מאגר משפטי לחיפוש בעזרת בינה מלאכותית
רוצים לראות איך משתמשים בדין רגע? לחצו כאן

בקשה למניעת פינוי והפרעה בנכס שותפות להמרת מטבעות

בהליך תיק אזרחי בסדר דין רגיל (ת"א) שהוגש בשנת 2019 בשלום פתח תקווה נפסק כדקלמן:

בקשות רשות להיתגונן, שהגיש כל אחד מן הנתבעים, התקבלו, וניתנה לנתבעים רשות להיתגונן בפני תביעת הפינוי, תוך שהתצהירים, שהוגשו בתמיכה לבקשות הרשות להיתגונן, שהגיש כל אחד מן הנתבעים, משמשים ככתב הגנה.
בעיניין זה דומה גישת המחוקק לעמדתו של המשפט העברי, כפי שבאה לידי ביטוי בפסיקתו של הרמב"ם (הילכות שכנים ה, ג. כך גם מופיעים הדברים בשלחן ערוך, חשן משפט, קסא, ה): "אחד מן השותפין בחצר שבקש להעמיד בה בהמה או רחיים או לגדל בה תרנגולין חבירו מעכב עליו, וכן שאר הדברים שאין דרך אנשי המקום לעשותן בחצרותיהן בכולן השותפין מעכבין זה על זה". על השמוש של אחד מהשותפים במקרקעין משותפים להיות, בראש ובראשונה, שימוש סביר, שימוש אותו נוהגים "אנשי המקום לעשותן בחצרותיהן". לא מצאתי, כי בשימוש, שעושה כל אחד מהנתבעים בשטח המחלוקת יש כדי לשלול שימוש כזה משותף אחר וכי מדובר בשימוש בלתי סביר.
כב' השופט חיים כהן היתייחס בפסק דינו להקף ההגנה המוענקת בהוראות סעיף 14, ואמר (עמ' 530): "ולפי סעיף 17 לחוק, אין המחזיק (כולל הבעלים) זכאי לידרוש סעד ממסיג הגבול אלא במקרה ובמידה שיש במעשהו 'משום הפרעה לשימוש במקרקעין' - ללמדך שאם אין במעשה מסיג הגבול משום הפרעה כלשהיא לשימוש מלא וסביר במקרקעין, אין זכות הבעלות או החזקה כשלעצמה עומדות לך למנוע מעשה הסגת הגבול. ובא הכלל הגדול שבסעיף 14 לחוק וקובע שזכות הבעלות כשלעצמה אין בה כדי להצדיק עשיית כל דבר, ומתן צו מניעה בכלל זה, 'הגורם נזק או אי נוחות לאחר' - רוצה לומר, אין להתיר את השמוש בזכות הבעלות כעילה לגרום נזק או אי נוחות אפילו למסיג גבול, מקום שהשימוש בעילה זו אינו דרוש באורח סביר למימוש זכות הבעלות עצמה או למטרה חוקית אחרת. בענין כמו זה שלפנינו, שאינה יכולה להיות מחלוקת כלשהיא בין השוכר לבין המשכיר בדבר זכות בעלותו של המשכיר, ושבכל הצעדים שנקט בהם המשכיר לא נקט אלא לגרום 'אי נוחות' לשוכר, לא יושיט לו בית משפט - לא בית משפט של דין ולא בית משפט של יושר - כל עזרה" (ההדגשות אינן במקור – נ"ש).
עוד מוסיף כב' השופט טירקל ואומר בעיניין זה (עמ' 240): "נראה לי כי יש להזהר מהרחבה יתרה של שיקול-הדעת כאשר מדובר במניעת מימושן של זכויות קניין, בין מכוח סעיף 14 לחוק המקרקעין – שעל הפרשנות המצמצמת שלפי השקפתי יש לנקוט לגביו עמדתי למעלה – ובין מכוח דוקטרינת תום-הלב. זאת, בעיקר, כאשר הפעלתו של שיקול-הדעת מתבקשת כדי לכבול את ידיו של בעל הזכות ולמנוע ממנו להיתגונן מפני פגיעה שלא כדין בזכותו". ועוד (עמ' 241): "בבסיס הדיון עומדת איפוא ההנחה כי לזכויות הקניין מעמד מיוחד. למעמד זה משנה תוקף כאשר מדובר בזכויות במקרקעין, כמו בפרשה שלפנינו. זאת ועוד. כפי שראינו, בעניינינו לא בשימוש בזכות הקניין על דרך של מימוש זכויות הנובעות ממנה עסקינן ... אלא בשימוש בזכות הקניין על דרך של היתגוננות מפני פגיעה בה שלא כדין עסקינן. על כפות המאזניים אין מונחת זכות קניין כאשר מולה מונחת זכות אחרת; על כפות המאזניים מונחת זכות קניין, שבעליה מבקשים להגן עליה, כאשר מולה מונח אינטרס של מסיג גבול לזכּוֹת בנכס שאינו שלו על חשבון הבעלים. התחרות היא בין זכות הקניין של פלוני, שאותה רכש כדין, לבין טענתו של אלמוני, שהוא זכאי להחזיק בנכס שאותו השיג – תרתי משמע – שלא כדין.
