בקשה למתן הוראות בעניין בעלות במקרקעין בהליך פשיטת רגל

בל נשכח את הוראת סעיף 161 לחוק המקרקעין התשכ"ט – 1969 הקובע כי "מתחילת חוק זה אין זכות במקרקעין אלא לפי חוק". בהעדר בקשת מתן הוראות בעיניין זכויותיו של החייב הבן במקרקעין בו הוא גר וכאשר הנאמן ביקש למעשה לבצע "דילוג" על בירור זכויותיו של החייב הבן וכאשר אין די ב"אינדיקאציות" או בחלקי הראיות הקיימות כדי להוכיח בעלותו של חייב זה במקרקעין ואין טענה לזכות אחרת שלו במקרקעין ומכל מקום לא הוגשה בקשה מתאימה, אני מקבל את בקשת ב"כ החייב הבן בהקשר זה. אמנם לחייב הבן היו פיגורים מעת לעת בהליך, אך נכון להיום אין פיגורים ויש לזכור כי מדובר בחייב המתנהל 12 שנים בהליך.

לבית המשפט סמכות רחבה לאשר תוכנית פרעון מופחתת בהתאם להוראת סעיף 62(ב) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש] התש"ם – 1980 שזו לשונו: "בית המשפט רשאי, בכפוף להוראות סעיפים 63 ו-64 ליתן צו הפטר, להתלות הפטר או להתנותו בתנאים שיש לקיימם לפני מתן ההפטר או לאחריו, לרבות תנאים לעניין תשלומים שעל פושט הרגל לשלמם במשך תקופה שלא תעלה על ארבע שנים מיום מתן צו ההפטר, או מטעמים מיוחדים שיירשמו, אף למשך תקופה ארוכה יותר; לא מילא פושט הרגל התנאים שנקבעו – רשאי בית המשפט, מיזמתו, לבקשת הכונס הרישמי, הנאמן או לבקשת נושבה של החייב, לבטל בכל עת את צו ההפטר" באשר לשאלת אופן הפעלת שיקול דעתו השפוטי של בית המשפט בשקילת תוכנית פרעון לחייב, הרי שעל בית המשפט לאשר סכום תוכנית פרעון המשלב ומאזן כראוי בין הצורך בקביעת תשלום הולם לטובת נושי החייב ובין שמירה על רמת ההכנסה הנדרשת לצורך קיום צרכי מחייה בסיסיים של החייב.

...

" אציין כי ערעור על החלטת השופטת בסול נדחה על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט נאמן) ביום 28/4/2022 תוך שנכתב: "לאחר שעיינתי היטב בדוח הסודי, לא ראיתי לנכון להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא, עיינתי היטב בהחלטה. ראשית, אחדד כי טענת העורר שהראיות הלכאוריות הינן נגד החברה והעורר מס' 1 בלבד, אינן נכונות כלל וכלל. ראה סעיף 42 להחלטה וכן סעיף 49-51 המבהירים במפורש כי החשדות הינם כנגד כל העוררים וכי בשלב זה ניתן לקשור בין כל הכספים שהופקו מהעבירות נשוא החשד לבין הנכסים והכספים שנתפסו. כמו כן קובע בית המשפט כי ניתן לקבוע קיומה של זיקה בין הנכסים שנתפסו לבין העבירות נשוא החשד.

במקביל אני מורה לרשות לאיסור הלבנת הון יחידת להב 433 להעביר לבית המשפט ולנאמן פירוט צו עיקול/תפיסת כל המקרקעין של החייב בתוך 14 יום מהיום.

512937ככל שיופקדו כספים במסגרת פקודת המאסר, המזכירות תדאג להעברתם לקופת הפש"ר. דיון והכרעה בבקשת ההפטר לחייב הבן: בכל הנוגע לחייב הבן, מקובלת עלי טענות בא כוחו, כי הנאמן לא התנהל בהתאם להחלטות שיפוטיות של בימ"ש זה אשר הורו לו להגיש בקשת מתן הוראות ו/או בקשת פסק דין הצהרתי בעניין זכויותיו במקרקעין (למרות שהנאמן הודיע בדיונים קודמים כי ישקול דברי בית המשפט).

