בקשה למחיקת סעיפים מכתב הגנה בתביעת לשון הרע

מהות התביעה, כפי שהוא מוצגת בכותרתה, הנה: "נזיקית, לשון הרע, הגנת בפרטיות". וזה, בתמצית, הרקע הרלוואנטי לבירור הבקשה: במהלך פברואר 2018, הגיש המבקש תביעה נגד המשיב (ת.א. 43260-02-18) ובה עתר לחיוב המשיב בפצוי בסך של 500,000 ₪ ובהתבסס על טענות להוצאת לשון הרע (להלן: "התביעה הראשונה").

ביום 14.5.19 הגיש המבקש במסגרת התביעה הראשונה "בקשה למחיקת סעיפים מכתב ההגנה". בבקשה זו הצביע המבקש על 6 סעיפים שונים בכתב ההגנה שהוגש מטעמו של המשיב, וטען שסעיפים אלו אינם רלוואנטיים למחלוקות העומדות להכרעה ולא נועדו אלא לפגוע במבקש, שלכן דינם להמחק.

על יסוד תשתית עובדתית זו, אותה הכתבה, טוען המבקש בכתב התביעה שהוצג כמי שמעורב במעשי "שחיתות שלטונית", ומכאן התקיימות יסודות עוולת "לשון הרע". המבקש ממשיך ומביא בכתב התביעה את גירסתו באשר למערכת יחסיו עם ח"כ נתניהו ועל זו מבסס את הטענה שתוכן הפירסום, בכתבה ובתצהיר, חסר כל בסיס ואף "שקרי" (סעיף 51 בכתב התביעה).

...

אף שדין הבקשה להידחות נוכח האיחור בהגשתה, למעלה מהצורך, יובהר שממילא דינה של הבקשה היה להידחות אפילו הוגשה במועדים הקבועים בתקנות.

במצב זה, דין הבקשה דחייה כבר מהטעם שהוגשה באיחור.

אשר על כן אני דוחה את הבקשה.

התובע מבסס את בקשתו, הן על סמכותו הכללית של בית המשפט למחוק מכתב הגנה טענות שאינן רלוואנטיות להגנה ולמנוע הבאת ראיות לא רלוואנטיות והן על הטענה שלפיה מקום שנתבע פיצוי סטאטוטורי ללא הוכחת נזק לפי סעיף 7א' לחוק, במובחן מפיצוי בגין נזק מוכח שניגרם בפועל, לא רשאי הנתבע להביא ראיות אודות שמו הרע של התובע לצרכי הפחתת הפצוי.

כאו המקום להעיר במאמר מוסגר כי מחיקת הסיפא כאמור, לו התקבלה, הייתה מבטלת את הזכות של הנתבע לבקש מבית המשפט להביא ראיות אודות שמו הרע של התובע בעניינים שלא נוגעים במישרים ללשון הרע שמשמשת נושא למשפט, לא רק בתביעות לפי סעיף 7א', אלא גם בתביעות לנזק שניגרם בפועל לפי סעיף 7 לחוק, שכן סעיף 22 לחוק מלכתחילה לא מוגבל רק לתביעות לפי סעיף 7א' וראה הרישא של הסעיף הקובע: "במשפטי פלילי או אזרחי בשל לשון הרע...". פשיטא כי הביטוי "משפט אזרחי" כולל בחובו גם תביעה לפי סעיף 7א' וגם תביעה לפי סעיף 7, שעניינו תביעת פיצוי בגין לשון הרע עבור נזק שניגרם בפועל כעוולה לפי פקודת הנזיקין.

...

השאלה - האם הפרסומים עונים על ההגדרה של "לשון הרע" לפי סעיף 1 לחוק, אינה מוכרעת על פי הבאת ראיות, אלא על בסיס מסקנה משפטית שבית המשפט מסיק, כך שגם אם הנתבע טוען בכתב הגנתו כי הפרסומים לא עונים על ההגדרה הנ"ל (ולדידי אינו טוען זאת), בית המשפט יכול לקבוע אחרת ויכול אף לעשות כן גם במסגרת ולצרכי בקשה להיפוך סדר הבאת הראיות.

לסיכום, הבקשה להיפוך סדר הבאת הראיות מתקבלת.

סוף דבר לנוכח תוצאת שתי הבקשות, ההוצאות מתקזזות וכל צד יישא בהוצאותיו.

בנוסף, קבעתי כי הנתבע יהיה רשאי להביא ראיות בדבר שמו הרע, כביכול, של התובע, במידה שפרטים אלה נוגעים במישרין ללשון הרע המשמשת נושא למשפט, כמצוות סעיף 22 לחוק, וכי יש לפרש את הביטוי "במידה שפרטים אלה נוגעים במישרין ללשון הרע המשמשת נושא למשפט..." (המהוה חלק מסעיף 22), ככזה הכולל בתוכו כל היתנהלות המיוחסת לתובע הקשורה עם דברי לשון הרע שפורסמו, קרי הקשורה לפרשת הצוללות וספינות המגן, ולא רק דברים שהובאו בפרסומים עצמם, קרי ביחס לקבלת עמלות, ועל כן גם קבעתי כי אין למחוק מכתב ההגנה טענות בעיניין שמו הרע של התובע ביחס לפרשת הצוללות.