באשר לשיקולים, שעל בית המשפט לשקול בבואו לסייג את הגנת הבעלות מכח דוקטרינת תום הלב, אומר כב' השופט טירקל (עמ' 242): " השיקול הראשון הוא עוצמתה של הזכות הקניינית שנפגעה: האם מדובר בזכות במקרקעין או במיטלטלין והאם מדובר בבעלות או בזכות אחרת, חלשה הימנה. השיקול השני הוא עוצמתה של הפגיעה בזכות, לרבות הקף הפגיעה ומשך הפגיעה. השיקול השלישי – משני בחשיבותו לקודמיו – הוא עוצמת התוצאות של הסרת הפגיעה לגבי הפוגע בזכות. השיקול הרביעי הוא היתנהגותם של בעלי-הדין". שיקול נוסף בעיניין זה מוסיף כב' המשנה לנשיא שלמה לוין (עמ' 287): "מותר לשקול בגדר הסוגיה שלפנינו בין שאר הנסיבות, לפי קנה-מידה אובייקטיבי, גם את ההיתנהגות המוסרית של הנוגעים בדבר, והמקרה שלפנינו יוכיח: עניין לנו בסכסוך בין בעלי דירות בבית משותף שבו המערערים הישתלטו ביד רמה על חלק ניכר ביותר של הרכוש המשותף. המנעות ממתן צו לתיקון המעוות במקרה כזה יהיה בה משום מתן פרס למעוול והנצחת נורמות – הפסולות מבחינה מוסרית – של כל דאלים גבר". כב' הנשיא ברק מתייחס גם הוא לשאלת השיקולים, ואומר שם בעיניין השיקולים, שישקול בית המשפט בבואו לידון בשאלת ההגנה על זכות אל מול חובת תום הלב (עמ' 279): "מידת ההגינות מושפעת ממכלול נרחב של שיקולים. בין אלה מצויים, ראשית, שיקולים הקשורים לאופי האנטרס העצמי ... סוג שני של שיקולים סובב סביב מהות היחס עם הזולת וסביב מידת ציפיותיו והסתמכותו ... בעיניין זה יש להיתחשב בשאלה אם מתן פיצוי עשוי להוות תרופה מספיקה בגין הפגיעה בקניין. סוג שלישי של שיקולים נוגע למידת הפגיעה באנטרס העצמי. היקפה של ההגינות הנדרשת הוא פרי איזון בין שיקולים אלה ואחרים. על השופט לעמת השיקולים השונים אלה עם אלה. עליו לקבוע, ידו של מי על העליונה". מטבע הדברים, ולנוכח ריבוי המקרים בהם היא עולה, הסוגיה שבה וחזרה לפתחו של בית המשפט העליון פעמים נוספות לאחר שניתן פס"ד רוקר.
...
סבורני, כי במקרה דנן חובת תום הלב היתה שוללת את זכותה של התובעת לדרוש את סילוק ידם של הנתבעים משטח המחלוקת, גם אם היתה מוכיחה, שהיא בעלת הזכויות הבלעדית בשטח המחלוקת.
גם היום לא ברור איזה שימוש מבקשת התובעת לעשות שם. לא שמעתי מפיו של מר רייסקין הסבר מניח את הדעת בעניין זה. המדובר במקרה דנן, שבו מבקשת התובעת באופן דווקני למנוע מהנתבעים שימוש בשטח המחלוקת, כאשר בנסיבות העניין אין היא יכולה להפיק הנאה סבירה כלשהי משטח זה. כבר כתב על כך הרמב"ם (הלכות שכנים, ז, ח): "... וכן כל דבר שזה נהנה בו ואין חבירו מפסיד ואין חסר כלום כופין עליו". בנסיבות העניין סבורני, כי יש לקבוע, שדרישתה הדווקנית של התובעת לסילוק ידם של הנתבעים משטח המחלוקת עומדת בניגוד לחובת תום הלב, החלה על התובעת, ועל כן יש לדחותה.
סיכום התביעה נדחית.

