להלן השתלשלות העניינים הרלוואנטית לבקשה שבפני:
בהחלטה מיום 25.12.23 נעתר בית המשפט לבקשת המבקש למנות מומחה בתחום הפסיכיאטריה/ פסיכוגריאטריה במטרה להגיע לחקר האמת נוכח טענות בדבר כשירותה של המנוחה לערוך צוואה במועד בו היא נערכה, ולשם כך מונה פרופ' X.X. מאחר שהבקשה התבקשה בשלב ההוכחות, חוייב המבקש בהוצאות בסך 7,500 ₪ וכן נקבע כי בשלב זה ישא הוא במלוא שכ"ט המומחה.
כן נקבע כי "ניתן להגיש פסיקתא לחתימתי" ללא פרטי ההוצאות ושכה"ט.
המבקש הגיש פסיקתא לחתימה, ואולם מעבר לפרטי המומחה שמונה, הוספו בפסיקתא שהוגשה לחתימת ביהמ"ש פרטים נוספים, שלו נזכרו בהחלטת בית המשפט מיום 25.1.23, ובכלל זה שאלות המופנות למומחה: מה היו הליקויים של המנוחה? מה היתה מידת יכולתה לעמוד בפני לחצים, הוראה בדבר מסירת "כל המסמכים בעיניין המנוחה" ע"י ב"כ הצדדים, והוראה בדבר אופן תשלום שכר הטירחה.
עוד הוסיף ביהמ"ש כי "המומחה מונה לבדוק את כשירותה של המנוחה בעת עריכת הצוואה, ואין מקום לכך שהפסיקתא המסמיכה את המומחה תצא מתוך נקודת הנחה כלשהיא בדבר כשירותה או יכולת עמידתה בפני לחצים. דבר זה עומד בנגוד ליסודות תפקידה של חוות דעת המומחה". נקבע כי יש להמציא פסיקתא "מתאימה" לחתימת ביהמ"ש. המבקש חוייב בהוצאות בסך 500 ₪.
לטענת המבקש, בתמצית, שגה בית משפט קמא בכל אלה: המומחה מונה לבקשת המבקש על מנת שיתן חוות דעת באותן שאלות שנוסחו בפסיקתא, והיה על בית המשפט להעתר לנוסח הפסיקתא שהרי זו הסיבה למינוי המומחה; בית המשפט פסק באופן שונה בשני תיקים של שני בני מישפחה אף שגם בתיק האחר לא היתה הסכמה לנוסח הפסיקתא; מדובר בהכרעה עקרונית, שכן זכותו של כל מיתנגד לקיום צוואה להתוות את הדרך שבה הוא חפץ לנהל את הליך ההיתנגדות.
...
להלן השתלשלות העניינים הרלוונטית לבקשה שבפני:
בהחלטה מיום 25.12.23 נעתר בית המשפט לבקשת המבקש למנות מומחה בתחום הפסיכיאטריה/ פסיכוגריאטריה במטרה להגיע לחקר האמת נוכח טענות בדבר כשירותה של המנוחה לערוך צוואה במועד בו היא נערכה, ולשם כך מונה פרופ' X.X. מאחר שהבקשה התבקשה בשלב ההוכחות, חוייב המבקש בהוצאות בסך 7,500 ₪ וכן נקבע כי בשלב זה ישא הוא במלוא שכ"ט המומחה.
הוסיף בית המשפט קמא, וקבע בבחינת למעלה מן הצורך, כי גם טענת האפליה בין צו שניתן בתיק זה, לבין צו שניתן בתיק אחר (בעניין עיזבונה של קרובת משפחה אחרת של הצדדים), דינה להידחות, משום שבמקרה האחר לא היתה התנגדות לנוסח הפסיקתא, ואילו במקרה זה המשיבים מתנגדים לנוסחה.
לטענת המבקש, בתמצית, שגה בית משפט קמא בכל אלה: המומחה מונה לבקשת המבקש על מנת שיתן חוות דעת באותן שאלות שנוסחו בפסיקתא, והיה על בית המשפט להיעתר לנוסח הפסיקתא שהרי זו הסיבה למינוי המומחה; בית המשפט פסק באופן שונה בשני תיקים של שני בני משפחה אף שגם בתיק האחר לא היתה הסכמה לנוסח הפסיקתא; מדובר בהכרעה עקרונית, שכן זכותו של כל מתנגד לקיום צוואה להתוות את הדרך שבה הוא חפץ לנהל את הליך ההתנגדות.
הטענה בדבר החלטות שונות שניתנו בתיקים שונים נדחית, מהטעם שערכאת הערעור אינה מתייחסת להחלטות שניתנו בתיקים אחרים.
אף ללא התייחסות בית משפט קמא לעניין זה, היה דין בקשת המבקש להידחות.
כפי שקבע בית משפט קמא, אף אני סבורה כי השאלות שהוספו בפסיקתא והופנו למומחה, אינן מתאימות להתברר במסגרת חוות הדעת, בהיותן שאלות היוצאות מנוקדת מוצא שנוייה במחלוקת.
הנה כי כן, כאמור, לא מצאתי כי נפלה שגגה בהחלטת בית המשפט, ועל כן נדחית בקשת רשות הערעור.
