בקשה למתן סעד זמני בערעור על דחיית עתירה להארכת אשרת שהייה

]השופט ד' מינץ: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (השופטת ע' אבמן-מולר) מיום 23.7.2023 בעת"מ 45088-08-22, בו נדחתה עתירת המערערים נגד החלטת המשיב מיום 29.6.2022 שניתנה ביחס לבקשתם לקבלת מעמד עולים מכוח חוק השבות, התש"י-1950 (להלן: חוק השבות).

באשר לבקשה להנפקת רישיון השהייה "מחוץ לדרכון", נקבע כי לא ניתן להעתר לה. בהתאם לנהלי המשיב וכמקובל במקרים מעין אלו, לשם קבלת הרישיון על המערער להציג דרכון זר בתוקף או לחלופין להמציא ראיות בכתב ממדינת אזרחותו על כך שלא ניתן להאריך או לחדש את דרכונו, והדבר לא נעשה בעניינינו.

גם אם אין מדובר בעבר פלילי ברף חומרה גבוה, בשים לב לראיות שהוצגו ולפרק הזמן שחלף מאז שננקטו נגדו ההליכים הפליליים האמורים ועד להחלטה בעיניין שהייתו בישראל, ההחלטה להעניק לו לעת הזו רישיון מסוג א/5 למשך שנה היא מאוזנת ומידתית ואין מקום להתערב בה. בית המשפט הוסיף, בהתייחס למערערת, כי מעמדה נגזר ממעמדו של המערער ואין מקום להתייחס אליה בנפרד.

נוכח נסיבותיהם הייחודיות של המערערים והוראות החקיקה של הפדרציה הרוסית מנוע המערער מחידוש דרכונו, והמסמכים הרלוואנטיים הוצגו למשיב במועד הגשת בקשת המערער בעיניין זה. ביום 8.2.2024 הגישו המערערים "בקשה בהולה לסעד זמני". הם ציינו בבקשה כי משעה שחלפה שנה מאז ניתנה ההחלטה מיום 29.6.2022 ובהתאם לאמור בה, ביום 20.9.2023 הם פנו למשיב בבקשה חוזרת לקבלת מעמד עולה מכוח חוק השבות וכן בקשה להנפקת אשרה "מחוץ לדרכון". אלא שבמסגרת ראיונות שנערכו להם בלישכת רשות האוכלוסין וההגירה נאמר כי הואיל והמערער טרם הציג דרכון בתוקף כנדרש ולפיכך טרם מימש את ההחלטה מיום 29.6.2022, המערערת אינה יכולה להחזיק במעמד אירעי ומעמדה מבוטל.

...

באשר לבקשה להנפקת רישיון השהייה "מחוץ לדרכון", נקבע כי לא ניתן להיעתר לה. בהתאם לנהלי המשיב וכמקובל במקרים מעין אלו, לשם קבלת הרישיון על המערער להציג דרכון זר בתוקף או לחלופין להמציא ראיות בכתב ממדינת אזרחותו על כך שלא ניתן להאריך או לחדש את דרכונו, והדבר לא נעשה בענייננו.

לאחר עיון בערעור, בנספחיו ובבקשה לסעד זמני, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות לפי הסמכות הנתונה לנו בתקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (החלה בענייננו מכוח תקנה 34(א) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000).

הערעור נדחה אפוא, ועמו גם הבקשה למתן סעד זמני בערעור.

ביום 17.10.2019 באו המבקשים בשערי מדינת ישראל, באמצעות אשרת תייר מסוג ב/2, שהיתה בתוקף עד יום 10.11.2019.

בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 28.2.2022, דחה בית המשפט את הבקשה, בקובעו כי העתירה הוגשה "בשיהוי כבד ובנגוד מוחלט להחלטתי [מיום 2.1.2022] [...]; העותרים שוהים בארץ שלא כחוק; אין כל מניעה לפעול לזכאות לפי חוק השבות גם בשעה שמצויים אלה שמבקשים זאת מחוץ לתחומי המדינה [...]; ואף כלל לפיו מוחרגות עתירות שעניינן בטענות לזכאות על פי חוק השבות מתקנות בית המשפט לעניינים מינהליים וניתן להגיש עתירות גם באיחור, לא קיים. בודאי שאין כלל זה קיים כשכבר ניתנה החלטה שיפוטית מפורשת שמונעת זאת". ביום 16.3.2022 ניתן פסק דין, שבו נדחתה העתירה כולה על הסף.

