בקשה למעצר עד תום ההליכים בעבירות הסתה והפרעה לסדר הציבורי

התובע נחקר בתחנת המישטרה בחשד שהשתתף באופן בלתי חוקי בהפגנה, במהלכה שלהב את קהל המשתתפים באמצעות מגפון, הסית וקרא שלא להשמע להוראות השוטרים, וזאת כאשר הוא שוהה מעל 1,000 מטרים ממקום מגוריו, בנגוד להוראות החוק והתקנות.

לא כל עיכוב ומעצר מקימים עילת תביעה בנזיקין, לא כל שכן, כאשר השוטרים פעלו במידתיות ובסבירות, ובמסגרת סמכותם וחובתם על פי חוק לשמירה על הסדר הצבורי, בייחוד בתקופת קורונה בה בריאות הציבור היא בראש סדר העדיפויות, ולנוכח מעשי התובע.

הנתבעת גם ביקשה להורות על עיכוב ההליכים עד להחלטה בעיניין ההליך הפלילי התלוי ועומד כנגד התובע.

בתום שמיעת העדויות נעשה ניסיון להגיע להסדר ואולם, הדבר לא צלח.

מעצרו של אדם, שלא בצו שופט, נעשה בהתאם להוראת סעיף 23 לחוק, המחייבת מבחן דו שלבי: ראשית, יש צורך ביסוד סביר לחשד שאותו אדם עבר עבירה בת מעצר (סעיף 23(א)); ושנית, יש צורך שתתקיים אחת מהחלופות המנויות בסעיף 23(א)(1)-(5) על תתי הסעיפים שבהם.

הוראת סעיף 23(ב) לחוק מבהירה כי ככל שישנה לשוטר סמכות עיכוב, והאדם אינו מציית או מפריע לשוטר להשתמש בסמכויות העיכוב, מוסמך השוטר לעצור אותו ואולם, בהוראת סעיף 23(ג) לחוק המעצרים נקבע כי "לא ייעצר אדם לפי סעיף זה אם ניתן להסתפק בעיכוב". ברע"פ 3829/15 ירדאו קסאי נ' מדינת ישראל (20.12.2018) עמד בית המשפט העליון (כב' השופט ח' מלצר) על ההבדלים המהותיים שבין עיכוב לבין מעצר: ".. פעולת אכיפה מסוג מעצר הנה פוגענית הרבה יותר מאשר פעולת אכיפה של עיכוב, וזאת ממספר טעמים: עיכוב רק מגביל בזמן נתון את חופש התנועה של המעוכב, ואילו מעצר שולל לחלוטין את חופש התנועה של העצור; מעוכב איננו שוהה בתא מעצר; סיום עיכוב איננו מצריך הליך פורמאלי, בנגוד לסיום מעצר המצריך הליך של שיחרור; פרק זמן העיכוב מוגבל למספר שעות, לעומת מעצר שעשוי להימשך זמן רב יותר (ראו: קדמי, בעמ' 1, 3, 25; קיטאי סנג'רו, בעמ' 81). יתרה מכך, סעיף 23(ג) לחוק המעצרים קובע כי: "לא ייעצר אדם לפי סעיף זה אם ניתן להסתפק בעיכוב" (ההדגשה שלי- ח"מ)- וגם מכך ניתן להבין שפגיעת העיכוב בזכויות הפרט הנה פחותה יותר מהפגיעה הנגרמת ממעצר".

שלושת הדברים, הפרת הסדר הצבורי, הוא לא הזדהה בפניי עד שהודעתי לו שהוא עצור, ולאחר מכן הדוח שהוא קיבל.

...

המסקנה המתבקשת היא כי התובע נעצר עוד בטרם הוכנס לניידת, בטרם הזדהה התובע בתוך הניידת, ובטרם גילה השוטר מנצור על הדוח שניתן לתובע.

אקדים את המאוחר ואציין, כי לאחר שבחנתי את החשדות המיוחסים לעוררים.

סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה.

