בעירעור זה מתעוררת השאלה האם לאפשר למערערת להשאר בישראל, ולטפל באימו של המערער, על אף שבמהלך חמישה חודשים (מאז פוטרה או התפטרה מעבודתה המוסדרת האחרונה), לא פנתה בכל בקשה להסדרת אשרתה, על אף האפשרות שניתנה לה לעשות כן.
רקע הדברים והעובדות שלעניין
המערערת, Deviben Parbatbhai Modhavadiya, (להלן: המערערת), היא אזרחית הודו, שנכנסה לישראל כדין כמטפלת בתחום הסיעוד ביום 7.9.13.
העירעור הראשון בנושא משמורת, עמ"נ 61746-12-21, התלוי ועומד לפני בית המשפט לעניינים מינהליים מרכז (ושהוגש תחילה בתל אביב), והערעור לפניי על החלטת בית הדין לעררים (מיום 28.12.21, שהוגש ביום 12.1.22), שאישר את החלטת הרשות לדחות את בקשת אמו של המערער למתן אישור למערערת להשאר בישראל ולטפל בה.
תמצית טיעוני הצדדים
טיעוני המערערים
טענתם המרכזית של המערערים הנה כי על פי נהלי הרשות שהותקנו בשל מגפת הקורונה, ניתן להאריך את האשרות של עובדים ששהו בישראל גם מעבר לזמן המאקסימאלי שהיה מותר ערב המגיפה, בשל הצורך להקל על המטופלים לאור המחסור שנותר בעובדי סיעוד זרים, וזאת עד לסוף חודש יוני 2022.
עוד טוענת הרשות כי היתנהלות ב"כ המערערים, תוך הסתרת הליכים מקבילים מבתי המשפט, בשני הערעורים שנוהלו במקביל, בניסיון לקבל צו למניעת הרחקת העותרת היה שלא כדין, ודחיית העירעור מתבקשת בראש ובראשונה מסיבה זו.
דיון והכרעה
אפתח ואדון בשאלות העקרוניות המתעוררות בעירעור זה ובמרכזן השאלה מה דינה של עובדת זרה בענף הסיעוד שמוגשת לגביה בקשה למת רישיון לצורך טפול סיעודי, רק לאחר מעצרה.
...
ביום 13.1.22 הבהרתי כי החלטתי ניתנה כיון שבניגוד לדברי ב"כ המערערים בגוף הערעור התבקש סעד זמני של מניעת הרחקה, בפתח הערעור ובמודגש.
סוף דבר
על אף ההבנה למצוקתו של מר כרמי, ובעיקר למצוקתה של אמו, כפי שאמרתי, לא ניתן לאפשר למערערת להשתחרר ממשמורת ולטפל בה, הן בשל העובדה שקשה להבטיח כי אכן תתמיד בעבודה זו, אך בעיקר, כיון שאין מקום לכך שעה שפנתה למצוא מטופלת חלופית רק עם מעצרה, ומכל מקום לא נעשה כל ניסיון להסדיר את מעמדה קודם למועד זה.
לאור כל האמור לעיל הערעור נדחה, הסעד הארעי המונע הרחקת המערערת מבוטל.
אשר להוצאות, אני סבורה כי יש להטיל במקרה זה הוצאות על המערערת בלבד, לאור עשיית הדין העצמי.
