה מיום 22.5.2023 (השופטת א' אלון).

בפתח החלטתו של בית המשפט המחוזי, צוין כי: "בעניינינו, פסק הדין לא כלל החלטה אופראטיבית ביצועית, אלא דחה את ההצהרה שהתבקשה על ידי המבקשים כי הסכם המכר בטל. זכותו של המשיב לפעול ביחס לדירה הרשומה על שמו איננה תולדה של פסק הדין, אלא מכוח אחר, חצוני לפסק הדין, הוא הרישום בלישכת רישום המקרקעין. סבורני כי יש לעמוד על ההבדל המהותי בין בקשה לעיכוב ביצוע של פסק דין הנותן סעד הצהרתי, שגם הוא ניתן במשורה, ושיש בו כדי לשנות את המצב המשפטי שקדם לו, לבין פסק דין הדוחה סעד הצהרתי מבוקש, קרי שאינו משנה את אותו מצב משפטי ששרר טרם נתינתו ועניין זה פועל לחובת המבקשים במתן סעד לעיכוב ביצוע." (פסקה 13 להחלטה).

ראשית, המשיב טוען כי על פי הסכמת הצדדים בתביעה לפינוי מושכר, מיום 22.2.2022, כוונת הצדדים הייתה לכרוך את תוצאת הליך פינוי המושכר בפסק דין של בית המשפט המחוזי בתביעת המבקשים, "ולאו דוקא בפסק דין חלוט שאין עליו עוד ערעור". שנית, לעניין אמות המידה למתן עיכוב ביצוע או סעד זמני, המשיב טוען כי אלו אינן מתקיימות בעניינינו: אשר למאזן הנוחות, המשיב טוען כי אם המבקשים יפונו מהדירה וערעורם יתקבל, הם "יוכלו לחזור לדירה ולא ייגרם להם כל נזק בלתי הפיך". מנגד, כך טוען המשיב, כל עוד המבקשים אינם מפנים את הדירה הוא אינו יכול להנות מנכס שרכש ממיטב כספו, ואיננו יכול להשכירו לצדדים שלישיים בדמי שכירות ראויים (שעולים, לטענתו, על סך 1,800 ש"ח שמשלמים המבקשים).

הדברים אמורים בבחינת למעלה מן הצורך, משאין מדובר בהליך ערעורי על החלטת בית המשפט המחוזי, וסמכותו של בית משפט זה לפסוק בבקשה לעיכוב ביצוע נפרדת מסמכות בית המשפט המחוזי.

...

אולם, על אף שהמבקשים לא הגישו בקשה לעיכוב ביצוע בסמוך להגשת הערעור, סבורני כי אין לראות בהם כמי שבחרו ב-"שב ואל תעשה" באופן המצדיק את דחיית בקשתם: בד בבד עם הגשת הערעור לבית משפט זה, פנו המבקשים לבית משפט השלום בבקשה לביטול החלטתו מיום 19.6.2023 שהורתה להם לסלק ידם מהדירה עד ליום 20.7.2023.

שנית, יש לבחון האם יש לפרש את ההסכמה בין הצדדים בגדרי ההליך לפינוי מושכר ככזו אשר משנה את המסקנה דלעיל, כך שהמבקשים למעשה מנועים מלפנות בבקשה לעיכוב ביצוע עד להכרעה בערעור.

אשר על כן – הבקשה מתקבלת.

ביום 7.4.20 הגיש האב תביעה לסעד הצהרתי כנגד הגבר, בה התבקש בית המשפט להצהיר כי הדירה במיתחם מצויה בבעלות האב חרף הרישום (להלן – "התביעה ההצהרתית").

ביום 28.7.20 ועוד בטרם נידונו הבקשות לביטול העיקול, הגישה האשה תביעה לשמירת זכויות מכוח סעיף 11 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 (להלן – "חוק יחסי ממון"), בה טענה כי נוכח ההפרה הצפויה של הסכם הגירושין, יש להותיר את העיקול הזמני על כנו כבטוחה לקיום ההיתחייבות (להלן – "התביעה הראשונה").

תוקף סעד זמני שניתן במסגרת בקשה לישוב סיכסוך מכאן לטענה לפיה סעד זמני שניתן במסגרת בקשה ליישוב סיכסוך פוקע ככל שלא מוגשת תביעה עיקרית בחלוף 15 ימים מתום תקופת עיכוב ההליכים, טענה אשר נדחתה על ידי כב' הרשמת בהחלטתה נשוא העירעור.

...

הגבר טען כי יש לדחות את התביעה על הסף מאחר שסעיף 11 לחוק יחסי ממון איננו חל בנסיבות העניין.

כן טוען הגבר כי כב' הרשמת טעתה כאשר קיימה את הדיון בבקשה לביטול העיקול שנה וחודש לאחר שהוגשה לה הבקשה לביטול העיקול, שכן דחייה כה מהותית של הדיון גרמה לתקלות משפטיות ולו היתה מקיימת את הדיון בתוך 14 ימים ממועד הגשת הבקשה לביטול העיקול, כמחויב על פי הדין, התביעה השניה כלל לא היתה קיימת והעיקול הזמני היה פוקע במועד בו נדחתה התביעה הראשונה.

סיכומו של דבר לאור כל האמור לעיל, מצאתי לדחות את הערעור.