בקשה למתן הוראות מגורים לבעל בפירוק שיתוף בין בני זוג

כבר בראשית הדברים אציין כי יש לדחות את טענת המשיבה ,כאילו הסמכות לידון בסעד של פירוק השתוף בין בני זוג הנה לביה"מ לעינייני מישפחה וכאילו על בעלי התפקיד להגיש בקשה לביה"מ המוסמך.

במקרה דנן,אין המדובר ב"סיכסוך בתוך המשפחה" ואילמלא בקשת המנהלת המיוחדת היו ממשיכים החייב והמשיבה לגור בנכס ואף אחד מהם לא היה עותר לפירוק (שהרי לא עשו כך משנת 2002).לכן בסמכותו הכללית של ביה"מ של פש"ר לידון בהליך של פירוק השתוף בנכס זה. ודוק: אין מקום גם להורות כי הבקשה תתברר בביה"מ שאינו של פש"ר שכן אין המדובר בהליך שבירורו מורכב באופן יוצא דופן, או שההכרעה בו חורגת מיכולת הבירור בהליך המזורז של בקשה למתן הוראות.

...

בעניין זה ראו פשר (חי') 20479-01-15 אברהם גולדהמר נ' מירבי יעקובי: "מעיון בפסיקות בתי המשפט עולה כי כאשר מדובר בחייבים מבוגרים, נעשה חישוב בהתאם לתשלום דמי שכירות למשך תוחלת החיים (ראה למשל האמור בפש"ר 2268/05), [פורסם בנבו]". לאור האמור, ולאחר ששקלתי את מכלול השיקולים הרלוונטיים, ולמרות אופן יצירת החוב למל"ל, שוכנעתי כי יש לערוך את החישוב לתקופה של 13 שנים (החייב יליד 1952 ותוחלת החיים הינה עד גיל 82) ובעלות שכ"ד של 2,300 ₪, מדובר בסכום של 358,800 ₪.

עיון בחוו"ד השמאי מגלה כי במקרה דנן קיימת לכאורה, אפשרות לביצוע פירוק בדרך של חלוקה בעין ולפיכך,שוכנעתי כי יש מקום לבחון אפיק זה: מחוו"ד ותשריט הבית המשותף עולה שהדירה ששטחה בטאבו בגודל 133 מ"ר היא תת חלקה 1 ואילו המחסן (כך מופיע בוועדה המקומית) , שבו מתגורר לטענתו החייב, מוגדר בטאבו תת חלקה 2 כדירה בשטח של 44 מ"ר, כל זאת מבלי להתייחס לחריגות הבניה הקיימות, זכויות הבנייה אם קיימות ואפשרות ניצולן.

לסיכום ולאור כל המפורט לעיל: לחייב ולמשיבה, כל אחד, מחצית הזכויות בנכס המקרקעין שבמוקד.

לטענת התובעת היא זכאית למחצית מזכויות הבעלות בדירה מהנימוקים שלהלן: הצדדים חיו בשיתוף כלכלי, כאשר כל העת הנתבע יצר מצג לפיו הדירה שייכת לשניהם, בייחוד כאשר מדובר בדירת מגורים שהנה נכס משפחתי מובהק וכאשר מדובר בנכס היחיד שיש לבני הזוג.

( ביחסי ממון, לרבות עפ"י חוק יחסי ממון (תצהיר הויתור צורף נ/ הנתבע מעולם לא התכוון לשתף את התובעת בדירת המגורים, שכן אילו היה חפץ לעשות כן, היה יכול לבקש מאמו שתיתן במתנה את הדירה גם לתובעת, בעת עריכת תצהירי מתנה ביניהם.

16 ( וכן, בפסק דין שניתן בעת האחרונה בבע"מ 1059/17 פלוני נ' פלונית (פורסם במאגרים, ביום 5.2.17 הובהרה שוב ייחודיות ההכרעה בסכסוכים בין בני זוג ובפרט בקשר לדירת מגורים בה התגוררו הצדדים וילדיהם וכדלקמן: "...סבורני כי אין לראות את הזוגיות ככלל כשותפות מסחרית –כלכלית אלא בהקשר על

כפועל יוצא, אני מורה על פירוק השתוף בדירה בהתאם להוראות שלהלן: ניתן בזאת צו לפירוק השתוף בדירת המגורים בדרך של מכירתה בשוק החופשי למרבה במחיר ממוכר 3  ברצון לקונה מרצון כשהיא פנויה מכל אדם וחפץ וכשזכויות בני הזוג בו נקיות מכל חוב, עיקול, שעבוד או זכות אחרת של צד שלישי כלשהוא.

