בקשה למשפט חוזר בעבירות תכנון ובנייה ביהודה ושומרון

עוד נטען בהקשר זה שהקושי הכלכלי של הנאשמת החריף נוכח מלחמת "חברות ברזל", שעה שהוטל סגר על איזור יהודה ושומרון וחבל עזה, כאשר המפעל מתבסס על עובדים אלה ולא פעל משך כחודש.

נוכח התמשכות הלחימה מגמה זו צפויה להימשך לאורך שנת 2024 (חוזר ראש מנהל רשות האוכלוסין וההגירה מיום 18.10.23, מכתבים מאת רואה החשבון של הנאשמת, פירוט הלוואות, מכתב יועצת עסקית – נע/5-נע/9).

אכן בענין גרין שאוזכר על ידי ב"כ הנאשמת (עתפ"ב (מחוזי מרכז) 2219-02-23 גרין נ' מדינת ישראל (21.6.23) ביקש בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטת אפרת פינק) לשאוף להאחדה ולהביא להרמוניה חקיקתית בין הבניית שיקול הדעת בענישה שבתיקון 113 לחוק העונשין, לבין תיקון 116 לחוק התיכנון והבניה וסעיף 14 לחוק העבירות המנהליות, וזאת בשל העובדה שלטעמו: "נמצא כי ישנם פערים משמעותיים בין מיתחמי ענישה בתיקים שהחלו בהטלת קנס מנהלי ובין מיתחמי ענישה בתיקים שהחלו בהגשת כתב אישום. בפערים אלו יש טעם לפגם, כאשר מדובר באותן עבירות ממש ובאותן נסיבות, והאופן בו החל ההליך הוא מקרי ותלוי אך ברשות האכיפה הרלוואנטית. יש בפערים אלו כדי ליצור הפליה ואכיפה בררנית, והם גם גורמים לפגיעה באמון הציבור במערכת המשפט. יש מקום שהמחוקק ייתן דעתו לאנומליה שנוצרה בין ההליכים מתוך מגמה ליצור הרמוניה חקיקתית. לחלופין, מן הראוי, לכל הפחות, כי פרקליט המדינה, ייתן לכך דעתו, תוך שאיפה ליצירת האחדה וקריטריונים ברורים לנקיטה בקנסות מנהליים ביחס לכתבי אישום". [יצויין, שעל פסק הדין בענין גרין הגישה המדינה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון שעודנה תלויה ועומדת וטרם הוכרעה (רע"פ 6621/23)].

...

הפסיקה הדנה בעבירות בניגוד לחוק התכנון והבניה מדגישה את הצורך להילחם בעבריינות זו, תוך הטלת קנסות משמעותיים ונכבדים, על מנת לצמצם את התופעה של בניה אסורה ושימוש אסור במקרקעין: כך, ברע"פ 6665/05 מריסאת נ' מדינת ישראל (17.5.06) נאמר: "על העונש שנגזר על מי שמורשע בעבירות נגד חוקי התכנון ובניה לשקף את חומרת המעשים והפגיעה בשלטון החוק ולשמש גורם הרתעה נגדו ונגד עבריינים פוטנציאליים, במטרה להפוך את ביצוע העבירות לבלתי כדאיות מבחינה כלכלית. כבר נפסק בעבר, כי בתי-המשפט מצווים לתת יד למאבק בעבירות החמורות בתחום התכנון והבנייה, שהפכו לחזון נפרץ בימינו". על החומרה המיוחדת הנודעת לעבירות בניה המבוצעות בקרקע חקלאית עמד בית המשפט העליון ברע"פ 2330/09 נוסטרדמוס מסעדות בע"מ נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה – חבל מודיעין (9.8.09): "בתי המשפט מחויבים להיאבק בתופעה פסולה זו של בנייה בלתי חוקית ושימוש פסול במקרקעין שיעודה חקלאי לשימושים מסחריים. המוטיבציה לביצוע עבירות אלו הינה כלכלית, ומשכך הדרך הראויה להילחם בתופעה ולהרתיע באופן אפקטיבי את העוברים עבירות אלו בפועל ובכוח, הינה על ידי השתה של קנסות כבדים אשר יש בהם כדי לאיין את הרווח הטמון להם מהתנהגותם האסורה ולהבטיח תשלום קנסות אלו על ידי קביעת עונש מאסר מרתיע חלף הקנס". במקרה שלפניי, מידת הפגיעה בערכים החברתיים המוגנים גבוהה, זאת כנלמד מנסיבות ביצוע העבירה, כמפורט להלן: העבירה בוצעה על ידי הנאשמת מחודש אוקטובר 2019 עד חודש ינואר 2023, משך כ-3 שנים ו-3 חודשים.

