בקשה למעצר עד תום הליכים בעבירות התחזות, שהייה בלתי חוקית והתפרצות

לטענת המבקשת, המשיב נעצר בתיק זה ביום 27/07/21 בעודו מרצה מאסר הגין הרשעה מחודש אפריל בתיק אחר בעבירות שב"ח והתחזות.

הדיון בבקשה במסגרת הדיון אשר היתקיים בתיק ביום 23/08/21 חזרה ב"כ המבקשת על טענות הבקשה, הפניתה לראיות המפורטות בה וטענה כי הודאת המשיב לפיה במועד הרלוואנטי לכתב האישום הוא היה שוהה בלתי חוקי עם עבר בטחוני ועבירות רכוש, מקיימת עילה למעצר עד תום הליכים וממילא בהתאם להילכת קונדוס, לא ניתן לשחררו.

ב"כ המשיב הפניתה להודעות הנאשם מיום 27/07/21, 04/08/21, ו-11/08/21 לפיהן המשיב ניכנס לישראל לפני שנה כדי לעבוד בכפר נין בניקיון סוסים, כי שהה בישראל שלא כדין ונהג לישון בתוך רכבים שהיו פתוחים במיגרש מכוניות, כי הוא לא מכיר את השותף, הוא לא מזהה עצמו בסרטונים וכי הוא מכחיש כל קשר להתפרצות ולחשדות המיוחסים לו (ר' עמ' 7 ש' 6-24).

...

לאור האמור ובשים לב להודאות הנאשם בחקירותיו אשר להיכרותו ושהותו במועדים הרלוונטיים באזור האירועים המתוארים בכתב האישום ולאור הסרטונים המתעדים את חברו של השותף כמי שמאד דומה למשיב ועל ראשו משקפיים עליהם התגלה ד.נ.א. של המשיב, מצאתי כי עלה בידי המבקשת להוכיח קיומה של תשתית ראייתית לכאורית ביחס לכלל העבירות אשר יוחסו למשיב במסגרת תיק זה. עילת מעצר משזו מסקנתי לקיומה של תשתית ראייתית לכאורית בתיק, סבורני כי קמה למבקשת גם עילת מעצר כנגד המשיב, בגין מסוכנות.

לאור הפסיקה ובנסיבות בהן מיוחסות למשיב שורה ארוכה של עבירות רכוש, אני קובע כי קמה עילת מעצר, הן משום המסוכנות הנשקפת מן המשיב והן משענייננו במשיב תושב שטחים ועובדה זו כשלעצמה מעלה חשש להמלטות מן הדין.

משזו איננה מונחת לפניי, מתייתר הדיון וההכרעה בעניין זה. סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, הנני מורה על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים כנגדו.

ביום 21.11.17 הוגש נגד העורר כתב האישום ולצידו בקשה למעצרו עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

מעברו הפלילי של העורר עולה כי יש לו 4 הרשעות קודמות, כולן בעבירות של שהייה בלתי חוקית ללא עבירות נילוות, למעט הרשעה בהיותו קטין, שבה התלוותה לעבירת השב"ח גם היתחזות לאחר – עבירה שעניינה להכשיר המשך שהותו בארץ.

לגבי עילת המעצר, בבש"פ 45/10 פאדי מסארווה נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, מיום 8.1.10) (להלן: "בש"פ פאדי מסארווה"), מציין ביהמ"ש העליון שתי עבירות רכוש, האחת - התפרצות לדירה, והאחרת גניבה לרכב, כשבהחלטה זו ביהמ"ש מתייחס לפוטנציאל להתרחשות אלימה כתוצאה ממפגש עם בעל הדירה או בעל הרכב, וקובע מסוכנות אינהרנטית טבועה לעצם ביצוע העבירה.

יובהר, כי עסקינן באבחנה מותרת ורלבנטית בין מי שעניינם שונה בתכלית, שכן הכניסה לתחומי ישראל שלא כדין מהוה עבירה רחבת הקף וחמורה לכשעצמה שלתוכה יוצק הנאשם במעשיו עבירות פליליות נוספות, והטענה כי עניינו זהה לעניינו של נאשם ישראלי המבצע את אותה עבירה פלילית -אין לה על מה שתסמוך, הן לאור עילת ההמלטות הטבועה הקיימת בעיניינו, והן לאור קיומה של עבירת השב"ח הנוספת המיוחסת לו. אף הניסיון להיבנות מהקבוע בבש"פ קונדוס אודות הטענה לפיה אין בעצם היותו של נאשם תושב האיזור כדי לחייב מעצר עד לתום ההליכים, מיתעלם משני השיקולים הדומיננטים בסוגיה זו שנקבעו בבש"פ קונדוס, לפיהם יש להדרש לעברו הפלילי של נאשם, כשככלל, ביצוע עבירות חוזרות ונישנות של שהיה בלתי-חוקית מקשה על מתן אמון בנאשם ובעיקר כשמדובר במי שלחובתו הרשעות רבות קודמות בגין שהייה בלתי חוקית בישראל, ולביצוען של עבירות נוספות לצד עבירת השב"ח, ובהצטברן של אלה – יקשה על בימ"ש להורות על שיחרור לחלופת מעצר (ראו בש"פ קונדוס, עמ' 11 פסקה 12).