...

אשר לאיזון הזכויות הסוציאליות, הכספים והחסכונות - אני מורה כדלקמן: לצורך איזון הזכויות הסוציאליות של הצדדים, על הנתבע להעביר לתובעת סך של 6,574 ₪ בגין 17  רכיב זה. כן, ב"כ הצדדים יגישו בהסכמה פסיקתאות מתאימות לביהמ"ש לאיזון יתרת הזכויות כאמור בחוו"ד המומחה – כמפורט בסעיף 93 לפסק הדין.

התביעה לסילוק יד - נדחית.

התביעה למזונות האישה - נדחית.

· הכנ"ר סבור, כי באשר לחייב, שהתנהלותו בהליך נעדרת תום לב, שתוף הפעולה שלו עם בעל התפקיד היה חלקי, לא נימסרו לבעלי התפקיד הפרטים המלאים בנוגע לנכס, מה שהביא לכך שלא נרשמה הערת אזהרה לטובת בעל התפקיד, הערה שהיה בה כדי למנוע שינוי במצב הרישומי, ולאור העובדה שעוד ביום 25.2.19 נעתר בית המשפט לבקשת בעל התפקיד והורה על מתן צו לאיסור דיספוזיציה בעיניין הזכויות בדירה, שבדיעבד התברר כי פרטי הזיהוי שלה שנמסרו על ידי החייב היו שגויים או חסרים, החייב לא היה יכול ולא היה רשאי להשלים את הליכי רישום הדירה ללא קבלת היתר מבעל התפקיד ומבית המשפט והוא איננו יכול להנות מההגנות הנגזרות מהשינוי במצב הרישומי בטבו.

עולה השאלה לגבי תחולת הוראת סעיף 33 לחוק הגנת הדייר, כאשר מדובר במימוש ופרוק שתוף בין בני הזוג במסגרת הליך פש"ר. בפסק דין ברע"א 8516/21 אלון שמעון שמש נ' עו"ד ירון פוקס (7.6.22) קבע בית המשפט כי סעיף 33 לחוק הגנת הדייר מעניק הגנה של דיירות מוגנת רק בהתקיים התנאים הקבועים בו. תנאי בסיסי, כעולה מלשון החוק, הוא כי המחזיק בנכס הוא הבעלים או החוכר לדורות של הנכס.

בהילכת "כובשי" רע"א 8233/08 כובשי נ' שוורץ פד"י ס"ד (2) עמ' 207, נפסק ברוב דיעות כי סעיף 40(א) לחוק המקרקעין לא יחול על מקרה של פירוק שתוף של דירת מגורים של בני זוג על ידי כונס נכסים לצורך פרעון חוב.

...

· על כן אני קובע שבנסיבות העניין המועד הקובע הוא מועד צו הכינוס וצו איסור הדיספוזיציה.

אשר על כן אני קובע שהדירה תמומש כ"פנויה" תוך מתן סידור חלוף לחייב ולאשתו.

לפיכך אני מורה לצדדים לבוא בדברים בניסיון להגיע להסכמה בנוגע לתקופת הדיור החלוף וככל שלא יגיעו להסכמה, יגישו הצדדים טיעונים וסיכומים לעניין זה בלבד תוך 21 יום מהיום.

השופט ע' גרוסקופף: העתירה שלפנינו מבקשת לבטל את פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול מיום 27.10.2022, שדחה ערעור על החלטתו של בית הדין הרבני האיזורי בנתניה מיום 31.5.2021 – החלטה במסגרתה נדונה העברת זכויות במערכת סולרית המותקנת על בית מגורים, שנמכר בהליך כנוס נכסים כחלק מחלוקת רכוש בין בני זוג שהתגרשו.