נראה כי אין מנוס מלהסיק שלמרות הקנס הצפוי, ובהתאם לחישוביה, מצאה המשיבה כדאיות ורווח כלכלי בהמשך הפעלת העסק במקרקעין.

לאור האמור לעיל, אני גוזר על הנאשמת קנס בסך 480,000 ₪, אשר ישולם ב-12 תשלומים חודשיים, שווים ורצופים, החל ביום 15.4.24.

5.4 ראו מתוך עעמ 2215/08 שייך חליל אבראהים עלמי נ. ועדה מקומית לתיכנון ובניה (17.3.08) – "כידוע, על המבקש סעד זמני מבית המשפט לבוא בידיים נקיות ולפרוש בפני בית המשפט את מלוא התשתית העובדתית. במקרה דנן, נימנעו המבקשים מלפרט בבקשתם את מלוא התשתית העובדתית הכוללת הליכים רבים והחלטות שיפוטיות רבות של ערכאות שונות, כמתואר לעיל. אמנם מרביתם של ההליכים עניינם הליכים שננקטו על ידי או נגד המשיב 5, אולם עצם התקיימותם היה ידוע למבקשים, בודאי במהלך ולאחר ההליך שהתנהל בבית המשפט קמא. התשתית העובדתית הרלוואנטית הובאה לראשונה בתגובתם של המשיבים. סבורני כי כבר מטעם זה, ניתן היה לדחות את הבקשה." 5.5 עשיית דין עצמי – מסתבר כי פעמיים הניחה הערייה בולדרים בפתח הכניסה ופעמיים העותרת פינתה אותם על דעתה באופן הנוגד את פעולת העיריה וללא היתר.

העתירה ציינה כי העותרת פנתה את הבולדרים פעם אחת והתייחסה לכך שאלו הוצבו שוב מבלי לגלות כי היה פינוי חוזר על ידי העותרת.

לענין זה ראו עת"מ 321/08 (חי) סוזן וייסנר נ. הוועדה המחוזית לתיכנון ולבניה חיפה ואח' 28.2.08 - "כלל הוא, כי אדם העושה דין לעצמו ופועל תוך ביצוע עבירה, משמיט את הקרקע תחת עתירתו, בהיותה עתירה המוגשת בחוסר נקיון כפיים ובחוסר תום לב. כדי שבית המשפט לעניינים מינהליים יתערב בהחלטת הרשות המנהלית, על העותר להיות נקי כפיים ועליו להציג בפני בית המשפט כי פעל אך במסגרת החוק כדי להגשים את הנושא שלעניינו הוא עותר. כאשר עותר מבצע עבירה ורק לאחר שנתפס בקלקלתו והורשע פונה הוא לרשות המנהלית, אין הוא יכול להיחשב כמי שפעל בתום לב ובנקיון כפיים ודי בכך כדי שהעתירה תידחה על הסף. ראה:

בג"צ 3483/05 די.בי.אס. שרותי לווין (1998) בע"מ נ' שרת התיקשורת, בג"ץ 8898/04 ג'קסון נ' מפקד כוחות צה"ל באיזור יהודה ושומרון, בג"ץ 851/06 עמונה אגודה שיתופית חקלאית להתיישבות קהילתית בע"מ נ' שר הבטחון.

...

