בקשה למחיקת עתירה על הסף לפי תקנה 7(2)

לאחר שעיינתי בעתירה ובנספחיה, מצאתי לדחותה על פי כתב העתירה בלבד וללא בקשת תשובה, על פי הסמכות המוקנית לבית המשפט בתקנה 7(2) לתקנות בתי המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א-2000 (להלן: "התקנות") וזאת - בשל איחור ניכר בהגשתה.

תקנה 3 לתקנות קובעת, כי העתירה תוגש "בלא שהוי בנסיבות העניין ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה, או מיום שנודע לו עליה, לפי המוקדם". תקנה 4 לתקנות (שאין לה מקבילה בתקנות סדר הדין האזרחי) מוסיפה וקובעת: "בית המשפט רשאי לדחות עתירה אם ראה כי בנסיבות העניין היה שהוי בהגשתה, אף אם הוגשה בתוך אחד המועדים לפי תקנה 3". תקנה זו מבהירה, כי לשהוי יכולה להיות חשיבות קריטית לעניין דיון בעתירה מנהלית, שהרי בית המשפט המינהלי רשאי לדחות עתירה על הסף בשל איחור בהגשתה, גם אם הוגשה בתוך 45 הימים הנזכרים בתקנה 3 (ההדגשות, כאן ובהמשך, אינן במקור).

ראו, למשל: רע"א 2888/05 - מרים שכטר ואח' נ' מדינת ישראל ואח' (13.4.2005); בש"א 7477/02 - ד"ר דוד בן צבי נ' רשם המשכונות ו-2 אח' (29.1.2003) ורע"א 8347/08 שלמה קאשי נגד משה קאשי חברה קבלנית לבניין בע"מ (19.4.2009), אליו הפנו משיבים 13-3 בבקשה למחיקת העתירה על הסף שהוגשה על ידם.

...

נטען כי "המשמעות המעשית של הדברים" היא, שכל עוד התנהלו הליכי הביניים, החלטת ועדת הערר לא הייתה "חלוטה" ואילו הייתה מוגשת עתירה, היא הייתה נדחית בשל אי מיצוי הליכים.

כן ראו דברים שנאמרו ברע"א 9728/04 עצמון נ' חיפה כימיקלים בע"מ פ"ד נט(3), 760, 764: "... אכן, לעתים רשאי בית-המשפט לעיין מחדש בהחלטה שניתנה על-ידיו ולשנותה משום שנפלה בה טעות אף בלא שחל שינוי בנסיבות, אלא שהשימוש בסמכות זו ייעשה אך במקרים נדירים (ראו: ע"א 3604/02 אוקו נ' שמי, פ"ד נו(4) 505, בעמ' 508; ע"א 3537/03 זאב בר בע"מ נ' מנהל מס ערך מוסף, פ"ד נט(4) 568 ... אין לאפשר את עקיפת הוראות התקנות בעניין המועד שבו ניתן להגיש ערעור או לבקש מבית-המשפט שלערעור רשות לערער על-ידי הגשת בקשה לעיון חוזר לבית-המשפט שנתן את פסק-הדין או את ההחלטה, אלא במקרים חריגים...". משבחרו העותרים שלא להגיש עתירה לאחר קבלת החלטת ועדת הערר ומשנדחו בקשותיהם, אין כל עילה או הצדקה לאפשר כיום "הארכת מועד" פיקטיבית, בשל הגשת הבקשות לעיון חוזר.

בנסיבות אלה, אין מנוס מקביעה כי העתירה הוגשה באיחור רב, ללא כל הצדקה ויש לדחותה על הסף.

סופו של דבר, העתירה נדחית על הסף מחמת האיחור הרב בהגשתה.

כל זאת בהתאם לסמכותי על-פי תקנה 7(א)(2) בתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן – תקנות סדרי הדין) ומהטעמים שיובאו להלן.

די איפוא, בכך כדי להצדיק את מחיקת העתירה על הסף (ראו לעניין זה את דברי כבוד השופט נ' סולברג בבג"ץ 112/12 אדם טבע ודין – אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' ממשלת ישראל (24.5.2012), פסקה 8 ובבג"ץ 2030/20 התנועה למען איכות השילטון בישראל נ' שר המשפטים (18.3.2020)‏‏, פסקה 15).

