בקשה למתן הוראות בעניין אי הגשת מסמכים בשבת

המבקש צירף לבקשתו תצהיר תומך במסגרתו טען טענות הנוגעות לאישורי המסירה שכביכול ביצע הבנק אליו, ובכלל זה כי לא יתכן שבוצעה מסירה באמצעות הדבקה ביום 2.2.19, שכן המדובר ביום שבת; כי ביתר הביקורים בתאריכים שצוינו באישור המסירה, שהתה רעייתו בביתם יחד עם לקוחותיה; וכי גם האזהרה אשר נימסרה לכאורה ביום 7.5.19 בחתימת בנו, לא נימסרה מעולם, ולכן לא היה מודע לפתיחת תיק ההוצאה לפועל, עד אשר היתקשר ללישכת ההוצל"פ לברר מספר דברים, וגילה לפתע שמתנהל נגדו תיק.

המבקש לא התייצב לדיון בהתנגדות שנקבע ליום 18.5.20, והבנק ביקש לדחות את בקשת הרשות להיתגונן, לחייב את המבקש בהוצאות ולהורות על מתן פסק דין.

בעניינינו, כעולה מהמסמכים שהוגשו, מתצהירו של המבקש ומטיעוני הצדדים בפניי, המבקש אינו חולק על כך שהוא חתום על ההסכם מול הבנק, וכי ההלוואה ניתנה לו. עיקר טענות המבקש בהתנגדות עניינן בעצם העברת תיקו לייצוג משפטי; היתנהלותו של הבנק כלפיו; טענת קזוז בגין מימוש רכבים משועבדים על חשבון החוב; וחיוב חשבונו בעמלות וריביות בנגוד להסכמים עם הבנק.

...

בקשה זו התקבלה וניתן בסיום הדיון פסק דין, בו נקבע כי בשל אי התייצבות המבקש ההתנגדות לביצוע תובענה נדחית.

לאור המקובץ, אני סבורה כי המבקש לא ביסס ולו ראשית הגנה באשר להתנגדותו.

התוצאה מן האמור לעיל היא כי התנגדות המבקש נדחית.

כן, בכתב התביעה לא פירט התובע מהו המקור הנורמאטיבי לזכאותו לשני ימי מנוחה (שישי ושבת).

על כך יש לציין כי עיון בדוחו"ת הנוכחות ובתלושי השכר מעלה כי הנכוי נעשה, לכאורה, בהתאם להוראות צו ההרחבה בענף המלונאות זאת בעוד שחישובי התובע נעשו באופן כללי וגורף מבלי ליתן את הדעת לימים בהם עבד התובע משמרות הקצרות משש שעות.

יצויין כי כן, ככל שהתובע היה מבקש להסתמך על מסמכים אותם על הנתבעת לנהל או להנפיק על פי דין או להסתמך על העדרם של אלה כ"ראשית ראייה", או על מסמכים אחרים הרלוואנטיים להכרעה בבקשה לחיוב בהפקדת ערובה רשאי היה הוא לבקש - קודם למתן החלטה בבקשה - גילוי מסמכים ועיון בהם, אך בעניינינו, לא הוגשה בקשה כאמור מטעמו של התובע.

...

מן הכלל אל הפרט לאחר שעיינתי בבקשה ובמסמכים המצויים בתיק בית הדין ולאחר ששקלתי את זכות התובע לגישה לערכאות, נסיבותיו הקונקרטיות של התיק דנן והעובדה כי חלק ניכר מהזכויות הנתבעות הן זכויות קוגנטיות מכוח חוקי המגן מחד גיסא וזכות הנתבעת שלא להיגרר להליכי סרק מאידך גיסא, מצאתי כי יש מקום לחייב את התובע בהפקדת ערובה.

סוף דבר סיכומו של דבר, על יסוד כל האמור לעיל ומשבשלב זה, התובע לא הניח ראשית ראיה לתביעתו, מצאתי כי יש לקבל את הבקשה ולהורות לתובע להפקיד ערובה להוצאות.