בהחלטה מיום 4.4.2022 דחה השופט ע' פוגלמן את הבקשה: "משניתן פסק דין שדוחה את העתירה, אין מקום למתן סעד זמני במסגרת בקשת רשות ערעור על החלטת ביניים בעתירה". משהוגש בנתיים העירעור דנן, הוסיף השופט פוגלמן, כי "למבקשים שמורה האפשרות להגיש בקשה למתן סעד זמני במסגרת [ההליך דנן]". מכאן הבקשה שלפנַי.

אף מבלי להדרש בשלב זה לכל פרט ופרט – הדברים יבחנו לעומקם בעת בירור העירעור גופו – די אם אומר כי העתירה הוגשה בשיהוי ניכר, תוך היתעלמות מדחיית בקשת הארכה האחרונה שהגישו המבקשים, ומקביעת המשיבה כי עליהם לעזוב את הארץ.

...

בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה זו, וכן גם לבקשת ארכה נוספת שהוגשה לאחר מכן, ובכך אִפשר למבקש להגיש את העתירה, עד יום 31.12.2021 (ארבעה וחצי חודשים לאחר המועד שבו ניתנה ההחלטה).

המבקשים מעלים בבקשתם טענות מטענות שונות, ובין היתר טוענים, כי "הרחקתם מן הארץ כיום הינה אמצעי שפגיעתו קשה ביותר עבור המבקשים, העומד בניגוד לכללי ההליך ההוגן ומונעת מהם זכות להשמיע את טענותיהם, להשיג על החלטות המשיבים ולהיות נוכחים בדיון במסגרת הערעור"; כי הדבר כרוך ב"השלכות הומניטריות קשות ביותר", משום שהם מסייעים להוריו של המבקש, המתגוררים בארץ, ובפרט לאם המבקש, אשר רק בזכות תמיכתם השוטפת "מצליחה [...] להתמודד עם מצבה הבריאותי הקשה"; כי "השארתם של המבקשים בישראל אינה פוגעת באפשרותה של המשיבה לדרוש את יציאתם בסופו של דבר במידה והערעור לא יתקבל"; וכי הדבר גם יפגע ב"הליך השיבה ליהדות אותו החלו המבקשים עוד בטרם ניתנו החלטות סירוב מצד המשיבה".

] יש לאפשר לו להוכיח כי חדל להיות 'בן דת אחרת'". זאת, בהתאם לפסיקה המאפשרת הכרה בחזרה בתשובה במקרים מסוג זה. בנוסף, המבקש טוען כי "רישומו כנוצרי היה שגוי", וכי "מלבד הצהרתו של [המבקש] בטפסי בקשתו לעליה, אין עוד כל סממן להשתייכותו לנצרות". לא זו אף זו: נטען כי המבקש "משתייך לקהילה יהודית בבית חב"ד, מנהל אורח חיים חילוני, תוך שמירה על המסורת היהודית". בכל הנוגע לסוגיית השיהוי, נטען כי "לא ניתן לקבל את טענת המשיבה שהעתירה הוגשה בשיהוי כאשר היא בעצמה מתנהלת בחוסר תום לב תוך שהיא משתהה במתן החלטותיה", וכן כי "המבקשים מעולם לא זנחו את בקשתם אלא ההפך", שכן הם "פעלו ללא הרף למען הסדרת מעמדם". לאחר שעיינתי בבקשה, על נספחיה, ונתתי דעתי על נימוקיה, באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות.

סיכומו של דבר: משנמצא כי סיכויי ההליך נמוכים, ובעיקר – משמאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשים, הבקשה למתן סעד זמני נדחית בזאת.

ביום 12.8.2022, בחלוף כשנה וחצי, ניכנס העותר לישראל באשרת שהייה מסוג ב/2, וכעבור יומיים פנה לקבלת מעמד עולה מכוח חוק השבות, בהיותו בן של יהודי.

המשיבים סבורים לעומת זאת, כי דין העתירה להדחות על הסף, מחמת "קיומו של סעד חלופי מובהק בדמות הגשת ערעור מנהלי על פסק דינו של בית המשפט המחוזי". נוכח האמור בתגובת המשיבים, הוריתי לעותר להודיע אם הוא עומד על עתירתו.