בל נשכח את הוראת סעיף 161 לחוק המקרקעין התשכ"ט – 1969 הקובע כי "מתחילת חוק זה אין זכות במקרקעין אלא לפי חוק". בהיעדר בקשת מתן הוראות בעניין זכויותיו של החייב הבן במקרקעין בו הוא גר וכאשר הנאמן ביקש למעשה לבצע "דילוג" על בירור זכויותיו של החייב הבן וכאשר אין די ב"אינדיקציות" או בחלקי הראיות הקיימות כדי להוכיח בעלותו של חייב זה במקרקעין ואין טענה לזכות אחרת שלו במקרקעין ומכל מקום לא הוגשה בקשה מתאימה, אני מקבל את בקשת ב"כ החייב הבן בהקשר זה. אמנם לחייב הבן היו פיגורים מעת לעת בהליך, אך נכון להיום אין פיגורים ויש לזכור כי מדובר בחייב המתנהל 12 שנים בהליך.

כך, למשל נקבע בע"א 7456/11 בר נוי נ' מלחי (פורסם במאגרים האלקטרוניים) מפי כב' השופט י. דנציגר לאמור: "כאשר אחד הצדדים להליך מעלה טענת מירמה או זיוף, מוטל עליו נטל השיכנוע להוכחת טענתו, בין אם מדובר בתובע או בנתבע. הגם שהנטל הוא של מאזן ההסתברות, כמקובל במשפט האזרחי, הרי שכמות הראיות ורף הראיות הנידרש לגבי טענת מירמה, אשר לה גוון פלילי, הם גבוהים יותר ועל בית המשפט לבחון את הראיות בזהירות ובקפדנות". ישנם גם קולות בפסיקה לפיהם הנטל הראייתי להוכחתה של עילת מירמה בהליכים אזרחיים שונים עשוי להיות אף כבד ממאזן ההסתברויות וכי ביסוסה של טענת מירמה מחייבת, בין היתר, הוכחת קיומה של כוונת מירמה (ראו למשל: ע"א 523/12 אסמאעיל נ' לישכת הסדר המקרקעין, פורסם במאגרים האלקטרוניים).

בנסיבות אלו ובהנתן אופי ההליך, מעמדה של המבקשת בו ואופייה שלה כמוסד פינאנסי, על כל המשתמע מכך, בהיותה מוחזקת כבעלת מיומנות בגביית חובות, ניסיון ובקיאות בניהול הליכי פשיטת רגל וברזי הדין, אין היא יכולה לתמוך יתדות בקשתה בטענת אי הידיעה באשר לנעשה בהליך לכאורה.

העולה מן המקובץ הוא, איפוא, כי לא עלה בידי המבקשת להרים הנטל המוטל עליה לצורך קבלת הבקשה והחרגת חובו של החייב כלפיה מן ההפטר שניתן לו; יתר על כן, הבקשה נגועה בחוסר תום לב ואינה עולה בקנה אחד עם התשתית הראייתית המונחת בפני בית המשפט, עם עובדות שאינן שנויות במחלוקת, עם הוראות הדין ועם עקרונות היסוד של השיטה בכלל ושל הליך פשיטת הרגל בפרט.

...

לדידו של החייב, דין הבקשה להידחות.

לפיכך הבקשה נדחית.

הכרעה בענין נוסח תקנון הגרלה, בקשה למתן הוראות ועתירה לשיתוף פעולה ועדכון בין המנהלים למדינה.