בתאריך 28/4/21 הגיש התובע "בקשה ליתן הוראות לנתבעים בדבר הצגת רישיונות נהיגה של נהגים.." ובתאריך 11/5/21 לאחר שהנתבעים הגיבו לבקשה הנ"ל, הכריע בה כבוד הרשם עת קבע:"הנתבעים יתייצבו לישיבת ההוכחות עם המסמכים ללא השחרה". יב. בתאריך 4/5/21 הגיש התובע תצהיר גילוי מסמכים.

בית הדין, אשר היה מודע כבר לפסק הדין שניתן בארצי, איפשר לתובע להתייחס להודעת הנתבעים ולאחר שזה עשה כן, עת ביקש למחוק מתביעתו עניינים הקשורים לצוו ההרחבה הנ"ל וכן לאחר שהנתבעים התייחסו לבקשת התובע, ולאחר שביה"ד נתן מספר החלטות, הגיש התובע ביום 18/12/22 את הבקשה הבאה: "לאור החלטת בית הדין הנכבד מיום 15.12.22 , ובהיתחשב בהכרח שנוצר במועד הגשת הסיכומים להמשיך ולטעון את הטענות המשפטיות לגביהן לא היתה עדיין הלכה מחייבת, מבקש התובע בעת הזאת לדחות בפסק הדין את הרכיבים הנוגעים לצוו ההרחבה כפי שיפורט להלן מבלי לחייב את התובע בהוצאות:

(עמ' 110 שורות 17-27 לפרוטוקול ישיבת ההוכחות הראשונה) כן הצהיר התובע במסגרת סעיף (12.6) לתצהירו כי:"כבר בתלוש השכר הראשון הוכנס גמול שעות נוספות ומנוחה שבועית(שבת) לתוך שכר העבודה שהובטח לי ע"י שניר (7500) : שכר יסוד 6,250, שעות נוספות 695, ימי שבת 579 , סך הכל 7520 . הסכום נטו הועבר אלי תמיד לחשבון הבנק". מעדותו של התובע, אשר הותירה עלינו, רושם מהימן בעיניין זה, למדנו כי יום עבודה שלו בימים א-ה התחיל בשעה 7:00 והסתיים בשעה 17:00 בעוד ימי שישי התחיל יום עבודה בשעה 7:00 והסתיים בשעה 15:00.

...

דיון והכרעה - נציין כי בטרם יגביל ביה"ד את עיסוקו של העובד עליו לבחון את הנסיבות הבאות: סוד מסחרי השייך למעסיק; הכשרה מיוחדת; חובת תום הלב וחובת האמון המטילה על העובד נורמות התנהגות חמורות יותר מאשר קיום חוזה רגיל בתום לב. לאחר שבחנו את שנטען לפנינו מצאנו כי פעולות הנתבע שכנגד אינן מהוות הפרה של חובות האמון ותום הלב בהם חייב היה כעובד כלפי מעסיקתו - התובעת שכנגד.

לסיכום לנוכח כל האמור לעיל ולאחר שדחינו את התביעה שכנגד במלואה וכן דחינו את בקשת התובע לבצע הרמת מסך בין הנתבע לנתבעת ובכך דחינו למעשה את התביעה כנגד הנתבע הרינו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים: סכום של 5,000 ₪ מכוח סעיף 5(ב)לחוק הודעה לעובד אשר יישא הפרשי ריבית והצמדה כחוק, מהיום, אם לא ישולם בתוך 30 יום.

הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בכל הקשור לענין זה - בהתחשב בטענות הנתבעת אשר לעבודה הרבה שנדרשה לעשות (כפי שהדבר אכן בא לידי ביטוי בסיכומיה) מאחר והתובע התעקש לעמוד על טענותיו לענין חלות צו ההרחבה בענף ההובלה, עד אשר התקבל פסה"ד של הארצי בעניין עלוש וכן בהתחשב בפער הגדול מאוד בין סכום התביעה לסכום שפסקנו לתובע בסופו של דבר וכן בהתחשב בכך שדחינו את התביעה כנגד הנתבע, שקלנו לחייב את התובע בהוצאות משפט לטובת הנתבעת ו/או הנתבע אלא שבסופו של דבר החלטנו שלא לעשות כן ושכל צד יישא בהוצאותיו וזאת בשל התביעה שכנגד, בסכום של 500,000 ₪ שבחרה הנתבעת להגיש כנגד התובע - תביעה שכנגד אשר כולה נדחתה על ידינו.

רצונו של המנוח הובע בפני עו"ד א' ביום 13.09.2018, מועד בו הגיע עו"ד א' לבקר את המנוח בבית החולים, ובפגישה זו המנוח ביקש ממנו לערוך לו צוואה ונתן לו את הוראותיו באשר יעשה ברכושו לאחר מותו.

עו"ד א' העיד כי הצוואה נחתמה בין השעות 11:00 ל 12:00 (עמ' 4 ש' 24-27; עמ' 5 ש' 3) וכך גם עד הצוואה הנוסף, עו"ד ב' (עמ' 9 ש' 8), ושעות אלו לא נסתרו, ואף מתיישבות עם כך שהיה מדובר ביום שישי (בהתאם ללוח השנה העברי שבת נכנסה באותו יום בשעה 18:00 לערך).

במסמכים הרפואיים שהוגשו לבית המשפט ישנו אף פירוט התרופות שניתנו למנוח ביום חתימת הצוואה, ולהלן פירוט התרופות עד לשעת הצהריים: בשאלות ההבהרה, נישאל המומחה מהם התרופות נוגדי הכאב שקבל המנוח ביום חתימת הצוואה אשר לדעתו הנם בעלי השפעה רבה על היכולת הקוגנטיבית, ומהו המינון הנידרש להגיע למצב האמור.

...

לסיכום חלק זה יאמר כי אין מחלוקת בדבר כשירותו של המנוח ביום 13.09.2018; וכי המנוח הביע רצונו באשר יעשה ברכושו לאחר לכתו לבית עולמים, ואת רצונו זה הביע בצורה ברורה בפני הרב x ובפני עו"ד א'; כן עולה כי הוראתו אינה משוללת בסיס – המנוח לא היה בקשר עם ילדיו כ 35 שנים (לא ראיתי כי ילדיו סתרו את הטענה כי הוא ביקש להיות עימם בקשר אך הם סירבו) ובמשך תקופה ארוכה אף לא היה בקשר עם אחותו, וקודם לכך לא היה עימה בקשר רציף.

סבורני כי דברים אלה יפים עוד ביותר בענייננו, הן נוכח ההתרשמות הישירה מהעדים, הן נוכח טווח הזמנים הקצר מאוד אליה מתייחסת חוות הדעת, הן בשים לב להוראות הצוואה, והן בשים לב לעובדות שיפורטו בפסקאות הבאות גם לגבי הטיפול הרפואי שקיבל המנוח בפועל, וגם לגבי המשקל שהצוות הרפואי שטיפל בו נתן לעמדתו, לרבות החתמתו על כתב הסכמה לטיפול רפואי והידברות עמו לגבי אופן המשך הטיפול.

בהקשר זה ראו דברי כבוד השופט שוחט בעמ"ש (ת"א) 38138-09-11 א' נ' ש' נ' א' מ' ק' [פורסם בנבו (2013) לפיהם ‏‏ "הדרישות הצורניות אותן העמיד המחוקק אינן מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי שנועד לתת ביטוי לגמירת דעתו של המצווה. פרשנות לפיה יש להבדיל בין פגם לפגם מבחינת חומרת פגימתו הרעה תוך בחינת חומרתה בהתייחס לסוג הצוואה בה נפל אותו פגם - בכל הנוגע למידת השכנוע הנדרשת בסעיף 25 לחוק הירושה והפעלת שיקול הדעת של בית המשפט בהפעלתו - הינה פרשנות ראויה ומתונה יותר, המתאימה עצמה לנסיבות המיוחדות של המקרה הנדון. פרשנות זו תשמר בצורה נאותה יותר את האיזון העדין בין כבוד המת וכבודם של החיים - אלה הטוענים לפסילת הצוואה - תוך מתן כבוד לרצונו של המת שעל קיומו אנו מצווים". נוכח המפורט, ההתנגדות נדחית.