5.4 ראו מתוך עעמ 2215/08 שייך חליל אברהים עלמי נ. ועדה מקומית לתכנון ובניה (17.3.08) – "כידוע, על המבקש סעד זמני מבית המשפט לבוא בידיים נקיות ולפרוש בפני בית המשפט את מלוא התשתית העובדתית. במקרה דנן, נמנעו המבקשים מלפרט בבקשתם את מלוא התשתית העובדתית הכוללת הליכים רבים והחלטות שיפוטיות רבות של ערכאות שונות, כמתואר לעיל. אמנם מרביתם של ההליכים עניינם הליכים שננקטו על ידי או נגד המשיב 5, אולם עצם התקיימותם היה ידוע למבקשים, בוודאי במהלך ולאחר ההליך שהתנהל בבית המשפט קמא. התשתית העובדתית הרלוונטית הובאה לראשונה בתגובתם של המשיבים. סבורני כי כבר מטעם זה, ניתן היה לדחות את הבקשה." 5.5 עשיית דין עצמי – מסתבר כי פעמיים הניחה העירייה בולדרים בפתח הכניסה ופעמיים העותרת פינתה אותם על דעתה באופן הנוגד את פעולת העיריה וללא היתר.

5.9 על אף שכבר ציינתי כי יש לדחות את הבקשה לצו ביניים על הסף, אתייחס בקצרה , מעבר לצורך, לנושא סיכויי העתירה ומאזן הנוחות.

לסיכום 8.1 הבקשה לצו ביניים – נדחית.

בפני בקשה למשפט חוזר לפי סעיף 31 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט) בעיניינו של המבקש, אשר הורשע בבית המשפט לעניינים מקומיים במעלה אדומים בביצוען של עבירות תיכנון ובנייה, בנגוד להוראות הדין הירדני ותחיקת הבטחון, החלים באיזור יהודה ושומרון.

...

במסגרת הכרעת הדין המרשיעה בכתב האישום השני – בית המשפט לעניינים מקומיים הנכבד קבע, בין השאר, כדלקמן: "ביום 20/12/2012 ניתן נגד הנאשם [המבקש – ח"מ] פסק דין במסגרת ת.פ. 505/10. בהכרעת הדין שניתנה באותו מועד הורשע הנאשם [המבקש – ח"מ] בעבירות של בנייה ללא רישיון ושימוש במבנה שנבנה ללא רישיון... בגזר הדין שניתן באותו מועד נקבע, בין היתר, כי על הנאשם [המבקש – ח"מ] להתאים את הבנייה או להרוס אותה עד ליום 30/5/2013... עתה, על פי תשובתו של הנאשם [המבקש – ח"מ] לכתב האישום, על אף שחלפו כמעט שנתיים ימים מהמועד האחרון שנקבע להריסת הבנייה, הנאשם [המבקש – ח"מ] לא קיים את גזר הדין. טענת הנאשם [המבקש – ח"מ] כי לא התאפשר לו להגיש בקשה להסדרת הבנייה אינה משמשת הגנה. כאמור, בגזר הדין נקבע כי הארכה להסדרת הבנייה עד ליום 30/5/2013 כפופה לכך שיתאפשר לנאשם [המבקש – ח"מ] להגיש בקשה לקבלת היתר. משלא התאפשר לנאשם [המבקש – ח"מ] לעשות זאת, הרי שהארכה שניתנה לו לא היתה בתוקף. מכל מקום, אם סבר הנאשם [המבקש – ח"מ] כי באמתחתו טענות שיש בהן להצדיק את דחיית מועד כניסת צו ההריסה לתוקף, הרי שהיה עליו לפנות לבית המשפט מבעוד מועד בבקשה מתאימה, ולא לעשות דין לעצמו ולהימנע במשך חודשים ארוכים מלקיים את פסק הדין. לאור כל האמור, ולנוכח הודאת הנאשם [המבקש – ח"מ] בעובדות כתב האישום, אני מרשיע אותו בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום". בתאריך 17.05.2015 בית משפט לעניינים מקומיים הנכבד השית על המבקש, בגין הרשעתו בכתב האישום השני, את העונשים הבאים: מאסר על תנאי למשך חודש לתקופה של שלוש שנים, בתנאי שלא יעבור עבירה של אי קיום צו שיפוטי, קנס בסך 13,000 ש"ח, וחתימה על התחייבות בסך 40,000 ש"ח. בנוסף, בית משפט לעניינים מקומיים הנכבד הורה על מימוש ההתחייבות אשר הוטלה על המבקש בתיק, מושא כתב האישום הראשון, ובמקביל הוא הורה על עיכוב ביצוע צו ההריסה בעניינו של המבקש עד לתאריך 30.08.2015 (להלן יחד: ההליך השני).