תמצית עובדות כתב האישום והרקע לבקשה ביום 13.05.2022, הוגש נגד המבקש כתב אישום המייחס לו שתי עבירות של הסתה לאלימות, לפי סעיף 144ד2(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ועימו בקשה לעצור אות עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

בסופו של יום, לא בא שירות המבחן בהמלצה לשחרר את המבקש לחלופת מעצר, וזאת "לאור חומרת האישומים המיוחסים לו והערכת הסיכון בעיניינו, לאור העובדה כי ניתן לבצע את העבירות המיוחסות לו במרחב הוירטואלי ולאור הערכתנו כי אין ביכולתה של החלופה המוצעת לאיין הסיכון לבצוע עבירות נוספות דומות". ביום 11.07.2022, הורה בית משפט השלום על מעצרו של המבקש בפקוח אלקטרוני עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

בבש"פ 8027/00 טל נ' מדינת ישראל (21.11.2000) (להלן: עניין טל), נדון מעצרו של אדם שהואשם במספר עבירות – פירסום הסתה לגזענות, פירסום ועידוד למעשי אלימות והפרעה לשוטר.

השופט מ' מזוז בהחלטתו הבחין בין עניין זה לעניין עסילה, נוכח "הפרסומים הרבים שפירסם לאורך חמישה חודשים, עוצמתם ותוכנם, בצרוף הסבריו לחוקריו כי פעל במכוון ובידיעה כי פרסומיו עלולים לעודד מעשי טירור, בלא כל חרטה עליהם" (פסקה 7); עוד נקבע, כי יש "טעם רב בעמדתו [של בית המשפט המחוזי – ח.כ.] בדבר הקושי הרב – עד כדי העידר אפשרות מעשית – לפקח על גישה לרשת האנטרנט". ודוק: חלק מההחלטות שפורטו לעיל ניתנו לפני חקיקת חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים) (תיקון מס' 8), התשע"א-2010, בגדריו בוטלה זכותם של עצורים לערור בזכות ב"גילגול שלישי" לבית משפט זה. בהתאם לכך, חלק מההחלטות ניתנו לגוף הבקשה, וחלק ניתנו בהתבסס על אמת המידה המוכרת למתן רשות לערור ב"גילגול שלישי".

...

כן טוענת המשיבה כי יש לדחות את הבקשה אף לגופה, וזאת מהטעמים שפורטו בהחלטתו של בית המשפט המחוזי.

עם זאת, בנסיבות ענייננו, ובשים לב לכל האמור לעיל, אין בשיקול זה כדי להכריע את הכף לטובת מעצרו של המבקש מאחורי סורג ובריח עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

ובפרפרזה לדבריו של השופט י' עמית: סבורני כי יש לתת סיכוי לאפשרות שהמבקש הבין שהפעם הוצא למעשיו "כרטיס צהוב", ושלפעולותיו עשוי להיות מחיר בדמות מעצר מאחורי סורג ובריח, חילוט כספים וערבויות שצפוי הוא להפקיד כערבון לשחרורו (עניין הכהן, פסקה 15).

אשר על כן, הבקשה מתקבלת.

כלל הפרסומים בחשבון של המשיב היו פרסומים צבוריים, שניתנים לצפייה על ידי כלל משתמשי הרשת החברתית, והמשיב שלט בכל התכנים שפורסמו בו ובתגובות להם.

נטען כי המעשים המיוחסים למשיב חמורים ומסוכנים ולכן מקימים עילת מעצר מכוח הוראת סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 "מעצם טבען ואופיין של העבירות ולאור הנסיבות בהן בוצעו". נטען כי המסוכנות הטמונה בפירסום דברים המעודדים מעשי אלימות היא רבה ותוצאתה עלולה להיות חמורה בכל עת, וכי בעת הזו, לאור המתקפה הרצחנית על מדינת ישראל, הפירסום מהוה סכנה גדולה הרבה יותר.

באת-כוח המבקשת ביקשה להדגיש, לאור טענות ההגנה, כי הפרסומים של המשיב כפי שהם מתוארים בכתב האישום פורסמו ברצף ויש לראותם כמכלול ולא במנותק האחד מהשני, וכי כלל לא ברור מדוע הוצג האיבחון של המשיב כמי שסובל מהפרעות קשב ורכוז ושמצבו הנפשי הנטען לא הובא על ידי המשיב עצמו בחקירה בהתייחס לחשדות.