לצד זאת, ביקש כי נורה על מתן "סעד זמני להותרת העותר במדינת ישראל", או לחלופין, "ליתן אורכה להגשת ערעור – בייחוד בהסתמך על כך שהעתירה הוגשה במסגרת הימים המוקצים לערעור". בהיעדר הסכמה, אין מנוס מהכרעה.

בשים לב לאמור, ברי כי לעותר עמדה אפשרות לתקוף את הנחיות היועץ המשפטי לממשלה במסגרת הליך העירעור, ואין בטענות שהעלה כדי להצדיק את הגשת העתירה שלפנינו, תוך עקיפת סדרי הדין הקבועים בכגון דא. הלכה למעשה, למקרא העתירה מתברר כי לא זו בלבד שהעותר מבקש לקבל סעד מבית המשפט העליון, בשבתו כבג"ץ, אלא מבקש להוֹפכוֹ לערכאת ערעור על בית המשפט לעניינים מנהליים; דא עקא, פעולותיו אלה אינן עולות בקנה אחד עם סדרי הדין.

...

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים מזה ומזה, דעתי כדעת המשיבים, כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת קיומו של סעד חלופי.

אשר על כן, העתירה נדחית בזאת על הסף; טענות הצדדים שמורות להם לעתיד לבוא.

בד בבד עם דחיית העתירה לגופה, גם הבקשה "לסעד זמני" נדחית עמה.

]השופט י' אלרון:[ לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (השופט ג' הס) ב-עת"מ 27882-12-22 מיום 13.3.2023, בגדריו נדחתה עתירת המערערים לקבלת אשרת שהייה בישראל על בסיס טענות מאוימות.

הובהר ביחס למערער 1, רעייתו והילדים כי ביכולתם להציג את החומרים התומכים בטענתם כי נשקפת סכנה לחייהם לפני הועדה, ואף ניתן להם סעד זמני המקנה להם שהות לעשות כן. באשר לאחים – הוסבר כי עליהם למצות את הליך ההשגה על ההחלטה לדחות את בקשתם למתן סעד זמני בהתאם להוראות הנוהל מכוח חובתם למיצוי הליכים בטרם פנייה לבית המשפט בבקשת סעד (ראו והשוו: בג״ץ 9911/17 סעד נ׳ מדינת ישראל - משרד הבטחון, פסקה 3 (3.1.2019); בג״ץ 96/18 פלוני נ׳ ועדת מאוימים, פסקה 8 (11.4.2018); בג״ץ 8901/17 פלוני נ׳ מדינת ישראל - משרד הבטחון, פסקה 5 (2.1.2018)).

...

אשר על כן, הערעור נדחה.

בבית המשפט העליון בר"ם 6601/23 לפני: כבוד השופטת ד' ברק-ארז המבקשת: GALINA FURMAN נ ג ד המשיבה: רשות האוכלוסין וההגירה – משרד הפנים בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים מיום 14.8.2023 בעת"ם 36718-06-23 שניתנה על-ידי כבוד השופט א' דראל בשם המבקשת: עו"ד יוליה באיולה, עו"ד אלכס זרנופולסקי בשם המשיבה: עו"ד מתן שטיינבוך ][]החלטה

בית המשפט המחוזי דחה בקשה למתן סעד זמני שהגישה המבקשת בגדרה של עתירה מינהלית.

לטענת המבקשת, לא ניתן לה רישיון ישיבה אירעי, והמשיבה אף מסרבת להאריך את תוקפה של אשרת התייר בה היא החזיקה, ובכך מונעת ממנה לצאת מישראל לצורך קבלת טיפולים רפואיים ברוסיה.

המשיבה טענה כי המבקשת שוהה בישראל ללא אשרה, ועל כן קבלת הבקשה תוביל לשינוי המצב הקיים ותהיה בגדר מתן "צו עשה". עוד נטען כי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשת, שכן ממילא אין כל מניעה שהיא תשוב לרוסיה לצורך קבלת הטיפול הרפואי ותישאר בה עד להכרעה בעתירה.

...

בתגובתה מיום 13.8.2023 טענה המשיבה כי דין הבקשה להידחות.

למעלה מן הצורך אוסיף כי יש לקוות ששני הצדדים יעשו את המרב על מנת להביא את בירור עניינה של המבקשת להכרעה במהירות האפשרית, בשים לב לזמן הרב שחלף מאז שהגישה המבקשת את בקשתה לקבלת מעמד ולריבוי ההליכים במקרה זה. סוף דבר: בקשת רשות הערעור נמחקת.