ב-עניין אליטוביץ, חברתי, השופטת (כתארה אז), מ' נאור קבעה לעניין זה כך: "... אם הנסיבות בהן יתיר בית המשפט לנאשם לחזור בו מהודייתו הינן חריגות, על אחת כמה וכמה הן יהיו חריגות בהליך של בקשה למשפט חוזר"[(ראו:] פיסקה 34; ההדגשה שלי – ח"מ) סבורני כי עניינו של המבקש איננו בא בגדר החריגים המצדיקים להתיר חזרה מהודיה בשלב זה, וממילא הוא לא הרים את הנטל המוטל עליו לבסס קיומו של משפט חוזר בעניינו.

בנסיבות אלו סבורני כי המבקש לא הרים את הנטל המוטל עליו באופן המצדיק לו לחזור בו מהודאתו בכתב האישום הראשון בשלב זה. נוכח האמור, בהעדר תשתית עובדתית לכך שהעבירות הבנייה בהן המבקש הורשע בוצעו לפני המועד הקובע, כטענתו – אין צורך להידרש לשאלה האם למבקש נגרם "עיוות דין" בשל הקביעה המיטיבה, לכאורה, של בית המשפט המחוזי בירושלים ב-עניין סולטן ולמפל, והשלכותיה האפשריות על עניינו של המבקש (ראו: מ"ח 8390/01 אקסלרוד נ' מדינת ישראל (17.10.2005)).

סיכומם של דברים – סבורני כי המבקש לא הוכיח כי נתעורר בעניינו חשש ממשי כי בהרשעתו נגרם לו עיוות דין, ועל כן הבקשה למשפט חוזר – נדחית, וזאת גם אם אניח לטובתו – ואינני קובע פה מסמרות בדבר – כי חוק בתי המשפט חל על עניינו.

המשיבה הוסיפה וטענה כי רוב שיטחו של כפר וולג'ה מצוי מעבר לגדר בשטחי יהודה ושומרון אשר כפופים לרשויות התיכנון של יהודה ושומרון, וכי שם יש די עתודות קרקע לבנייה ואף קיימת תוכנית שמאפשרת בנייה.

ב"כ המשיבה שב והדגיש את הטענה כי הגם שתמ"מ 30/1 קבעה את ייעודו של השטח נושא דיוננו ל"מירקם ערוני", הרי שבשל קיומן של תוכניות אחרות החלות על השטח אין בכך כדי לפתוח אופק תיכנוני של ממש שיאפשר את הכשרת בתי התובעים, מה גם שהתוכנית נימצאת בחיתוליה ממש, שהרי אפילו דיון ראשון טרם היתקיים בה. ב"כ המשיבה אף ציין, כי יש חשיבות רבה לאכיפת החוק בכפר וולג'ה, כיוון שאין אח ורע, כלשונו, להקף עבירות הבנייה שמבוצעות בו. לדבריו, בשנת 1967 היו בכפר 20 מבנים וכיום קיימים בו למעלה מ- 200 מבנים אשר רובם ככולם ניבנו ללא היתר.

" בגישה דומה נקט בית המשפט גם לאחרונה, בהדגישו את העובדה לפיה בדרך כלל אין להעניק במסגרת עתירה מינהלית עקרונית סעד של ביטול צו הריסה קונקריטי שנידון במסגרת המסלול הפלילי בשלוש ערכאות: "טענותיו של המבקש בנוגע להשפעת התוכנית החדשה על צו ההריסה נדונו זה מכבר על-ידי שלוש ערכאות, ובכללן בית משפט זה. גם אם יש הצדקה לידון בטענות אלה במישור העקרוני, ואיני קובעת כך, הרי שבשלב זה אין בהן כדי להשפיע על עניינו של המבקש שנידון זה מכבר (ראו: עע"מ 8273/10 אסאנע נ' הועדה המחוזית לתיכנון ובניה - מחוז דרום, פסקה 6 (18.11.2010)). על כך יש להוסיף, כי יש מקום לזהירות בכל הנוגע להליכים שבמהותם הם הליכים כפולים וחוזרים, לאחר שסוגית צו ההריסה כבר נדונה, באופן שתורם לחוסר יעילות דיונית, לבזבוז של משאבי שיפוט ואף עלול להוביל לפסיקות סותרות." (בר"ם 5777/17 רשק נ' עריית ירושלים [פורסם בנבו] (30.7.17)).