תחילה אציין כי לגבי בעל תפקיד "רגיל", כגון נאמן בפשיטת רגל, קבע בית המשפט העליון בע"א 509/00 לוי נ' ברכה,  פ''ד נה (4) 410 (2001): "בהליכי פשיטת רגל הפקיד המחוקק את מלאכת הניהול והביצוע של ההליכים בידי בעלי תפקיד שמונו לכך על-ידי בית-המשפט, ולצורך כך הוקנו להם כוחות וסמכויות נרחבים בצד חובות נאמנות וזהירות בדרך מילוי תפקידם. בהליכים אלה ניתנה לבית-המשפט סמכות פקוח ובקרה על אופן ביצוע תפקידם של נושאי תפקיד אלה, ובתוך כך סמכות לאשר הסכמים שנקשרו על-ידיהם עם צדדים שלישיים או לדחותם. בית-המשפט אינו מעורב באופן ישיר בביצועו של התפקיד, אלא עניינו בבחינת תקינותן וסבירותן של הפעולות המתבצעות על-ידי נושא התפקיד...דרך-כלל לא יחליף בית-המשפט את שיקול הנאמן בשיקולו הוא ולא ימהר להתערב באופן שבו הוא מפעיל את סמכויותיו, אלא אם כן מצא כי שיקול-דעתו הופעל באורח בלתי סביר או בלתי תקין באופן מהותי. הוא עשוי להתערב מקום שמצא כי הנאמן סטה באופן קצוני מחובתו למצות את התמורה הראויה ממימוש נכסי פושט הרגל. הוא יתערב גם מקום שהשתכנע כי הנאמן הפר את חובות תום-הלב וההגינות שהוא חב בהן, בין כלפי הגורמים הישירים המעורבים בהליך פשיטת הרגל ובין כלפי צדדים שלישיים." (עמ' 427; ההדגשה איננה במקור; לקביעות דומות בעיניין זה ראו: רע"א 7311/10 כהן נ' דדון (19.6.11), סעיף 15).

  אם זו גישתו של בית המשפט עת עסקינן בבעל תפקיד "רגיל", כגון נאמן בהליך פשיטת רגל, מנהל מיוחד לחברה או כונס נכסים למקרקעין, קל וחומר בהליך מורכב ומסובך מעין ההליך שבפניי, הנמשך יובל שנים, אשר לו צדדים כ-1,700 בעלי זכויות בשווי של מיליארדי ש"ח. אין פרושו כי בית המשפט לא יעביר תחת שבט ביקורתו את עמדות המנהלים.

נוסח תקנון ההגרלה עתירת חלק מבעלי הזכויות למתן עדיפות בהגרלה לקבוצות: בתקנון המוצע נקבע כי במיתחם בו יש ביקוש יתר על הצע הזכויות, תערך הגרלה שויונית, לגבי בעלי זכויות שבקשו את המיתחם כהעדפה ראשונה.

...

אכן, סופו של דבר, לא הוסכם עם המדינה על "הצרחה" שכן זו אינה מעוניינת בכך ולכן אין צורך לבחון את המקדם השווי של המתחם השלישי ב-תא/4444.

מבלי למעט מכלליות האמור, הדבר ייעשה גם על ידי זימונם של המנהלים לישיבה הקרובה וכל ישיבה נדחית בהקשר לתכנון המתחם השני וכן על ידי עדכונם באופן שוטף על אודות קידום התכנון בו. ניתנה היום, י"ג חשוון תשפ"ג, 07 נובמבר 2022, בהעדר הצדדים.

סעדים נוספים להם עותר התובע במסגרת התביעה, הנובעים למעשה מנקודת המוצא של התובע כי תביעתו לעניין זכויות הקניין של מר יונה תיתקבל, ומשכך מבקש להורות על רישום מחצית מזכויות הבעלות בחלקה 441 על שם הנאמן ולחלופין רבע מזכויות הבעלות בה, או להורות לרשם המקרקעין על רישום הערה האוסרת כל דיספוזיציה בזכויות בחלקה 441 ללא הסכמת המנהל המיוחד או בית המשפט; כמו כן מבקש לחייב את הנתבעים במתן חשבונות בעיניין דמי השכירות שגבו בגין השכרת האגף המערבי החל מיום 1.8.2007 ולחייבם לשלם לקופת פשיטת הרגל את הסכומים הללו (ולחלופין את מחציתם).