ההקדש, בית הכנסת וקורותיו הנכס נושא תביעת הפינוי הנמצא ברחוב קלישר 27 בתל-אביב, (להלן - הנכס) שייך להקדש בית הכנסת ציון (להלן- ההקדש ו/או המשיב) כפי שהוכרז עוד ביום 31.01.1943 ע"י הרבנות הראשית למחוז יפו ות"א, ב"פסק-דין ואכרזת הקדש" לפיו: "הופיעו ה"ה אנואר דוד בן ציון עבודי..., ציון בן צאלח דלאל..., ואהרן בן עזרא שמש... בעלי קושאנים רישמיים על רכוש קרקעי מסוג מולק בתל-אביב ברחוב קלישר 27... והנזכרים הצהירו... שהם מקדישים הקדש מוחלט ברצונם הטוב את הנכס הנזכר... על יסוד הנ"ל הננו מצהירים ומכריזים... הקדש עולם למטרת בית כנסת בשם 'ציון' לקהל קדש עולי ארם נהריים (עיראק) לתורה ותפלה ולשאר תשמישי קדושה ולא ימכר ולא יגאל ולא ימושכן ולא יוחלף לעולמי עד מקדושתו ויתנהל לפי התקנות שסדרו... תחת פיקוח כללי של הרבנות הראשית למחוז יפו ותל-אביב". חמישים שנה לאחר מכן, וברקע ההליך- מינויו של עו"ד יוסף שחור (להלן- עו"ד שחור) כנאמן ההקדש בהחלטת בית הדין הרבני בירושלים (שבעת ההיא טיפל במרבית תיקי ההקדש) מיום 17.06.1998 לפיה: "...(ב) ממנים את עו"ד י. שחור נציג חברת באמונה לנאמן לצורך רישום ההקדש כאמור, והוא גם ירשם כנאמן זמני עד להוראה אחרת של ביה"ד". מינוי זה היה תוצר של פנית חברת "באמונה החברה לניהול נאמנויות והקדשות בע"מ", שעו"ד שחור היה בא כוחה, לבית הדין האיזורי הרבני בת"א, בה טענה כי "מזה עשרות שנים לא מונו נאמנים כדין נאמנים ולא ברור כיצד מנוהל ההקדש ואם לא נעשה חלילה שימוש לרעה בנכסי ההקדש". בדיון שהתקיים ביום 16.06.1998 בבית הדין הרבני בירושלים לבקשתה, התייצבו בין השאר נציגי בית הכנסת לרבות ה"ה ששון סופר ושמואל גבאי ואשרו כי קיימת ירידה ממשית במספר המתפללים כך ש"בכיפור יש לפחות 3 מניינים, בחגים יש מנין, בשבתות אין מניין", וזאת כי "פיתאום עשו מסחר", וכי "האנשים האחרים מתו שהיו קודם". עשור קודם למינויו של עו"ד שחור כנאמן ההקדש, ניתנה ע"י בית הדין הרבני האיזורי בתל אביב ביום 19.12.1988 החלטה "בענין מינוי הנהלה להקדש" לפיה מונו שלושת חברי ועד בית הכנסת ה"ה ששון סופר, רחמים לוי ושמואל דלל כמנהלים והוסמכו להיתקשר בשם ההקדש גם ללא מינויים כנאמני ההקדש: " אחרי העיון בנידון ולאור החומר שבתיק מחליט ביה"ד לאשר את ההחלטה של מתפללי ביהכנ"ס ציון רח' קלישר 27 תל אביב לפיו נתמנו האדונים ששון סופר... רחמים לוי... דלל שמואל... למנהלי ביהכנ"ס וחברי הוועד של ביהכנ"ס הנ"ל חברי הוועד הנ"ל הם ביחד וכל אחד מהם לחוד רשאים לגבות את התרומות מהקהל וכן לגבות את השכירות מהחנויות אשר להקדש הנ"ל. המנהלים ינהלו את כל עניני ההקדש, ישכירו את החנויות ויעשו כל פעולה שברכוש ההקדש לטובת ההקדש הנ"ל. השכרת החנויות והשקעת הכספים תעשה עם שלשה המנהלים הנ"ל ועל דעת שלשתם ביחד לרבות משיכת כספים מהבנקים... המנהלים יגישו דו"ח לביה"ד כל אימת שתידרש לכך". החל ממינויו של עו"ד שחור, הוגשו לבית הדין הרבני בירושלים בקשות כאלו ואחרות למתן הוראות בהקשר להשכרת הנכס או מכירתו לגורמים בעלי אופי דתי או אחר, לרבות המערערת 1 (להלן- המערערת) והמערער 2 (להלן –המערער) שעמדו על טענתם להיותם דיירים מוגנים.