...

אכן, תמ"מ 30/1 לא שוללת לחלוטין את האפשרות לבניית בתים בשכונת עין ג'וויזה, אבל תוכניות אחרות החלות על האזור מקטינות עד למינימום את הסיכוי שתתאפשר בנייה משמעותית בו. נציב זה מול זה את זכות הקניין של העותרים, ואת השיקולים הנוגדים שעניינם אכיפת החוק, ודומה בעיניי כי המסקנה הבלתי נמנעת היא שאין מנוס מדחיית העתירה.

אשר על כן, לאחר שירדו מהפרק שלושת הסעדים הראשונים שהתבקשו בעתירה, דין הסעד הרביעי להידחות.

אשר על כן, בסופו של דבר העתירה נדחית.

(א) לא הוסר המבנה החדש ולא הוגשה בקשה לביטול ההוראה או שבקשה כאמור נדחתה, רשאי הפקח לסלקו מן המקרקעין וכן כל המחובר לו וכן להשיב את מצב המקרקעין לקדמותו בתום 96 שעות ממתן הוראה לפי סעיף 4 לצוו זה או מהמצאת ההחלטה בבקשה לביטול ההוראה, לפי העניין, אם נתקיימו כל אלו: (1) המבנה החדש אינו מצוי בתחומי תכנית תיכנון מפורטת כמשמעותה בחוק התיכנון שקבלה תוקף לאחר היום הקובע או מערכת הנחיות כהגדרתה בתקנות בדבר מתן היתרים לעבודות בשטחים תפוסים לצרכים צבאיים (יהודה והשומרון), התשמ"ה-1985.

עוד מקדמת דנא קבע בית משפט זה כי בגדרי סמכותו של המפקד הצבאי לשקול שיקולים הנוגעים לחיים הציבורים ועליו להבטיח את הסדר הצבורי (בג"ץ 393/82 ג'מעית אסכאן נ' מפקד כוחות צה"ל באיזור יהודה ושומרון, פ"ד לז(4) 785, 811 (1983)).

מהעקרונות שעליהם עמדנו עולה כי מחובתו של המפקד הצבאי ל"הבטיח במידת האפשר את הסדר והחיים הציבוריים" כהוראות תקנה 43 לתקנות האג, נגזרת סמכותו לחוקק, במידת הצורך, צוים הנוגעים לאכיפת דיני התיכנון והבניה (בג"ץ 548/04 אמנה – תנועת ההתיישבות של גוש אמונים נ' מפקד כוחות צה"ל באיזור יהודה ושומרון, פסקה 3 (26.2.2004) (להלן: עניין אמנה)).

זאת, לאור ההבנה כי אין בכלים המשפטיים העומדים לרשויות האיזור כדי לתת מענה מהיר ויעיל להיקפי הבניה הבלתי חוקית באיזור ולניסיונות החוזרים והנשנים לקביעת עובדות בשטח.

במסגרת תיקון מס' 116 לחוק התיכנון והבניה, בו עודכנו כלי האכיפה נגד עבירות בניה, נקבע כי בסמכותם של מנהל היחידה הארצית לאכיפה, יושב ראש ועדה מקומית או מהנדס הועדה, להורות על הריסת עבודה אסורה (להלן: צו הריסה מנהלי) ובילבד שלא חלפו יותר משישה חודשים מיום סיום עבודות הבניה ובבית מגורים – למעלה משלושים יום ממועד איכלוסו.

...

דין טענה זו גם כן להידחות.

לאחר הקדמה מושגית זו, מקובלת עליי עמדת המשיבים כי בענייננו תחולתו של הצו היא אקטיבית, דהיינו הצו נועד לחול על מצב הדברים הקיים כיום ולשנותו מעתה ואילך (בג"ץ 6870/14 רגבים נ' ראש המינהל האזרחי, פסקה 8 (3.1.2017)).

בשל כל הטעמים המפורטים לעיל, אציע כאמור לחבריי לדחות את שלוש העתירות ובנסיבות העניין לא לחייב בהוצאות.