בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצר עד תום ההליכים.
ב"כ העורר הפנה למאמר במסגרתו הובעה ביקורת על הילכת סוויסה (בה נקבעו התנאים לצורך שיחרור לחלופה טיפולית), תוך הפניה לפסיקה המאמצת גישה מקלה המאפשרת שיחרור להליך טפולי אף אם לא היתקיימו התנאים שנקבעו בהלכה זו. העורר טען כי נוכח העבירה הקלה לטענתו והעובדה שועדת האבחון של "בית חם" כבר קבעה כי הוא מתאים לגמילה,אין לעכב את כניסתו להליך הטיפולי עד לקבלת תסקיר שירות המבחן וכי משקיימת התכנות טיפולית, יש לאמצה כבר כעת.
אולם בנגוד לנטען, עיון בהחלטות אלו מעלה כי כב' השופט שטיין לא הורה שם להביא את הנאשמים לראיונות במוסד גמילה,אלא דוקא מצא שלא להתערב בהחלטת ביה"מ אשר הורה על מעצר עד תום ההליכים וקבע כי באין המלצה טיפולית אשר תומכת ללא סייגים בחלופת מעצר טיפולית ,אין עילה להתערב בהחלטת ביה"מ. כב' השופט שטיין ציין אמנם כי אינו נועל את הדלת בפני חלופה כזו ואולם הבהיר כי הנטל להוכיח את קיומה והיתכנותה מוטל על העורר והוא טרם עמד בכך.
...
נימוקי הערר-העורר טען כי בניגוד לבקשות מעצר קודמות בהן יוחסה לעורר עבירה של התפרצות, כתב האישום הוגש בסופו של דבר בגין עבירות של הסגת גבול וגניבה בלבד ולטענתו,לא מתקיימת עילת מעצר,לא כל שכן בעצמה גבוהה.
בנסיבות אלו שעה שקמה עילת מעצר של מסוכנות המתייחסת לעבירות רכוש והעורר טרם התחיל הליך טיפולי בפועל, שוכנעתי כי הדרך בה נקט ביה"מ קמא בכך שמחד גיסא לא פסל אפשרות של שחרור לחלופה טיפולית ואולם מאידך גיסא, הפנה תחילה לקבלת תסקיר, הינה נכונה ומאוזנת.
אין בכך די כדי להגיע למסקנה מרחיקת הלכת,אליה הגיע ב"כ העורר, כאילו די רק בעצם מכתב המאשר קבלה למסגרת טיפולית ללא שיש בו בחינה כוללת והתייחסות לכל השיקולים הרלוונטיים,כדי להרים נטל זה.
מעבר לכל האמור אפנה גם להלכה לפיה כאשר מדובר ב"שלב הביניים" בעיצומו של הליך מעצר עד תום ההליכים, כאשר טרם הושלמה הבחינה באשר למעצרו של העורר, חרף קיומה של זכות ערר, בימ"ש של ערעור ימעט להתערב בשלב זה (בש"פ 460/19 דינקו נ. מדינת ישראל , וכן בש"פ 5234/15 יצחקיאן נ' מדינת ישראל [6.8.15], פסקה 7, וכן בש"פ 371/15 בלעום נ' מדינת ישראל [19.1.15], פסקאות 6 ו- 7).
סוף דבר, הערר נדחה.