יש להזכיר כי סעיף 24(ב) לחוק, שעוסק בהסתה לטרור, כולל שתי חלופות אפשריות, האחת עניינה בפירסום "קריאה ישירה לבצוע מעשה טירור", והשנייה עניינה בפירסום דברי שבח, אהדה או עדוד וכיו"ב, כאשר "על פי תוכנו של הפירסום והנסיבות שבהן פורסם יש אפשרות ממשית שיביא לעשיית מעשה טירור". אמנם, אין בהוראת החוק איבחנה בין שתי החלופות בנוגע לעונש המירבי שלצד העבירה, שהוא חמש שנות מאסר, אולם יש לתת את הדעת בעת בחינת עילת המעצר ועוצמתה לכך שבמקרה דנן מיוחסת למשיב קריאה ישירה לבצוע מעשה טירור, על כל המשתמע מכך, ועל כך לא עמדה מחלוקת נוכח ההסכמה על קיומן של ראיות לכאורה.

משכך, אני מורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים בעיניינו, אולם, ורק לשם בחינת חלופת מעצר אחרת, תנתן להגנה האפשרות להגיש בקשה לעיון חוזר גם ללא שינוי בנסיבות, אם כי נראה שכל חלופת מעצר שתוצע בעתיד צריכה להבחן, טרם שמיעתה, על ידי שירות המבחן, בהתאם להחלטה שיפוטית.

...

לאור כל האמור, אני קובע כי מתקיימת עילת מעצר של מסוכנות בעוצמה רבה.

משכך, אני מורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים בעניינו, אולם, ורק לשם בחינת חלופת מעצר אחרת, תינתן להגנה האפשרות להגיש בקשה לעיון חוזר גם ללא שינוי בנסיבות, אם כי נראה שכל חלופת מעצר שתוצע בעתיד צריכה להיבחן, טרם שמיעתה, על ידי שירות המבחן, בהתאם להחלטה שיפוטית.

בתום חקירת העוררים באזהרה, הורה הקצין הממונה על שיחרור העוררים בתנאים הבאים: עורר 1, שוחרר בתנאי המגביל הבא: הרחקה מהעיר נצרת, לתקופה של 14 ימים, עד לתאריך 23.11.23; עוררת 2 שוחררה בתנאים המגבילים הבאים: א. הרחקה מאיזור המעיין ותחנת נצרת במשך 14 ימים, עד לתאריך 23.11.23; ב. התייצבות לחקירה כנדרש.

מסקנה דומה מתבקשת גם לעניין מעצר הבית שהוטל על עוררים 4 ו-5, שכן העבירה של הפרעה לשוטר המיוחסת להם, ככל שהתרחשה, אינה קשורה לזהותו של שוטר ספציפי או לעיר נצרת אלא רק למסגרת של ההפגנה.

כאמור, העבירות בהן נחשדו העוררים הן אלה: היתנהגות העלולה להפר שלום הציבור, עבירה לפי סעיף 216(א)(4) לחוק שזו לשונו "מיתנהג במקום צבורי באופן העלול להביא להפרת השלום" – (עוררים 1-3) ו- הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, עבירה לפי סעיף 275 לחוק שזו לשונו "העושה מעשה בכוונה להפריע לשוטר כשהוא ממלא תפקידו כחוק או להכשילו בכך, או להפריע לאדם אחר או להכשילו מלעזור לשוטר, דינו - מאסר עד שלוש שנים ולא פחות משבועיים ימים" – (עוררים 4 ו- 5).

במעמד אותה עצרת, הגיעו שוטרים ובקשו מהנוכחים להתפנות, אך חלקם עמדו על סירובם, המשיכו לשהות במקום והתראיינו לכלי תיקשורת, ומשכך עוכבו בחשד לעבירות של היתנהגות שעלולה להפר שלום הציבור והפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו.

בזהירות הראויה לשלב זה של ההליך, מחומר הראיות (דוחות הפעולה) עולה כי העוררים 1, 2 ו- 5 סירבו להתפנות ממקום המחאה, חרף דרישות השוטרים, לנוכח החלטת מפקד התחנה מחשש להסתה ולהתססה שיביאו לפגיעה בשלום הציבור ולהפרות סדר.

...