בהליך תיק אזרחי בסדר דין רגיל (ת"א) שהוגש בשנת 2018 בשלום אילת נפסק כדקלמן:

לפני תביעה בה מבקש התובע למנוע את פינויו מהנכס אותו שכר הנתבע מהבעלים - בו מנהלים הוא והתובע שותפות.
כן מבוקש להורות לנתבע שלא להפריע או לשבש את פעילות התובע בנכס ולא להוציא את הציוד הנמצא בנכס עד תאריך 14.11.2019.
התובע קובל על כך שהנתבע כפוי טובה, היות ולמד ממנו את רזי העיסוק בהמרת מטבע ופתח בפניו אופקים חדשים שהניבו לנתבע רווחים כספיים גדולים אותם לא הכיר הנתבע ועתה - משיכול הנתבע לעמוד על שתי רגליו – הוא דורש מהתובע להסתלק מהעסק.
...
על פי חוזה השכירות בין הנתבע למשכיר לא יכול הנתבע להמחות את זכויותיו על פי הסכם השכירות ללא הסכמת המשכיר אף כי ברור שביחסים בין הצדדים וכל עוד לא קמה דרישה מצד המשכיר לעניין הפרת ההסכם אין הנתבע יכול להסתמך על נימוק זה. לאור האמור לעיל אני קובעת שלא הוסכם בין הצדדים שהנתבע ממחה לתובע את זכויותיו על פי הסכם השכירות וכי סעיף זה בהסכם אינו משקף את הסכמתם אלא את רצונו של התובע בלבד, וכי לתובע לא קיימת זכות חזקה בנכס הנמצא ברחוב שדרות התמרים 36/13 באילת.
על כן התביעה נדחית וצו המניעה מבוטל.
התובע ישלם לנתבע את הוצאות המשפט בסך 1,500 ₪ שישולמו תוך 30 יום מהיום.

