יוצא, כי בלא לגרוע מטענות אפשריות בידי הרוכשת כי קמה לה זכות כספית כזו או אחרת להשבה בגין פעולות אלה (טענות לגביהן איני מחווה כל דיעה), אין בהן כדי לסייע לה בהתדיינות הנוכחית, בה לא התבקשו סעדים כספיים, והסעד העקרי המבוקש בגדרה הוא הצהרה על ביטול ההסכם.
התוצאה של כל האמור היא, כי אני מצהיר על כך שהסכם המכר מושא התובענה, בוטל כדין.
אכן, הערת האזהרה מבוססת על הסכם, אשר ניתנה לגביו הצהרה כי בוטל כדין.
...
ברם, אף נכונות זו אינה גורעת מתוקפו החוקי של ביטול ההסכם, ואף אינה משנה מן המסקנה, כי הצדדים לא הגיעו, בזמן אמת, להסכמה אשר היה בה כדי לאיין את תוקפו של ביטול ההסכם, בהמשך להפרתו על ידי הרוכשת.
משעה שהרוכשת לא קיימה אותה, נחלש עוד יותר המשקל שניתן לייחס לטיעוניה במישור זה. אכן, משעה שהרוכשת כופרת בתוקפו של הביטול, תחילה יש להכריע בעניין זה. אחרי כן, ניתן יהיה לפנות לסוגיות הנוגעות להשבה, החורגות (לשיטת שני הצדדים) מגדריו של הליך זה. נוכח קיומן של סוגיות כאלה, מתחזקת המסקנה כי אי ביצוע השבה באופן חד צדדי על ידי המוכרת אינו גורע מתוקפו של ביטול ההסכם.
בנסיבות אלה, העתירה לסעד זה נדחית, בלא שאני קובע מסמרות לגביו.
התובענה מתקבלת אפוא בעיקרה, בהתאם לאמור לעיל.