פסק הדין היתייחס גם לשלוש טענות של העותר אשר עוסקות בסוגיית הסמכות: הראשונה, כי מאחר שהמערכת שייכת לחברה, המהוה צד ג' להסכם המכר, הרי שלא ניתן לראות את המערכת כחלק מהממכר, שכן לכונסים לא הייתה הסמכות למכור אותה בהעדר ייפוי כוח מפורש לכך; השנייה, כי הן בית הדין האיזורי הן בית הדין הגדול משוללים סמכות להורות לחברה לבצע כל פעולה שהיא; ו-השלישית, כי לא הייתה לבית הדין האיזורי סמכות ליתן הוראות אף בעיניינם של הקונים, בהיותם צד ג' לתביעת הגירושין, שכן סמכותו תחומה לניהול הסיכסוך שבין בני הזוג.

אכן, ישנה מורכבות אינהרנטית בכך שהחברה אינה צד להסכם המכר (ומטבע הדברים, גם לא להליך הגירושין), אך שרכוש שנימצא בבעלותה ניכנס לפירוק השתוף ולאיזון המשאבים בין בני הזוג.

...

הנה כי כן, טענתו של העותר להיעדר סמכות נדחית, וממילא נותר המקרה שלפנינו מחוץ לקבוצות המקרים המצומצמות בהם התערבותנו מוצדקת.

לאור כל האמור, אין לנו אלא לדחות את העתירה.

סוף דבר: העתירה נדחית.

תלה"מ 10974-12-20: תביעת האשה להליכי ביצוע לפי סעיף 7 לחוק בית המשפט לעינייני מישפחה, תשנ"ה-1995, למתן הוראות ביצוע בעיניין פירוק השתוף בדירת הצדדים.

ביום 24.6.2020 ניתן על ידי כב' השופט בן שלו, בהסכמת הצדדים, צו הגנה הדדי למשך שלושה חודשים, לפיו נאסר על מי מהצדדים להכנס לבית מגוריו של הצד האחר ו/או לנקוט בכל הטרדה כלפיו.

בקשות ב"כ האשה להגשת תצהירי עדות ראשית מטעם עדי האיש נדחו בהחלטות בית המשפט מיום 31.10.2021 ומיום 29.12.2021 ונקבע, כי העדויות תשמענה בעל-פה, בהתאם להוראות תקנה 67(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018.

ואולם, עצם העובדה שבמהלך סיכסוך גירושין בני זוג מצויים בסערת רגשות ומי מהם מעוניין לשים קץ לחיי הנישואין, אינה מבטלת את רצונם החופשי ואת שיקול דעתם ולא ניתן לראות בתחושות שמתאר התובע כקושי העולה כדי מצוקה נפשית או קוגניטיבית, או שהיה תלוי בנתבעת באופן שמנע ממנו לשקול באופן חופשי האם הוא מעוניין להיתקשר בהסכם.

הפסיקה נקטה גישה זהירה ודווקנית לגבי אפשרות ביטולם של הסכמי גירושין מפאת אילוץ ועושק (ר' מ"א (מחוזי תל אביב-יפו) 4504/90 פלוני נ' אלמוני (נבו 29.03.1993) וההפניות שם), שכן, הסכמי גירושין וממון מתאפיינים, מטבעם, בפשרות וויתורים הדדיים בין בני זוג החפצים לסיים את נישואיהם, שתנאיהם נראים אומנם על פניהם כגרועים מבחינה אובייקטיבית, אך אלה מושפעים משאר ההסכמות והוויתורים בין הצדדים, וכן מהרצון להחיש את הגירושין (ר' בג"ץ 2609/05 פלונית נ' ביה"ד הרבני הגדול לערעורים (נבו 31.05.2011).

...

מכל הטעמים לעיל, תביעת האיש לביטול הסכם הגירושין נדחית.

תביעת האישה להליכי ביצוע ההסכם: נוכח הכרעתי ולפיה תביעת האיש לביטול ההסכם נדחית, ובשים לב שטענות ההגנה של האיש בתביעה להליכי ביצוע כרוכות אחר טענותיו לביטול ההסכם, מצאתי כי דין תביעת האישה להתקבל.

סוף דבר תביעת האיש (תמ"ש 58126-10-20) נדחית.