בהחלטת בית הדין הרבני בירושלים מיום 28.09.1998, בעתירת המערערים למתן צו האוסר למכור את הנכס לאחר, ולא להם, בין השאר בטענות מצרנות, נקבע כי: "כאשר בית כנסת עומד שומם רוב ימות השנה ואין בו מניין אפילו במועדים ובשבתות, אין הוא ממלא את מטרות ההקדש. וכאשר בסביבתו הקרובה מתמעטים התושבים והאזור כולו הופך למרכז של עסקים ובתי מלאכה, ואין שום סיכוי הנראה לעין שמצב זה ישתנה בקרוב, חייבים הנאמנים לראות שמטרות ההקדש ימומשו, ולא – הם מועלים בתפקידם". כן צוין כי בית הדין אינו רואה פגם בפעולות לצורך מימוש הנכס, וכי "המבקשת [המערערת] עדיין יכולה לשפר הצעתה". עם זאת, אף אחת מההצעות שהוגשו לא התגבשה לכדי מכירה, עת בהמשך חזר בית הכנסת אט אט לפעילות ממשית, כפי עדותו של עו"ד שחור בבית משפט קמא: "נושא של מכירת הנכס ירד מהפרק דומני עוד בשנת 2014 או 2015... ההקדש לא הולך למכירה, כרגע, לפחות על פי הנראה בעין, אז אין כל סיבה... היום שיש במקום פעילות והמקום משמש את ייעודו, אז ההקדש מתפקד מבחינתי מצוין" (עמוד 64, שורות 8-15).

לאחר שבית משפט קמא קבע כי "אין צורך בקבלת ראיות נוספות, אלא בניתוח סדור של הראיות הקיימות", נקבע בבקשת רשות העירעור שהוגשה ע"י המערערים כי יש לאפשר להם "להגיש תצהיר עדות ראשית מלא ומסודר בנוגע לגירסתם העובדתית ביחס למסמכים שהם מבקשים לצרף וכן לאפשר צירוף מסמכים רלוואנטיים נוספים... גם אם לא היו בתיק ב'סבב' הראשון", אף לאפשר הגשת תצהירים עובדתיים שיאפשרו את קבלתם כראיה בתיק, ככל שיש בכך צורך" (רע"א 54679-03-21, 03.05.2021).

...

שלומית יעקובוביץ, שופטת התוצאה הערעור מתקבל.

תביעת הפינוי שהגיש המשיב נגד המערערים נדחית, למעט החדר המפורט בסעיף 34 לפסק הדין, לרבות ההוראות שבו.

המשיב ישלם למערערים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 45,000 ₪.