לפנינו ערעור של העותר (להלן: "האיש") כנגד החלטת בית הדין האיזורי מיום ל' במרחשון התש"פ (28.11.2019) הדוחה את בקשתו למחיקת תביעת מזונות הילדים, בין היתר משום טובת הילדים לטענתו וכן משום העדר כנות בתביעה ובכריכה, בקובעו כי "התביעה והכריכה נראות כנות, ופיצול התביעות אינו מראה על חוסר כנות, וכפי שכבר נפסק בפסקי דין שונים" ועל כן בית הדין מוסמך לידון בתביעה.
אולם במקרה הנידון לפנינו נראה שאין צורך להכנס לסוגיה זו משום שכבר ביום כ"א במרחשוון התש"פ (19.11.2019) הגיש האיש בקשה לבית הדין והודיע כי "האב מיתנגד כי עינייני מזונות הקטינים ידונו במנותק מענייני המשמורת [...] [ו]על כן, בית הדין הנכבד מתבקש בזאת להורות על מחיקת תביעת המזונות וכי הסמכות לידון בעיניין זה בבית המשפט למשפחה". אף שהגשת הבקשה הייתה יותר מחודשיים וחצי לאחר מתן החלטת בית הדין האיזורי, לקביעת מועד לדיון בתביעת הגירושין והכרוך לה, תביעה שהוגשה כבר ביום ג' באלול התש"פ (3.9.2019).
כך נקבע בבג"ץ 6929/10 בהרכב מורחב של שבעה שופטים, אשר קבע כי "לבית הדין הרבני נתונה סמכות לידון במזונות ילדים... במקרים בהם עניין המזונות נכרך כדין בתביעת גירושין שהוגשה לבית הדין... במקרה שכזה סמכותו של בית הדין לידון במזונות הילדים היא כאמור סמכות ייחודית-מקורית, המוציאה את סמכותם של בתי המשפט לעינייני מישפחה". השופט הנדל הבהיר בחוות דעתו כי בפסק דין זה "בשונה מהילכת שרגאי – נקבע כי הראשונה (='תביעה למזונות ילדים, בין שהוגשה על ידי אחד ההורים ובין שהוגשה על ידי הילדים') ניתנת לכריכה, וככל שהדבר נעשה, לבית הדין סמכות ייחודית-מקורית לידון בכך". כך גם בבג"ץ 8533/13, אף הוא בהרכב מורחב של שבעה שופטים, אומנם המשנה לנשיאה דאז, נאור, כתבה כי "תביעה למזונות ילדים המוגשת בשמם – להבדיל מתביעת אחד מהוריהם להשבת הוצאות שהוציא בגין מזונות הילדים – אינה יכולה להיכרך בתביעת גירושין...", אך כפי שהבהיר השופט הנדל, "עדיין עולה כי השופטים הנותרים מהוים רוב גם לקביעה שלפיה לבית הדין סמכות לידון במזונות ילדים שנכרכו בתביעת גירושים". לפניו בא בג"ץ 4407/12 אשר בו נכתב כי "העולה מן המקובץ כי בכל הקשור למזונות ילדים, נותרה הילכת הבדיקה המהותית על כנה". פסק דין זה, כפי שכותב השופט הנדל, "מלמדנו כי לא רק שבית הדין מוסמך לידון במזונות ילדים מכוח כריכה; אלא שהדבר אף מחייב את הילדים ככל שהמבחן המהותי בא על סיפוקו". פסק הדין החמשי שבאותה תקופה הנו בג"ץ 5933/14, בו נקבע כי "כבר נפסק כי מזונות קטינים הוא עניין הניתן לכריכה...". באותו מקרה "עניין מזונות הקטין נכרך תחילה כדין בידי המשיב, בעת שהגיש לבית הדין הרבני את תביעת הגירושין", ואילו "התביעה בשם הקטין הוגשה לבית המשפט לעינייני מישפחה עוד בטרם שהעניין הספיק להתברר עד תומו, ומבלי שהמשיב והעותרת הגיעו להסכמות בנושא", לכן קבע בית המשפט כי "אין בכך כדי לשלול את סמכותו של בית הדין הרבני". על פסק דין זה, כאמור, הוגשה בקשה לדיון נוסף במסגרת דנג"ץ 6454/14.
...
על אחת כמה וכמה שיש להימנע מכך כאשר שינוי ההלכה נעשה בדרך של רוב מצומצם של שניים מול אחד (כדברי השופט אור בעניין חוסאם דלעיל), וכפי שכתב השופט בדימוס א' ברק: "עצם העובדה שבידי הכוח לסטות – שהרי הרוב בהרכב החדש גורס כמוני – אינה מובילה למסקנה שיש לנצל כוח זה" (שופט בחברה דמוקרטית (2004), עמ' 301).
כפי שביארנו, מסקנתנו היא כי בית הדין הרבני מוסמך לדון במזונות ילדים שנכרכו, על אף פרשנותו המצמצמת של כבוד השופט מזוז, המונעת דיון מלא וכולל במזונות הילדים בכריכה בבית הדין הרבני – וזאת, הן משום שפרשנות מחודשת זו נאמרה כדעת יחיד שאליה לא הצטרפו לא כבוד השופט הנדל ואף לא כבוד השופט קרא; והן משום שמדובר בהליך בע"מ המופנה כלפי בית המשפט ועל פי סעיף 20(א) לחוק-יסוד: השפיטה, מחייב "על בית משפט" ולא בית דין דתי.
מסקנה ומתן הוראות
לאור כל האמור בהרחבה לעיל וכפי שכתבנו בפתח דברינו, בית הדין דוחה את הערעור וקובע כי בסמכות בית הדין הרבני לדון בתביעת מזונות הילדים אשר כרכה האישה לתביעת הגירושין שהגישה, ומחזירה להמשך טיפולו של בית הדין האזורי.