למעלה מהדרוש נוסיף, כי על-פי טענת המשיב, במועד התחלת עבודות השרות חתם העותר על הסכמה שלפיה הוא יכול היה לבקש מהמפקח על עבודות השרות לעבור אל מקום עבודה אחר באותן תקופות שבהן מקום העבודה אינו פעיל (כגון בימי חול המועד, בעת שביתה וכיוצא באלו).

...

לאחר עיון בעתירת העותר (מיום 17.3.2022) ובתגובתו המקדמית של המשיב (מיום 30.3.2022), הגעתי לכלל מסקנה כי יש להורות על סילוק העתירה על הסף מחמת אי מיצוי הליכים ובשל שיהוי בהגשתה ומכל מקום, יש לסלקה אף לגופה.

נוסף להוראות האמורות, נקבע בתקנה 10 בתקנות העונשין (נשיאת מאסר בעבודת שירות), תשע"ב-2011 (להלן – תקנות עבודות שירות), כי ניתן לאשר לעובד השירות להיעדר מעבודות השירות באחד המקרים המנויים בתקנה "ובלבד שעובד השירות ישלים את שעות ההיעדרות". אחד מאותם מקרים, הקבוע בתקנה 10(4) בתקנות אלו, הוא "מחמת הפסקה זמנית בעבודה מטעם מקום העבודה אשר אינה כלולה בימי המנוחה של עובד השירות וימי שבתון על-פי חוק". בכלל זה גם ימי חול המועד, ערבי חג, ימי שישי ואיסרו-חג. מכל המקובץ עולה אם כן, כי כפי שנקבע במפורש בתקנה 10(4) בתקנות עבודות שירות, היעדרותו הנטענת של העותר במשך עשרה ימים במהלך חגי תשרי, אשר לא היו ימי שבת ומועדי ישראל (המנויים בסעיף 18א(א) בפקודת סדרי השלטון והמשפט), אלא ימי היעדרות אחרים (ימי חול המועד, ערבי חג, ימי שישי ואיסרו-חג), אינם באים במניין תקופת עבודות השירות (כאמור בסעיף 51ו(ג) בחוק העונשין).

עניינה של החלטה זו בבקשת המשיבה 2 – ג'יטי גטאקסי סרוויסס ישראל בע"מ (להלן: "גט") להורות על סילוקה על הסף של בקשת אישור מאוחדת אשר הוגשה על ידי ה"ה מר עובדיה תומר, מר עובדיה יוסף, מר יחזקאל ברק וגב' ולנסיה שמורו פאולה (להלן: "המבקשים") (להלן: "בקשת האישור המאוחדת"), בעקבות איחוד דיון בשתי בקשות נפרדות אשר הוגשו – הבקשה הראשונה אשר הוגשה בת"צ 41159-10-21 על ידי עובדיה ואח' נ' אלוניאל בע"מ בלבד (להלן:"בקשת עובדיה") והבקשה השנייה אשר הוגשה בת"צ 32255-12-21 על ידי יחזקאל ואח' נ' אלוניאל בע"מ וגט (להלן:"בקשת יחזקאל").

גט עותרת למחיקת בקשת האישור המאוחדת אשר הוגשה בהתבסס על סמכות בית המשפט לפי תקנה 42 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט - 2018 (להלן: "התקנות").

ביום 6/4/22 הגישו המבקשים בקשה משותפת לכבוד השופטת אלמגור להעביר את הדיון בבקשת יחזקאל למותב הדן בבקשת עובדיה – המוקדמת בזמן, בהתאם להוראות סעיף 7(א)(2) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו - 2006.

זאת בשים לב לכך שבקשת הסילוק שהגישה גט אינה בקשה קלסית לסילוק על הסף של בקשה לאישור תובענה ייצוגית, אלא בקשה למחיקת כתב טענות מכוח תקנה 42 לתקנות סדר הדין האזרחי, וזאת בעקבות היתנהלות פסולה של המבקשים אשר הפרו את החלטת בית המשפט, באופן המצדיק את מחיקת בקשת האישור המאוחדת, ולכל הפחות, חלקים ממנה.

...

בתשובתם, טוענים המבקשים, כי יש לדחות את בקשת הסילוק ולהשית על גט את הוצאותיהם של המבקשים.

בהתאמה, אני מורה על מחיקת כל הטענות החדשות שנוספו כנגד גט, ובפרט על מחיקת סעיף 93 ועל תיקון סעיפים: 96-98, 99-101, 102-103, 104-107 ו-109-114 בבקשת האישור המאוחדת, והכל כמפורט לעיל בהחלטתי.