לאור כל האמור, משלא מצאתי פגם בהחלטתו של מפקד התחנה, הנהנית מחזקת תקינות המעשה המנהלי, שלא להתיר קיום העצרת בנסיבות החריגות והמיוחדות ולנוכח המידע שעמד לנגד עיניו ומשלא מצאתי כי נפל פגם מהותי בהחלטה להורות על שחרור בתנאים בנסיבות, לא מצאתי מקום להורות על ביטול החלטת הקצין הממונה, למעט התערבות כאמור לעיל, במידתיות ההרחקה.

בהקשר זה, אין בידי לקבל טיעוני העוררים, כי לא קיים רציונל להרחקה דווקא מהעיר נצרת, וזאת בעיקר בשל היותה עיר מרכזית, בה בחרו העוררים לקיים את העצרת, ואשר מצדיקה את ההחלטה שהתקבלה על ידי הקצין.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, אני מורה על התערבות חלקית, בנוגע לתנאי השחרור כמפורט לעיל.

הפירסום השביעי והאחרון אשר אליו מתייחס כתב האישום, כולל תמונה שפורסמה בחשבון של העורר ובה נראה ילד קטן שיושב בין הריסות ולידו דובי עם דגל פלסטין, על התמונה סמלונים של דגל פלסטין ושל הסימן "V" וכיתוב שתרגומו "אלוהים יעזור לנו ולכם בניצחון ושיחרור, החזרה בקרוב... נשארים, נשארים, נשארים, עוברי האורח יעזבו". הבקשה למעצר עד תום ההליכים - בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה בקשה למעצר העורר עד תום ההליכים, מכוח סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן: "חוק המעצרים").

בהקשר זה אפנה להצעת החוק, שם, בהתייחס לסעיף בו עסקינן (אשר היה סעיף 27 בהצעה), נכתב כי מטרת הסעיף למנוע פרסומים כגון אלו בשל שהם יוצרים תשתית להמשך פעילותו של ארגון טירור ומאפשרים את המשך קיומו ופעולתו תוך התבססות על הרחבת התמיכה הציבורית בו ובפעילותו, וכי החומרה של העבירות נובעת גם בשל האקלים האלים שהפרסומים יוצרים (הצ"ח 949, ט"ז באלול התשע"ה, 31.8.2-15, עמ' 1096).

חשיבות הדברים, בבחינת קל וחומר, שעה שמדובר בבגיר ושעה שנמצאים אנו במילחמה של ממש בנסיבות קשות ומטלטלות שלא ידענו מעולם (ולא "רק" בתקופה של הפרות סדר), וראו את הדברים שנאמרו שם לגבי המשקל שיש לתת למצב הבטחוני העתי, הגם ששם העבירות היו שונות, לאמור: "הפסיקה כבר עמדה על כך כי בתקופה של הפרות סדר ואלימות כלפי כוחות הבטחון, אין מנוס ממעצר המעורבים בעבירות אלה עד לתום ההליכים, אף אם מדובר בקטינים. כך לדוגמה בהחלטתו של השופט (כתוארו דאז) א' גרוניס בבש"פ 379/09 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 5 (14.1.2009): "..

" בדומה ראו את בש"פ 2229/15 פלוני נ' מ"י (31.03.2015), שם המבקש הואשם בבצוע שורה של עבירות מסוג הסתה לאלימות או טירור ותמיכה באירגון טירור, בגין מספר רב של פרסומים שהפיץ ב"פייסבוק" אשר כללו קריאות לאינתיפאדה, ביצוע מעשי דריסה ודקירה ודברי עדוד ושבח למבצעים מעשים אלה, ואף הפיץ פרסומים שהביעו תמיכה בארגוני טירור.

...

עוד על השפעת המצב הנפיץ השורר בירושלים והשלכותיו ראו החלטתי בבש"פ 6289/14 מדינת ישראל נ' אסרף, בפסקה 15 (29.9.2014)).

אלא שאין כל תיעוד עדכני, וממילא, גם בהקשר זה אני שותפה לעמדת בית המשפט קמא כי הנסיבות האישיות במקרה זה נדחות מפני האינטרס הציבורי במניעת המסוכנות בעת הזו, וזאת כל עוד אין תיעוד מעודכן לגבי מצב נפשי חריג או מצב רפואי חריג שיש ליתן לו משקל עודף.

סיכום – לאור האמור מעלה במצטבר, הערר נדחה, ועם זאת, יתכן ועם שינוי הנסיבות וחלוף הזמן, ניתן יהא לשקול שנית את עניינו של העורר.