בשל כך יוחסו למבקש עבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש כלפי בת זוג לפי סעיפים 380 ו-382(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ועבירה של ניסיון לתקיפה סתם של בת זוג, לפי סעיפים 382(ב) ו-25 לחוק העונשין.
בהכרעת דין מיום 1.5.2019 הורשע המבקש בבית משפט השלום, לאחר שנשמעו ראיות, בשתי העבירות שיוחסו לו.
הרשעת המבקש במקרה הראשון התבססה על העידר סתירות ממשיות בראיות התביעה, על כך שעדויות עדי התביעה תמכו זו בזו, על כך שהתיאור שמסר המבקש תואם עדויות אלו, תוך דחיית הסברו, ולפיו השכן לא הבין את כוונתו, כבלתי משכנע ועל כך שההגנה לא הציגה "ראיה סבירה" לסתירתן.
עוד חוזר המבקש על טענתו בעירעור באשר למועד העלאת הטענות ולהשלכות הכרוכות בכך.
...
עוד יש לציין כי בית המשפט מצא כי התקיימו מספר מחדלי חקירה, שגרעו ממשקל ראיות המשיבה ובכלל זה לא נחקרה טענת המבקש כי המתלוננת תקפה אותו אף כי הציג חתכים בכפות ידיו; המשטרה לא ביקרה בדירת המתלוננת, שם התרחש האירוע השני, ולא אספה ראיות מהותיות שהיו עשויות לתמוך בגרסת המבקש ובכך פגעה בזכות המבקש להליך הוגן; לא נבדק קיומן של החבלות הנטענות על גופו של הילד; הודעתה הראשונה של המתלוננת נגבתה בנוכחותה של העדה המרכזית ועדותה זוהמה בשל כך.
במעמד הטיעונים לעונש העלה המבקש, לראשונה, טענת הגנה מן הצדק בשל אכיפה בררנית ומחדלי חקירה, שיש בה לשיטתו כדי להצדיק ביטול כתב האישום, גם בשלב זה, ולחילופין הקלה משמעותית בעונש.
דיון והכרעה
לאחר עיון בבקשה על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות.
כך גם לא שוכנעתי כי נגרם למבקש עיוות דין או אי-צדק מהותי המצדיק את התערבותו של בית משפט זה.
ראשית יש לציין, כי טענת המבקש להגנה מן הצדק בשל אכיפה בררנית נדונה בערכאות דלמטה, ודרכו של המבקש לא נחסמה בשל מועד העלאתה, בעת הטיעונים לעונש.
ומכל מקום, אין הבקשה שלפני מתייחסת להיבט זה.
סוף דבר, הבקשה נדחית.