...

אף בבש"פ 10418/08 עאהד טאלאלקה נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, מיום 15.12.08) התייחס בימ"ש העליון לסוגיה זו וקבע- "דעת לנבון נקל, שכאשר המדובר בתושב הרשות, וכל עוד לא נשתנה מצב היחסים במישור הכללי והמשפטי, יש חשש טבוע וברור להימלטות מאימת הדין בשטחי הרשות הפלסטינאית, ובמקרים לא מעטים אכן אין מנוס ממעצר. השאלה אם בנסיבות העבירה והחשוד או הנאשם – מהות ומיהות – אין מקום לשחרור לחלופה, או שמא ניתן להפיג את חשש ההימלטות במידה סבירה בחלופת מעצר בישראל, או אף בשחרור לשטח גופו בתוך הפקדה וערבויות של ישראלים, היא תלוית נסיבות; אליה על בית המשפט להידרש בכל מקרה לגופו" יוער, כי בעניין טאלאלקה הנ"ל, כמו גם בבש"פ קונדוס אף התייחס בימ"ש העליון לקושי בהקשר זה, לפיו בחלופת מעצר בישראל ניתנת למעשה גושפקנא לשהייה הבלתי חוקית באמצעות החלטה שיפוטית.

לאור האמור, הערר נדחה, לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטתו של בימ"ש קמא, הריני מותירה אותה על כנה ומורה על הותרת העורר במעצר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

ויפים בעיניין זה, דבריו של כב' השופט פוגלמן, מבית המשפט העליון, במסגרת בש"פ 6910/13 מדינת ישראל נ' האדי קבלאן (17.10.13): "כידוע, בשלב בחינת בקשה למעצר נאשם עד תום ההליכים, בוחן בית המשפט אם קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתו בעבירות המיוחסות לו. בחינה זו אינה דורשת הוכחה ברמת היסתברות של מעל לכל ספק סביר, אלא מסתפקת בבחינת הכוח ההוכחתי הפוטנציאלי הטמון בחומר החקירה הגולמי. "ראיות לכאורה" בהקשר זה הן ראיות שלגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט – תוך כדי העברתן בכור ההיתוך של החקירות, מבחני הקבילות והמשקל – יוביל בסופו של המשפט לביסוס אשמתו של הנאשם מעבר לכל  ספק סביר (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(1) 133; בש"פ 6742/11 אלמכאוי נ' מדינת ישראל, מיום 26.9.11).

הסנגורים המלומדים אינם חולקים אשר לראיות לכאורה לעניין העבירות של שהייה בלתי חוקית והתחזות כאחר, על פי הנסיבות המיוחסות לכל משיב.

ראו בנוסף, החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב, שניתנה ע"י כבוד השופט יוסי טופף, במסגרת עמ"ת 33909-01-18 מועין פקיה נ' מדינת ישראל (29.1.18), שם נמחק ערר ההגנה, לאור המלצת בית המשפט, בגין מעצרו עד לתום ההליכים של תושב האיזור בגין עבירות של שהייה בלתי חוקית בישראל והתפרצות לדירה.

...

לאחר שקיימתי דיון ממצה, בישיבת יום 18.10.18, שמעתי ברוב קשב טיעוני הצדדים ועיינתי בתיק החקירה – נחה דעתי כי קיימות ראיות לכאורה למיוחס למשיבים, אליבא דֶכתב האישום.

מכלל האמור, אני קובע כי קיימות ראיות לכאורה למיוחס למשיב 2, בכל העבירות, ללא חולשה או כרסום.

ודוק, עשה כן, כשבעל הדירה ישן בה. מכלל הטעמים דלעיל, לאור המסוכנות הנשקפת מאת המשיבים לציבור ולרכושו, כאשר סנקציות פליליות, שבעבר, לא הרתיעו אותם מלשוב להכנס לישראל ולפגוע ברכוש הציבור – אינני סבור, כדעת ההגנה, כי ניתן להסתפק בתיק זה בשחרורם של המשיבים על דרך קביעת ערבויות - ומכאן אני מורה על מעצרם של המשיבים עד לתום ההליכים נגדם.

בד בבד עם הבקשה הוגש נגד העורר כתב אישום אשר מייחס לו עבירות של כניסה לישראל שלא כחוק, לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב – 1952; הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן: "החוק"); היתחזות כאדם אחר במטרה להונות, לפי סעיף 441 רישא לחוק; זיוף, לפי סעיף 418 רישא לחוק; נהיגה ללא רישיון רכב, לפי סעיף 2 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א – 1961; שבל"ר ונטישה במקום אחר, לפי סעיף 413ג סיפא לחוק.

