בקשה למחיקת סעיף מכתב אישום בשל אי-קשר לעבירה

ביום 2.4.20 נרשם כנגד המבקש דו"ח בררת משפט, לפיו המבקש שהה בבית כנסת והתפלל באופן המהוה שהייה במקום אסור, עבירה לפי סעיף 2א + 6(3) לתקנות שעת חרום נגיף קורונה החדש – הגבלת פעילות תש"ף – 2020 (להלן: התקנות).

ביום 19.4.21 הוגשה בקשה למחיקת כתב אישום, עיקר הטענה מובססת על חופש דת. הוזמנה תגובת המאשימה, אולם עד מועד הקראה הקבוע ליום 20.5.21 תגובת המאשימה לא הגיעה לעיני בית המשפט.

אם מדובר בחזרה מכתב האישום ללא "זכוי " או "זכוי טכני" יש לבחון האם מדובר במעשה מאשימה לאחר שמיעת ראיות או מדובר בהחלטת המאשימה לחזור בה מכתב האישום ברמה הכללית על יסוד שיקולים אחרים הקשורים לתיק.

בהיעדר דיון לגופו של עניין כתב האישום ו/או טענות הנאשם, לא ניתן לקבוע כי מדובר ב"חזרה מכתב האישום" על יסוד הראיות ידועות למאשימה וזאת מאחר ולא היתנהל דיון מורחב בטענות המבקש ובפרט טענה "אכיפה בררנית". כאשר מדובר ברשום מספר דו"חות בעקבות ארוע (ופרט ארוע נשוא כתב האישום) אין זה סביר לצפות מהמשיבה לדעת או לזכור ולכן לקשור כל דו"ח ודו"ח לארוע אחד.

יחד עם זאת, כאמור בסעיף 80 לחוק העונשין והפסיקה (ראה לאחרונה ע"פ (י-ם) 6073-00-12 לזר נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] מיום 12.11.12 (להלן: "פס"ד לזר") (פורסם במאגרי מידע) לפיו יש לבחון קיום נסיבות אחרות המצדיקות קביעת הוצאות לטובת נאשם מעבר לעצם חזרה מכתב אישום ולו מדובר ב"זכוי טכני".

...

במקרה דנן לא ידוע לבית המשפט האם המבקש הגיש בקשה לביטול הדו"ח על יסוד טענות "אכיפה בררנית" ונתקל בסירוב.

לאור האמור, הבקשה לפי סעיף 80 לחוק העונשין נדחית בהעדר עילה, אולם בית המפשט מחייב המאשימה לשלם לנאשם סך 360 ₪ הוצאות משפט.

הבקשה נדחית.

בקשה למחיקת חלק מעובדות כתב האישום לטענת ב"כ הנאשמים יש להורות על מחיקת סעיפים 11(א.2), 11(ב.4) (למעט השורה האחרונה שלו, שעניינה השמדת בשר פג תוקף) לעובדות כתב האישום, שכן הם אינם מפרטים יסודות עבירות ואף לא נסיבות לחומרה.

כך, סעיף 40י (ד) לחוק קובע: "מבלי לגרוע מהוראות סעיף קטן (ב)(2), הודה הנאשם בעובדות כתב האישום, בין לאחר שמיעת הראיות ובין לפני כן, יכלול כתב האישום שבו הודה את כל העובדות והנסיבות הקשורות בבצוע העבירה." באופן משלים, נפסק לא אחת כי אין באפשרות התביעה (ואף הנאשם) לטעון לעונש בהסתמך על עובדה אשר לא היתה בכתב האישום שבו הורשע הנאשם על פי הודאתו.

העיקר הוא שהסיכון נוצר נוכח העידר האישור של הגורם המקצועי הרלבנטי, בין נוכח ליקויים שזה אבחן, בין נוכח אי פניה לאישורו כלל.

שכן, בהערכת הסיכון מפעילות העסק, במסגרת טיעונים לעונש ככל שיהיו רלבאנטיים אף לנאשמים בהם עסקינן, תוכל המאשימה אף להפנות לכך שבעסק נמצא בשר שאינו ראוי למאכל אדם, שהרי, כאמור, מחיקת עובדות אלה מכתב האישום לא מתבקשת בעניינינו.

אדרבא, שאין אינטרס צבורי שיש בכוחו לגבור על פגיעה זו. כך, העבירות בהן עסקינן אינן מהחמורות בפלילים, שהרי הענישה בגינן אינה כוללת דרך כלל מאסר בפועל, אף לא על דרך עבודות שירות.