ממש לכך היתייחס כב' השופט גרוניס ברע"א 3032/08 אפרים רייך נ' עו"ד אבנר כהן, בתפקידו כמפרק זמני, פסקה 11 (02.09.2009), שנראה כאילו נכתבו לענייננו: "גם כאשר נמצא כי אין המפרק חייב לתמוך את בקשותיו בתצהיר [הכוונה לתקנה 51 לתקנות החברות (פירוק), תשמ"ז-1987 – א.נ.ח], אין בכך כדי להקל את הנטל שעליו לעמוד בו על מנת לקבל את המבוקש על ידו. הנטל הראייתי הוא בדיוק אותו נטל המוטל על תובע (או מבקש) בהליך אזרחי. לעתים על המבקש להניח תשתית עובדתית לכאורית מסוימת התומכת בבקשתו. דוגמה למקרה כזה היא בקשה לסעדים זמניים, אשר בגדרה על המבקש להראות סיכוי סביר לזכות בתביעה. הקביעה שכאשר המבקש הוא מפרק אין מוטלת עליו חובה להגיש תצהיר, אינה משחררת אותו מן החובה לבסס את טענותיו ברמת ההוכחה הנדרשת. את החֶסֶר שבאי הגשת תצהיר מוטל על המפרק למלא בראיות אחרות, כגון מסמכים התומכים בטענותיו וכדומה. מובן, כי אם הוגש תצהיר על ידי המפרק, מטעמו או מטעם גורם אחר, עשוי הדבר לסייע לו. בסופו של יום, על בית המשפט לבחון את הראיות שהוצגו בפניו ולקבוע האם עמד המפרק בנטל להראות כי זכאי הוא שיינתן סעד זמני. בבחינת שאלה זו, לא יקל בית המשפט עם המפרק בשל כך שלא הייתה מוטלת עליו חובה להגיש תצהיר" [ההדגשות אינן במקור – א.נ.ח] בעניינינו אין לשכוח שמדובר בבית בכפר שמריהו שניבנה על מקרקעין שמאז ילדותה של הנתבעת 1 מצויים בבעלות משפחתה במיקום יוקרתי בו התגוררה משכבר, ואין לשכוח גם שהיא צד חצוני להליכי פשיטת הרגל, וכי על המקרקעין הללו הוקם המבנה בשנות ה-90 של המאה הקודמת, שנים בהן אין מחלוקת כי מר יונה לא היה בהליכי חידלות פרעון.

...

לכך אוסיף כי אפילו הייתי מקבלת את טענות התובע בעניין זה והייתי קובעת כי מר יונה היה מעורב לכאורה בניהול בניית הנכס ללא כל סיוע מהנתבעים, (הגם שאינני מקבלת זאת והתרשמתי שהנתבעים בהחלט היו מעורבים בבנייה) לא ראיתי בטענות אלה כשלעצמן כדי להוכיח קיומה של עסקת קומבינציה המהווה את הבסיס הנורמטיבי לסעד המבוקש, קרי, הצהרה כי מר יונה היה בעת תחילת פשיטת הרגל בעל הזכויות הקנייניות באגף המערבי וממילא לא ראיתי להורות ללשכת רישום המקרקעין לרשום זכויות נטענות אלה (סעיף 80 לכתב התביעה).

לסיכום הדברים מכל הטעמים שפרטתי בפסק הדין לעיל אינני מקבלת התביעה על כל ראשיה, לא את התביעה לסעד ההצהרתי לפיו מר יונה היה בעת תחילת פשיטת הרגל בעל הזכויות הקנייניות באגף המערבי וממילא לא ראיתי להעתר לסעד של רישום הזכויות על שם הנאמן בלשכת רישום המקרקעין וגם לא לסעד החלופי של רישום הערת איסור דיספוזיציה על הנכס; כך גם דחיתי את תביעת ההשבה ולאור האמור ממילא מתייתר הדיון בשאלת הסעד למתן חשבונות.

"בסוף כל הסופות" (לשון השופט חשין ברע"א 6339/97), לא עמד התובע בנטל ההוכחה הרובץ לפתחו, ומשכך אני דוחה את התביעה.