בנסיבות המפורטות לעיל, אני מורה כי המבקשים יישאו בהוצאות גט בסך 1,500 ₪.

כמו כן, אני מורה למבקשים בשנית להעביר לידי גט את תשלום ההוצאות שבו חויבו במסגרת החלטתי מיום 22/6/22 בסך 1,500 ₪ שטרם הועברו לידיה.

באותו יום ניתנה החלטתי הדוחה את הבקשה על הסף.

ביום 2.10.22 החלטתי כי בהעדר הודעה לפי תקנה 7(ב) על מסירת העתירה למשיבה 5, ובהתאם להחלטתי מיום 22.9.22, אני מוחק את העתירה נגד המשיבה 5.

למרות שעל פי תקנה 14 על העותר לטעון על פי עקרי הטיעון שהגיש, התרתי לו לטעון ללא עקרי טיעון, על פי העתירה שהגיש.

כמו כן ביקש להגיש מסמכים נוספים, שלא הוגשו בעתירה או בתשובה או בהליך פרטים נוספים לפי תקנה 11, ולא איפשרתי לו זאת.

אני דוחה את טענת העותר בעתירה כאילו מי מאלו שהסכימו לבקשה להיתר, או המשיבה 2 עצמה, הוטעו לחשוב שמדובר בבקשה להיתר מהצד המערבי, או הטעה אחרת.

...

לאחר שקיבלתי את תגובת עו"ד חסארמה לפיה אין לעותר 3 כל מעמד משפטי בהמשך ההליך (בניגוד למה שטען בעתירה) ועליו להגיש באופן אישי את ההליך, דחיתי את הטענה שאין לעותר 3 מעמד משפטי בעתירה, ותיקנתי את החלטתי על מחיקת העתירה כך שהיא עוסקת רק במחיקת העתירה של העותרת 1, ויש להמשיך לדון בעתירת העותר 3, אשר נקבעה לדיון לתחילת ינואר 23'.

אשר לטענת ראש מועצת דיר אל אסד כאילו חתם על תוכניות לאחר שהוסבר לו שדרך הגישה היא מהצד המערבי, טענה זו לא נתמכה בראיה כלשהי, ואף כאשר טרחה המשיבה 1 בסופו של דבר להכניס לבית המשפט מסמך מטעמה, המסמך לא כלל תצהיר של ראש המועצה לפיו חתימתו נחתמה בטעות לאחר שסבר שמדובר בשביל מהצד המערבי.

על כן אני דוחה טענה זו. על פי כל האמור לעיל, אני דוחה את העתירה.

העותר ישלם לכל אחת מהמשיבות 2,3,4 הוצאות משפט בסך 3,000 ₪.

ביום 11.5.2023 הורה בית המשפט המחוזי על מחיקת העתירה, לפי תקנה 4(ג)(4) לתקנות סדרי דין (עתירות אסירים), התש"ם-1980, המורה כי ניתן למחוק עתירה על הסף אף בלא קיום דיון, בהתקיים שני תנאים מצטברים: עתירה קודמת של אותו עותר בעיניין זהה בעקרו נדחתה בהחלטה שיפוטית וטרם חלף פרק זמן משמעותי ממועד מתן ההחלטה השיפוטית האחרונה.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, כמו גם בתיקי בית המשפט המחוזי בעתירה הנוכחית ובעתירה הקודמת, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להדחות אף מבלי להדרש לתגובת שב"ס. כידוע, בית משפט זה ייעתר לבקשת רשות ערעור על פסק דין שניתן בעתירת אסיר במקרים חריגים בהם מתעוררת שאלה משפטית עקרונית או סוגיה בעלת חשיבות כללית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים להליך (ראו: בר"ע 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (26.6.1986); רע"ב 1098/22 בורוס נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (13.2.2022)).

...

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, כמו גם בתיקי בית המשפט המחוזי בעתירה הנוכחית ובעתירה הקודמת, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות אף מבלי להידרש לתגובת שב"ס. כידוע, בית משפט זה ייעתר לבקשת רשות ערעור על פסק דין שניתן בעתירת אסיר במקרים חריגים בהם מתעוררת שאלה משפטית עקרונית או סוגיה בעלת חשיבות כללית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים להליך (ראו: בר"ע 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (26.6.1986); רע"ב 1098/22 בורוס נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (13.2.2022)).

כמו כן, טוב יעשו גורמי שב"ס אם יבהירו את תוכן החלטתי זו למבקש.

סוף דבר: הבקשה נדחית.