בית המשפט קמא דחה את הבקשה והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים תוך שקבע כי "כתב האישום המיוחס למשיב מלמד על קיומן של עילות מסוכנות וחשש להמלטות מן הדין, כשלטעמי עילת המסוכנות היא השולטת בכיפה בעיניינו של המשיב. עברו הפלילי של המשיב רלוואנטי ומשמעותי. כשלכך מצטרפת העובדה שמדובר בשוהה בלתי חוקי אשר מבצע עבירות בתוככי מדינת ישראל, אליה אסור לו להכנס ללא היתר מתאים, הגעתי למסקנה כי לא ניתן ליתן אמון במשיב שיאפשר שיחרורו לחלופת מעצר... נוכח שילוב העבירות המיוחסות למשיב ועברו הפלילי של המשיב... מצאתי כי אין חלופת מעצר שתסכון ואני מורה על מעצרו עד תום ההליכים". על החלטה זו הוגש הערר.

עם זאת, לא ניתן להיתעלם מכך שהעורר ניכנס אל תחומי מדינת ישראל, זייף תעודת זהות, התפרץ לרכב ונהג בו ללא רישיון וביטוח וכאשר נעצר על ידי המישטרה, הזדהה בפני המישטרה באמצעות תעודת הזהות המזויפת.

...

בית המשפט קמא דחה את הבקשה והורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים תוך שקבע כי "כתב האישום המיוחס למשיב מלמד על קיומן של עילות מסוכנות וחשש להימלטות מן הדין, כשלטעמי עילת המסוכנות היא השולטת בכיפה בעניינו של המשיב. עברו הפלילי של המשיב רלוונטי ומשמעותי. כשלכך מצטרפת העובדה שמדובר בשוהה בלתי חוקי אשר מבצע עבירות בתוככי מדינת ישראל, אליה אסור לו להיכנס ללא היתר מתאים, הגעתי למסקנה כי לא ניתן ליתן אמון במשיב שיאפשר שחרורו לחלופת מעצר... נוכח שילוב העבירות המיוחסות למשיב ועברו הפלילי של המשיב... מצאתי כי אין חלופת מעצר שתסכון ואני מורה על מעצרו עד תום ההליכים". על החלטה זו הוגש הערר.

בנסיבות אלה, לאור הרשעתו האחרונה של העורר אשר בשנת 2014 נדון בגין עבירות רכוש הקשורות ברכב כמפורט לעיל, סבורני כי קיימת מסוכנות מצדו של הנאשם שישוב ויבצע עבירות דומות.

בנסיבות אלה, ובאיזון בין השיקולים השונים, סבורני כי לא נפלה שגגה בהחלטת בית המשפט קמא וכי יש לדחות את הערר.

סוף דבר אשר על-כן, הערר נדחה.

על פי עובדות האישום הראשון, בתאריך 04.01.20, עת שהה הנאשם בישראל שלא כדין, התפרץ לרכב, ביחד עם אחרים שזהותם אינה ידועה, על ידי החדרת חפץ לחלון שבדלת ודחיפת זכוכית החלון.

כתב האישום הוגש בד בבד עם בקשה למעצר עד תום ההליכים, והנאשם שוהה במעצר מאז יום 4.1.20.

בחינת מדיניות הענישה הנוהגת לגבי עבירת ההתחזות לפי סעיף 441 לחוק העונשין בצרוף עבירת השהייה שלא כדין, מלמדת כי בתי המשפט נוהגים להטיל עונש מאסר של חודשים ספורים ( עפ"ג 1268-11-18 מדינת ישראל נ' חפש (25.11.18); ת"פ 7811-11-15 מדינת ישראל נ' עלאן (15.12.15); ת"פ 48954-02-11 מדינת ישראל נ' ברברי (01.07.13); ת"פ 6840-08-11 מדינת ישראל נ' אלזקלה (08.08.11) ת.פ 36619-08-10 מד"י נ' צאיל (16.9.10); ת.פ 635-07-10 מד"י נ' איהאב (8.8.10); ת.פ 32233-01-10 מד"י נ' זין (14.3.10)) הנאשם שהה בישראל שלא כדין וניצל את שהותו לצורך ביצוע עבירות חמורות, אשר פגעו באנטרס הצבורי להגן על קניינו של הפרט, ועל בטחון הציבור.

...

בשים לב למדיניות הענישה הנוהגת אני קובעת כי מתחם העונש ההולם עבור האישום הראשון נע בין 10 ל-24 חודשי מאסר.

ביחס לאישום השני אני קובעת כי המתחם נע בין עונש צופה פני עתיד ל- 6 חודשי מאסר.

סופו של דבר אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: בגין האישום הראשון – 14 חודשי מאסר בפועל, בניכוי יום מעצר 5.12.19.