בהליך תיק אזרחי בסדר דין רגיל (ת"א) שהוגש בשנת 2020 בשלום ירושלים נפסק כדקלמן:

הנתבע אישר בעדותו כי התבקש להעריך את שווי הנכסים "אמרתי שבעוד שנים זה יכול להגיד (צ"ל להגיע) לחמישים מיליון וזה יכול להיות פחות תלוי בשוק. אמרו אתה יכול לכתוב את ההערכה הזאת? אמרתי כן" (פרו' עמ' 21 ש' 12-14).
מכל מקום, הנתבע לא טען כי מדובר בפצוי מוסכם גבוה שיש להפחיתו, לא לגבי הסכם ההשקעה ולא לגבי החיוב בריבית של 16% לשנה בהסכם ההלוואה, בהנתן שההלוואה ניתנה במטבע הונגרי.
אין כל מניעה להסב חוב שהצטבר להסכם הלוואה חדש המעניק תקופה נוספת לפרעון, העובדה שסכום ההלוואה מורכב מ-27 מיליון פורינט ומ-23 מיליון פורינט המהוים פיצוי, אינה פוגמת בהסכם וגם הכותרת שלו אינה מטעה.
הסעיף קובע כך: "גילה צד לחוזה את דעתו שלא יקיים את החוזה, או שנסתבר מנסיבות הענין שלא יוכל או לא ירצה לקיימו, זכאי הצד השני לתרופות לפי חוק זה גם לפני המועד שנקבע לקיום החוזה, ובילבד שבית המשפט, בנתנו צו אכיפה, לא יורה שיש לבצע חיוב לפני המועד שנקבע לקיומו". באותה עת, גם הנתבע הבין והסכים שהפרויקט לא יצא אל הפועל באמצעותו, או באמצעות החברה שבשליטתו, והיות שלא היה מסוגל להשיב לתובע הכספים, הסכים או הציע מיוזמתו, כטענת אלון, שהחוב יומר להסכם הלוואה.
בשיחה מיום 28.4.16 מספר הנתבע כי החליט עם שותפו (50%) לפרק החברה, ב-15.5.16 יתקיים דיון בביהמ"ש, הפרוק יארך כחודשיים, ומתוך סכום כסף שנותר סגור ומותנה בפרוק החברה, סך של 30 מיליון פורינט שהם 100,000 יורו יהיו ברשות הנתבע, "כי אני רוצה שהכסף הזה שנקבל אותו נוכל להביא אותו לאבא שלך" (עמ' 3 לתמליל).
...
גם הבנקים כבדרך שגרה מסבים חובות של לקוחות בחשבון העו"ש הכולל ריביות בגין חריגות מאשראי למשל, או ממחזרים הסכמי משכנתא ובהסכמים החדשים כלולים כל הסכומים שהצטברו לחובת הלקוחות על פי הסכם, אף שבמקור הלקוחות קיבלו סכום נמוך יותר, ולכן הטענה כי מדובר בהסכם למראית עין נדחית.
אשר על כן אני דוחה את טענת הנתבע ואת תביעתו הנגדית להשבה.
סוף דבר אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע סך של 50 מיליון פורינט כערכם ביום 10.10.09 מהסכום הנ"ל ינוכו 170,000 ₪ ששילם הנתבע ו-6,000 יורו שהתקבלו מכונס הנכסים בהונגריה.

בהליך ערעור אזרחי (ע"א) שהוגש בשנת 2018 בהמחוזי ירושלים נפסק כדקלמן:

המשיבים ביקשו לבסס את טענתם בדבר הויתור של רבינו ויצחק על זכויותיהם בנכס על מספר ראיות: ראשית, על העובדה שהעסק מנוהל בפועל רק על ידי דוד.
עובדה זו צוינה בהסכם השכירות שם נרשם כי רבינו הוא "תושב חוץ". נטען על ידי המערערים, כי "בעלי המושכר ידעו בידיעה ברורה לאורך שנים רבות כי רבינו סומך אינו מתגורר בארץ, ומשכך מושתקים הם ומנועים מלטעון טענות נטישה ו/או העברת המושכר בעיניין רבינו סומך" (סעיף 21 לתצהיר דוד).
נקודת המוצא לדיון בטענת הויתור שהועלתה על ידי המשיבים היא העובדה, שהנכס נשכר על ידי שלושה אנשים שהקימו שותפות עסקית.
בתמיכה לטענה זו הציג דוד דף חשבון בנק ממנו עולה, כי ביום 20.1.05 הופקד בחשבון העסק של "שטיחי סומך" (או לאחד מהחשבונות שהיו לעסק באותה עת) סך של 424,866 ₪ במטבע זר. המשיבים חלקו על הטענה כי הסכום המדובר הופקד על ידי רבינו.
למעלה מן הדרוש נאמר, שאם היינו קובעים שההגעה להסדר עם הערייה וקיומו של ההסדר על ידי המערערים לא היו מרפאים את הפרת סעיף 3(י) להסכם השכירות, היינו מוצאים לקבוע כי בנסיבות העניין לא יהיה זה צודק להורות על פינוי המערערים מהנכס, ועל כן יהיה מקום להעניק להם "סעד מן הצדק רגיל" בסכום נמוך, כימעט סמלי.
...
סוף דבר לנוכח כל האמור החלטנו לקבל את הערעור.
פסק הדין של בית משפט השלום מבוטל, והתביעה שהמשיבים הגישו נגד המערערים נדחית.
המשיבים ישלמו למערערים הוצאות בשתי הערכאות בסכום כולל של 35,000 ₪.

בהליך תיק אזרחי בסדר דין רגיל (ת"א) שהוגש בשנת 2022 בשלום בת ים נפסק כדקלמן:

לטענת המשיבה, המבקשים טענו לליקויים בדירה, אך מנעו הכנסת אנשי מיקצוע להסרת הליקויים, וזאת – כך נטען – על מנת שתקום עילה לא לשלם דמי שכירות.
המבקשים הוסיפו, כי המשיבה אינה בעלת הנכס ולא הייתה שותפה בהשכרתו, וכי המבקשים 2 עד 5 כלל לא חתמו על החוזה.
אשר לטענות ההגנה, טענה המשיבה, כי פסק הדין שניתן ביום 10.6.2020 בתביעת הפינוי – לא בוטל לעולם, ואין עומדת בבית משפט זה תביעה כספית אחרת אשר מצדיקה את עיכוב בירורה של תובענה זו. התובענה בבית המשפט השלום בראשון לציון, ציינה המשיבה, אינה תביעה כספית והיא "הזויה" (כך במקור) שהמבקשים הגישו כנגדה וכנגד בית המשפט דנן (הכוונה כנגד המותב שנתן את פסק הדין בתביעת הפינוי).
מטבע הדברים, אין מקום לקבוע מסמרות לעניינים אלה, ויש להותירם להכרעה בדיון בתובענה לגופה.
...
שם נטען, כי דין התובענה להידחות; וכי המשיבה עצמה עוולה כלפי המבקשים, תוך גרימת הפרת חוזה, ועשיית עושר – כאשר כל האמור יתגבש לכתב תביעה נפרש "שיוגש כנגדה". עוד נטען, כי לצד ההליך דנן, עומד הליך נוסף בו עומדות להכרעה פלוגתות דומות, אם לא זהות, ואין מקום לנהל שני הליכים זהים, שכן על המשיבה היה להגיש כתב תביעה דנן – בהליך הנוסף.
קבלת מראה מקום

השאירו פרטים והמראה מקום ישלח אליכם



עורכי דין יקרים, חיפוש זה מגיע מדין רגע - מערכת סגורה המאפשרת את כל סוגי החיפוש בהקלדה בשפה חופשית מתוך הפסיקה בנט המשפט ובבית המשפט העליון. כחלק ממהפכת הבינה המלאכותית, אנו מלמדים את המערכת את השפה המשפטית, אי לכך - אין יותר צורך לבזבז זמן יקר על הגדרות חיפוש מסורבלות. פשוט כותבים והמערכת היא זו שעושה את העבודה הקשה.

בברכה,
עו"ד רונן פרידמן

הצטרפו לאלפי עורכי דין שמשתמשים בדין רגע!

בין לקוחותינו