בתצהיר שצורף לבקשה שבכותרת, טען המבקש, כי הוא שוכר את הרכב מהמבקשת 1, בנסיבות בהן הרכב המשפחתי נימסר לתיקון, והוא שכר את הרכב כרכב חלופי; והוא מי שנושא בעלות התשלום של השכרת הרכב; וכרכב שכור, יש להשיבו למבקשת 1 לאלתר.
ב"כ המשיבה היתנגד לבקשה; הפנה לחומרת העבירה של נהיגה בשיכרות של אוכלוסיה מיוחדת; הפנה לכך שבעברו של המבקש ארוע נוסף של נהיגה בגינו נאסר שימוש ברכב אחר, וכן קיבל דו"ח נוסף בנהיגה עם הרכב נשוא הבקשה, כפי שעלה מחקירתו; וכי אין בנסיבות בהן המבקש שוכר את הרכב מהמבקשת כדי להצדיק את ביטול או קיצור תקופת הפסילה המנהלית, שכן מדובר אך בפגיעה כלכלית של המשך תשלום השכירות.
מחומר החקירה עולה, כי הרכב נעצר לאחר שבצע פרסה באור אדום במקום בו אסורה פרסה, מן המבקש נדף ריח של אלכוהול, בוצעה בדיקת נשיפון ונמצאה אינדיקאציה לשכרות בכמות של 240 מק"ג, המבקש עוכב, נערכה לו בדיקת מאפיינים והוא ביצע את המבחנים בהצלחה, מצוין כי לנהג יש ריח אלכוהול מהפה וכי המבקש מסר כי שתה אלכוהול, ובבדיקת ינשוף שנעשתה לו בהמשך נמצא אלכוהול בריכוז של 174 מקרוגרם בליטר אחד אוויר נשוף, העולה על הכמות הקבועה בחוק לנהג צעיר שהנה 50 מקרוגרם.
בנוסף, גם כאשר לא הוכחו העילות שפורטו לעיל, מוסמך בית המשפט מכוח הוראת סעיף 57ב(ג) לבטל את איסור השמוש ברכב או לקצר את התקופה שבה נאסר השמוש ברכב "אם היתקיימו נסיבות אחרות מאלה האמורות בסעיף קטן (ב), המצדיקות זאת. ולעניין זה רשאי בית המשפט להביא בחשבון, בין השאר, את הזיקה בין בעל הרכב לבין מי שנהג ברכב".
הנטל להוכיח את התקיימות ההגנה מוטל על הטוען לה.
בעניינינו, לא מתקיימות העילות בסעיף 57ב(ב), שכן המבקש הנו שוכר הרכב והנהג.
...
בענייננו, שאלת קיומן של ראיות לכאורה אינה שנויה במחלוקת; ולאחר שעיינתי בתיק החקירה שהונח בפני (וכלל בין השאר את דוח הזמנה לדין וכתב אישום, מזכרים נלווים לדוח תנועה, דוח על עיכוב, דוחות פעולה, דוח פעולה באכיפת איסור נהיגה בשכרות, דין וחשבון על בדיקת שכרות באמצעות מכשיר ינשוף, תעודת בלון, פלטים, טופס בדיקות מפעיל לינשוף בתחילת ובסיום משמרת, ותדפיס מידע פלילי-תעבורה), התרשמתי כי קיימות די ראיות לכאורה, כנדרש בשלב דיוני זה, כדי לקבוע כי קיים יסוד להניח כי יוגש נגד המבקש כתב אישום בעבירה של נהיגה בשכרות.
מכל האמור לעיל, לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטת הקצין.
על כן, אני מורה על דחיית הבקשה.