...

כאשר אני בוחן בהתאם לאמור את האמור בסעיפים הקטנים שבמחלוקת, סבורני כי האמור בהם חורג מעבר לנדרש אף לצורך בירור עונשי, ומהווה הוא השחרה מיותרת של הנאשמים.

במצב דברים זה סבורני כי הנאשם 3 הצליח לעמוד במבחני הפסיקה לעיל לעניין הוכחת אכיפה בררנית.

במצב דברים זה סבורני כי הנאשם 4 לא עמד בנטל להוכיח אכיפה בררנית, ולו בשלב הדיוני בו אנו מצויים.

כתבי האישום בהם הודה הנאשם בת"פ 12851-01-20 (התיק הראשון), הודה הנאשם בכתב אישום מקורי בבצוע עבירות של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, והטרדה באמצעות מתקן בזק, לפי סעיף 30 לחוק התיקשורת (בזק ושירותים), התשמ"ב-1982.

מכתב האישום עולה, כי בהיות הנאשם פרוד מהמתלוננת ושבועיים לפני 21.10.2019, שלח למתלוננת מסרונים רבים ומטרידים.

מהאשום השני (האישום הראשון נמחק) עולה, כי ביום 29.4.2018 קבעה כב' השופטת טוקר כי הנאשם יורחק מהמתלוננת ומילדיהם עד ליום 15.5.2018.

לנאשם אין עבר פלילי, הוא סיים 10 שנות לימוד ולא גויס לצבא בשל אי התאמה.

נסיבות שאינן קשורות בבצוע העבירה הנאשם הודה במיוחס לו וחסך בזמן שפוטי ובעיקר בהעדת המתלוננת, וכן אין לו כל עבר פלילי.

ככל שלנאשם יידרש זמן רב יותר מעבר לשנה לבצוע העונש, תוגש בקשה מתאימה; מאסר על תנאי של 6 חודשים, שלא יעבור הנאשם בתוך 3 שנים מסיום עבודות השרות כל עבירת אלימות כלפי בן מישפחה לרבות איומים, הטרדה וכן הפרת הוראה חוקית או הפרת צו הגנה; מאסר על תנאי של חודשיים, שלא יעבור הנאשם בתוך 3 שנים מהיום כל עבירת סמים; קנס בסך 1,000 ₪ או 4 ימי מאסר תמורתו אם לא ישולם.

...

שירות המבחן קרא את סיכום הטיפול וכן שוחח עם מטפלו של הנאשם והגיע לכלל מסקנה כי מדובר במהלך חיובי התורם לנאשם שיש בו להפחית סיכון.

כמו כן הנאשם נרתם, בסופו של דבר, לתהליך טיפולי פרטי לאחר שהקשר מול שירות המבחן לא עלה יפה.

גזירת הדין נוכח כל האמור, גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: של"ץ בהיקף 350 שעות שיבוצע בעמותת "תכלית אדם" ע"פ התוכנית שהכין שירות המבחן.

ביום 16.1.23 הורשע הנאשם, במסגרת הכרעת דין אשר ניתנה לאחר דיון הליך הוכחות, בעבירה לפי סעיף 4 לחוק שמירת הניקיון, התשמ"ד-1984 (להלן: "חוק שמירת הניקיון").

כפי שצויין בהכרעת הדין, הנאשם הואשם בכתב האישום במסגרת היותו בעל הרכב, אלם בדיון שהתקיים ביום 16.1.24 ביקשה המאשימה למחוק את המילים "בעל הרכב" מכתב האישום ולכן למעשה, הורשע הנאשם בהיותו הנהג ומבצע העבודה בפועל.

את מיתחם העונש ההולם יש לקבוע תוך היתחשבות בערך החברתי שניפגע מבצוע העבירה, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בבצוע העבירה.

באותו מקרה הורשעו הנאשמים בהשלכת פסולת מיפעל, כאשר בשעה מאוחרת יותר נשרפה הפסולת והכל בהיעדר רישיון.

בכל הנוגע לקביעת העונש בתחום המיתחם, לזכותו של הנאשם נזקפה העובדות הבאות: בטרם הארוע מושא כתב האישום ולאחריו לא הואשם או הורשע הנאשם בעבירה נוספת מסוג זה. עוד יש להיתחשב בנסיבות הכלכליות של הנאשם, וביניהן העובדה כי בעקבות הארוע דנן, המשאית ממנה הושלכה האשפה נתפסה למספר ימים, כאשר הנאשם הפקיד סך של 5,000 ₪ ודמי איחסנה, כאשר הסכום שהפקיד הושב לו רק בעבור שנה (ראה: ה"ת 26105-06-20).

