רקע והליכים קודמים
ביום 20.11.2023 הוגש נגד העורר, בבית המשפט המחוזי בירושלים, כתב אישום המייחס לו עבירות של הצתה, לפי סעיף 448(א) סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), בצרוף סעיף 29 לחוק העונשין; והיזק בזדון, עבירה לפי סעיף 452 לחוק העונשין, בצרוף סעיף 29 לחוק העונשין.
זאת, על רקע סיכסוך בין משפחתו של העורר לבין המתלונן.
בעת בחינה של ראיות לכאורה במסגרת בקשה להארכת מעצר עד תום ההליכים, לא נידרשת הוכחת אשמתו של הנאשם בהתאם לרף הפלילי, אלא די בכך שבמארג הראיות לכאורה, כמות שהוא, טמון פוטנציאל להוכחת אשמתו של העורר אשר גבוה מפוטנציאל זיכויו (בש"פ 8769/22 מסראוה נ' מדינת ישראל, פסקה 17 (22.1.2023); עניין זאדה, פסקה 15).
ואכן, בית משפט זה קבע בעבר כי: "לצורך שלב זה של מעצר עד תום ההליכים, בדיקת ה- DNAמהוה ללא ספק ראיה לכאורה בעלת עוצמה גבוהה ביותר" (בש"פ 5524/11 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (2.8.2011); בש"פ 6078/11 כעאבנה נ' מדינת ישראל, פסקה ו' (24.8.2011) (להלן: עניין כעאבנה); בש"פ 2506/13 זהרי נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (15.4.2013)).
...
יחד עם זאת, נוכח ההסברים החלופיים שבפי העורר, ובפרט אלו הנוגעים לכפפה כמצוין לעיל, סבורני כי לא ניתן להתעלם מהקשיים הראייתיים הקיימים במקרה דנן.
על רקע זה, סבורני כי יש מקום להשיב את הדיון לבית המשפט המחוזי, על מנת שיקבל החלטה מחודשת בעניינו של העורר, תוך מתן משקל לאמור לעיל.
סוף דבר: הערר כנגד ההחלטה הראשונה מתקבל במובן זה שהדיון יושב לבית המשפט המחוזי, אשר יקבל החלטה מחודשת בעניינו של העורר, וישקול את שחרורו לחלופת מעצר.