הנתבע השיב במאוחד לטענות התובע בדבר מחיקת התצהירים הנ"ל וטען, בין היתר, כי בקשת התובע למחוק את התצהירים, בנימוק שהם אינם רלוואנטיים לבירור התביעה דנא, מהווה ניסיון לערוך מקצה שיפורים בהחלטתי מיום 5.8.21, אשר קבעה כי אין מקום למחוק מכתב ההגנה סעיפים המתייחסים לפרשת הצוללות בהקשר הרחב שלה, משום שהדבר יסייע להבנת טענות הנתבע בדבר הפגם שנפל כביכול במעורבותו הנטענת של התובע בפרשה.

...

אלא שדומה כי התובע נתפס לכלל טעות, היות שבסעיף 30 לתצהירו של מר בן ארי, התובע הוזכר מפורשות: "בסמיכות למועד שבו הקבינט קיבל את ההחלטה לרכוש את צוללות 7-8-9, החלו הידיעות אודות פרשת הרכש הביטחוני מתיסנקרופ, וכבר באותה העת, היה ידוע על מעורבותו של עו"ד דוד שמרון. כלומר, לטעמי, נתניהו ידע כבר לפחות מנקודת זמן זו, כי הוא נמצא במצב של ניגוד עניינים (בשל קרבתו המשפחתית והאישית לעו"ד שמרון), ולכן למיטב הבנתי הוא היה מחויב להדיר את עצמו מהעיסקה, או לכל הפחות, לקבל את אישור היועמ"ש ליטול חלק בכל החלטה על רכש מחב' תיסנקרופ". כך או אחרת, אני סבור כי דין הבקשה בהקשר זה להידחות, מהטעמים אשר פורטו לעיל ביחס לתצהיריהם של עמוס גלעד, יורם בן זאב ומשה פרידמן, היינו כי האמור בהם דרוש לבית המשפט על מנת להכריע בשאלות השנויות במחלוקת בתיק זה. ודוק: באשר למשפט הבא המופיע בסעיף 30 לתצהיר: "... היה ידוע על מעורבותו של עו"ד דוד שמרון...", לא ברור האם הדברים היו ידועים למצהיר מידיעה אישית ("היה ידוע") אולם מובן כי אין מקום בשלב זה למחוק את הסעיף וכי יש להותיר את בירור מקור ידיעותיו של המצהיר בהקשר זה, במידת הצורך, לשעה היעודה.

סוף דבר הבקשה מתקבלת בחלקה, כמפורט בהרחבה לעיל.

היות שחלק בלתי מבוטל מן הבקשה התקבל, ופירוש הדבר הוא כי הגשתה הייתה מוצדקת, הנתבע ישלם לתובע הוצאות ע"ס 5,000 ₪.

עסקינן בתביעת לשון הרע שהגיש שמרון נגד יעלון ביום 5.8.2020 על סך 567,515 ₪ בגין 4 פרסומים: האחד, מיום 16.3.2019 – סירטון שהעלה יעלון בעמוד הפייסבוק שלו.

כמו כן, אף אם יקבע שיש בהן משום הוצאת לשון הרע, הרי שחלקן בבחינת פירסום מותר לפי סעיף 13 (7) לחוק איסור לשון הרע וביחס לכולן עומדות הגנות מכוח סעיף 14 וסעיפים 15(2) - 15 (6) לחוק.

בהחלטת בימ"ש קמא מיום 5.8.21 נדחתה בקשת שמרון למחיקת סעיפים מכתב ההגנה וכן הבקשה לגדר את המחלוקת באופן שיעלון לא יוכל להביא ראיות אודות שמו הרע של התובע בכל עניין הקשור לפרשת הצוללות.

...

אני מקבלת טענה זו, ועל כן אני סבורה כי לא היה מקום להורות על מחיקת סעיפים אלה בשלב זה מתצהירי עדות ראשית של יעלון.

ביחס לסעיפים 76 – 77 – אני סבורה כי לא היה מקום להורות על מחיקתם בשלב זה משום שחלקם בידיעה אישית של המצהיר וחלקם יוכלו לשמש ראיה לעצם אמירת הדברים.

לסיכום: א) לאור האמור לעיל, דין בקשת רשות הערעור להתקבל והערעור מתקבל בחלקו באופן שהחלטת בימ"ש קמא מיום תיוותר על כנה מלבד בנוגע לסעיפים המבוססים על פרסומים עיתונאיים (סעיפים 15 – 24 להחלטת בימ"ש קמא) שיוותרו על כנם, וכך גם בנוגע לשורות 3 – 6 לסעיף 46, סעיפים 71, 74, 76 וכן סעיפים 64 , 76 – 77, 86, 87, 93 - 95 .

התביעה השנייה הוגשה נגד דרוקר ונגד "העין השביעית". ביום 14.5.19 הגיש סוריאנו במסגרת התביעה הראשונה בקשה למחיקת סעיפים מכתב ההגנה שהגיש דרוקר.

להחלת הגנה זו שומה על דרוקר להראות כי הפירסום נשוא התביעה נעשה בתום לב ושעומדת לו הגנה לפי חלופה מהחלופות הקבועות בסעיף 15 בחוק איסור לשון הרע.

...

צירוף נסיבות זה הביא למסקנה שתביעה זו איננה אלא "תביעת השתקה". תביעה שתכליתה הרתעה מפני כל פרסום של סוריאנו.

כבר מטעם זה נמצא שיש לדחות את התביעה.

ואשר על כן אני דוחה את התביעה.