עניינה של החלטה זו הוא בקשת שניים מנושי החייב לקבלת הפרישי הצמדה וריבית בנוסף לדיבידנד שהיתקבל בידם אגב סיום ההליך דנא ומתן צו הפטר לחייב מכוח סעיף 81 בפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם-1980 (להלן: "הפקודה").

ביום 02.03.2023 הוגשה תגובה משלימה של הנאמן, על דעת הכונ"ר, במסגרתה מתח ביקורת, ובצדק, על היתנהלות החייב, אשר לאחר הגשת התחשיב ע"י הכונ"ר ומשראה גובהם של הריבית והפרשי ההצמדה, הגיש תגובה ובה טענות מהותיות חדשות (בנוגע למימוש הנכס שהיה בבעלות משותפת שלו ושל הנושה והעברת חלקה של הנושה בתמורה לידיה מיד לאחר השלמת העסקה והכרעת הנאמן בתביעת החוב), אשר היה מקום להעלותן בשלב מוקדם יותר טרם הגשת התגובות על ידו וע"י הכונ"ר. לגופו של עניין פוצלה תגובת הנאמן לשני חלקים: האחד, בהתייחס לתביעות החוב הרגילות שהוגשו כנגד החייב והוכרעו, לרבות תביעת המזונות של הנושה, במסגרתו שב הנאמן על עמדתו באשר הובאה לעיל לפיה אין כל נימוק בתגובת החייב לדחיית הבקשה לפסיקת ריבית והפרשי הצמדה ויש להורות כן בהתייחס לכלל הנושים שתביעות החוב שלהם אושרו ובהתייחס לתקופה שמיום מתן צו הכנוס – 10.04.2016 ועד ליום חלוקת הדיבידנד – 05.06.2020; והשני, בהתייחס לגובה הסכום מתוך תמורת המכר של נכס המקרקעין אשר הועבר לנושה במסגרתו טען הנאמן, כי לשיטתו אין הנושה זכאית לריבית ולהפרשי הצמדה כלשהם בגין רכיב זה. לדידו, ביום 05.12.2016 הוגשה ע"י הנושה תביעת חוב מותנית הנוגעת לחוב מזונות שנוצר טרם מתן צו הכנוס וסעד כללי בעיניין חלקה בנכס מקרקעין שהיה בבעלות משותפת שלה ושל החייב.

לשיטת הנאמן, מדובר בהליך של פירוק שתוף בנכס מקרקעין, וגם לו היה מבוצע באופן רגיל ולא תחת הליכי פשיטת רגל, ספק אם ניתן היה להשלימו קודם לכן או אז לא הייתה זכאית הנושה לקבלת ריבית או הפרישי הצמדה כלשהם.

במקרה דנא נקבע בצו ההפטר שניתן לחייב ביום 03.12.2020, כאמור, בהאי לישנא: "היתרה שבקופת פשיטת הרגל תחולק לנושים שתביעותיהם אושרו, בצרוף ריבית והצמדה על פי סעיף 81 לפקודה". לכאורה, אין מקום לדיון, שעה שצו ההפטר חלוט והוראותיו בעיניין ברורות על פיהן זכאים הנושים לקבל לידיהם סכום בגובה תביעות החוב המאושרות בתוספת ריבית והפרשי הצמדה.

...

ביום 20.10.2022 הוגשה עמדת הנאמן לפיה, בהעדר תגובת החייב למבוקש ובשים לב לעמדת שני הנושים, יש להיעתר לבקשה.

ב- רע"א 7814/18 הנ"ל קובע עוד בית המשפט העליון, כי קריאת שני הסעיפים יחד מובילה למסקנה, שבית המשפט של פשיטת הרגל אינו רשאי להורות על תשלום היתרה בקופת הנשייה לפושט הרגל בלא ששולמו לנושים הפרשי ריבית, הפרשי הצמדה או שני רכיבים אלה יחד בנוסף לערכם הנומינלי של החובות המאושרים.