...

יתרה מכך, בניגוד לפסיקה אליה הפנתה המאשימה, לא דובר במי שהורשע בעבר בעבירה זהה ולא נרתע מהעונש שהושת עליו, אלא במי שזו הרשעתו הראשונה בעבירה מסוג זה. לאור מכלול השיקולים שפורטו, הגעתי למסקנה כי מתחם העונש ההולם בעניינו של הנאשם, בנסיבות ביצוע העבירה, נע בין 5,000 ₪ ל-30,000 ₪ לצד התחייבות כספית להימנע מעבירה נוספת.

לסיכום ולאור האמור לעיל, אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: קנס בסך 12,000 ₪ או 48 ימי מאסר תמורתו.

טענות הצדדים הנאשמים טענו כי עומדת לזכותם הגנה מן הצדק בכל הקשור לחיובם בעבירת אי הפקדת כספים לחשבון הפקדון, לאור פסק הדין של בית המשפט העליון בבג"ץ 6942/19 מיכאיל צ'באנו נ' שר הפנים (12.07.2023) (להלן- בג"ץ צ'אבנו) ובג"ץ 2293/17 אסתר צגיי גרסגהר נ' הכנסת (23.04.2020) (להלן- גרסגהר).

עוד טענו הנאשמים כי עצם ביטול מנגנון אכיפה זה, עומד בקריטריונים לביטול כתב האישום עקב שינוי החיקוק לאחר ביצוע העבירה, לפי סעיף 5 לחוק העונשין - התשל"ז-1977 (להלן- חוק העונשין): "(א)  נעברה עבירה ובטרם ניתן פסק-דין חלוט לגביה, חל שינוי בנוגע להגדרתה או לאחריות לה, או בנוגע לעונש שנקבע לה, יחול על הענין החיקוק המקל עם העושה; "אחריות לה" – לרבות תחולת סייגים לאחריות הפלילית למעשה.

" הנאשמים הפנו להחלטתה של חברתי, כבוד השופטת יפית מזרחי לוי בת"פ 58012-01-20 מיום 4.2.24 שם התקבלה עמדת הנאשמים בנוגע למחיקת סעיפים מכתב האישום מטעמים דומים.

הכרעה נקדים אחרית לראשית ונציין כי מצאנו לקבל את בקשת הנאשמים למחיקת סעיפי כתב האישום הנוגעים לרכיב אי ביצוע הפקדות לחשבון הפקדון.

נציין כי המאשימה לא התייחסה בתגובתה להבחנה שביצע בית משפט העליון בין שני סוגי ההפקדות -חלקו של המעסיק וחלקו של העובד, כך שלא ניתן לדעת האם מנגנון האכיפה שמפעילה המאשימה כנגד מעסיקים שלא הפקידו את הכספים לחשבון הפקדון, מורכב מאי הפקדת חלק המעסיק בלבד או גם בשל אי העברת חלק העובד מתוך ההפקדות 16% ו – 20%, סה"כ 36%, כל עוד ההסדר בשלמותו היה בתוקף.

...

בעניין גרסהגר לא בוטל מנגנון הפקדת הכספים לחשבון הפיקדון אלא בוטלה הגבייה מכספי העובדים לנוכח הפגיעה הבלתי מידתית בזכות הקניין של העובד: ‏‏"ככלל, שימוש בתמריצים כלכליים מהווה אמצעי לגיטימי למימוש מדיניות הגירה, אולם האמצעי שנבחר בענייננו – שלילת חמישית משכר העובד עד עזיבתו את ישראל – פוגע פגיעה ברורה, מוחשית ומשמעותית בזכות לקניין של העובד המסתנן, בעוד שהתועלת הנובעת ממנו מוגבלת בהיקפה. משכך אין מנוס מהקביעה כי רכיב העובד אינו עומד במבחן המשנה השלישי של המידתיות, ועל כן הוא אינו חוקתי" (ס' 51 לפסק הדין).

לכך, מקובלת עליינו טענת הנאשמים כי על המאשימה לערוך הבחנה בין חלקו של העובד לבין חלקו של המעסיק.

מהמקובץ לעיל עולה כי מחיקת סעיף זה מכתב האישום אינו מבטל את מהות ההליך, שעה שנאשמים עומדים לדין ביחס לסעיפי האישום הנוספים בכתב האישום.